מראה יחזקאל על התורה, שבת שובה י׳Mareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah 10

א׳הפתיחה האזינו השמים כו' יערוף כמטר לקחי כו' ובהפטורה שובה ישראל כו' כל תשא עון כו' ונשלמה פרים שפתינו, עפימ"ש עלה בית אל ושב שם כו', דקשה הלא לא ישב שם אח"כ והענין הוא לרמז בזה ענין התשובה שכל הספרי מוסר מלאים שהתשובה כוללת שני דברים הא' ווידוי וחרטה ועזיבת החטא, והב' קבלת יסורין על העבר והעיקר הוא מקודם עזיבת החטא כמ"ש יעזוב רשע דרכו כו' ואח"ז וישוב אל ה' וירחמהו וכמ"ש באנשי ננוה וירא ה' את מעשיהם ולא כתיב את שקם ותעניתם והיינו משום שעיקר כוונת התעניתים וסיגופים הם להכניע היצה"ר ולמרק העונות ואם אינו מתחרט מקודם ואינו מקבל על עצמו שלא לשוב לכסלה הרי עדיין היצה"ר בתוקפו וכטובל ושרץ בידו' וכ"כ בס' סידורו של שבת עמ"ש כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהן דהול"ל מתחלה קידושין ואח"כ גיטין, אבל רמז בזה על ענין תשובה שמתחלה צריך לעסוק בטיב גיטין לגרש היצה"ר ולהכניע אותו ואח"כ בטיב קידושין להיטהר ולהתקדש מכאן ולהבא, וכמ"ש איש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם למעול מעל כו' ואשמה כו' והתוודו כו' ואח"כ יביא אשמו כי מבעלי עבירות אין מקבלין דורון או תפלה ומעש"ט, ומבואר בהרמב"ם ריש ה' תשובה שענין הווידוי הוא להתחרט מחטאיו ויאמר רבש"ע חטאתי כו' ואני בוש ונכלם ואיני חוזר לדבר זה לעולם, כ"כ אצל הקרבנות החטאת קודם לעולה מפני שהיא מרצה בפ' ד' זבחים וגם בפ' איזהו מקומן כו' חשב חטאת מקודם והכל מטעם הנ"ל.

ב׳וזה"ש בתחלה כל תשא עון להתחרט על כל העבר ואח"כ וקח טוב יקבל ממנו דורון תפלה ומעש"ט ותעניתים ולא בהיפך כמנהג העולם שסוברין שבתעניתם ואמירת תהלים וסליחות הרבה וכדומה עושים דברים גדולים ומכבדים להשי"ת בדורונות ואינם יודעים שכל זמן שנשארים בחטא הם מרוחקים מהשי"ת כנ"ל, וזהו ונשלמה פרים שפתינו כמו אצל הקרבנות שמביאין קרבן חטאת מקודם ומתוודין עליו ואח"כ עולה, ועוד דעינינו רואות במלכותא דארעא כשרוצין להקביל פנים לאיזה מלך צריכין מקודם לפנות הבית מכל טינוף ולכלוך ואח"כ להכין דורונות ומיני בשמים ולהלביש בגדים נאים שאם יבוא המלך וימצא הבית מטונף יסור משם ואינו פונה כלל להדורונות ושאר דברים, וזה"ש (בראשית לה א) עלה בית אל מתחלה להכין בית ומקום פנוי ומיופה בלי שום שיקוץ ולכלוך, ואח"כ שב שם תעסוק בתשובה ומעש"ט ואז עשה שם מזבח שיתקבלו הקרבנות ותפלות והתעניתים שהם במקום קרבנות.

ג׳והנה מזה יש ללמוד רמז לדרוש מתחלה חריפות ואח"כ דברי אגדה ומוסר, כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, כמ"ש ה'ריעו ל'ה' כ'ל ה'ארץ ר"ת הלכ"ה, שבזה עושין הכנה ומפנין מקום להשראת קדושתו ואח"כ דברי מוסר ודרכי תשובה כדי לקיים עלה בית אל ושב שם, והנה מבואר ברש"י ומפרשים החילוק בין טל ומטר שמטר אינו נוח לכל אבל טל נוח לכל וממילא דנוכל ליקח שם מושאל לחריפות בשם מטר ולאגדה שם טל, גם ידוע שהלומדים נקראים שמים ושאר עמא דארעא נקראים ארץ, וזהו האזינו השמים שהם הלומדים ואדברה דבור לשון קשה דהיינו חריפות ואח"כ תשמע הארץ אמרי פי לשון רכה, ופירש דבריו יערוף כמטר שאינו נוח לכל לקחי היינו חריפות ואח"כ תזל כטל שהוא נוח לכל אמרתי באגדה, כשעירים עלי דשא כו' שאמרו חכז"ל זיקא דקמי מטרא יפה למטר בפ"ק דתענית, ר"ל כמו שיפה הרוחות קודם המטר למטר שאח"כ כמו כן חריפות לצורך אגדה.

ד׳חילוקא דרבנן בסוגיא דנודרת גיטין דף ל"ד.
בגמ' דשבועות דף כ"ט ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית כו' כשהשביע משה את ישראל אמר להם לא על דעתיכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום כו', ומסיק דלא תהוי הפרה לשבועתייהו, ופירש"י דהוי כעל דעת רבים, ונחלקו הפוסקים מהו נקרא על דעת רבים, דהרמב"ם ז"ל וסייעתו ס"ל אפילו בסתם שלא פירש מי הם הרבים מקרי על דעת רבים, ולרש"י ותוס' ס"ל דווקא במפרש מי הם הרבים, והובא פלוגתתן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א.

ה׳ונדחקו הפוסקים בטעמא דמלתא לדעת הרמב"ם, דבשלמא לפירש"י ותוס' הטעם הוא משום דאין פתחן שוה ומש"ה נמי לדבר מצוה יש לו הפרה דוודאי הרבים מסכימין, אבל להרמב"ם לא שייך טעם זה דהא הרבים בעצמן אינן יודעין כלל מענין הנדר ועכצ"ל הטעם משום אלומי מלתא כמו נדר ברבים, וא"כ אמאי שרי להתיר לדבר מצוה ולמה יגרע מנדר ברבים דלמ"ד אין לו התרה לא מהני דבר מצוה כמ"ש תוס' בסוגיין ד"ה אבל ניסת כו', ועיין בחי' הרשב"א בסוף הסוגיא ובפנ"י בתוס' סוף ד"ה אבל נשאת כו', ועיין מה שכתבתי בחידושי בגמ' גבי דמדרינן לי' וכו'.

ו׳והפנ"י ע"ד התוס' ד"ה אבל לדבר מצוה כו' הקשה ג"כ לדברי הפוסקים דלדבר הרשות אפילו אותן הרבים מסכימין אין לו התרה, דטעמא מאי הרי לא נדר אלא על דעתם, עוד הקשה הפנ"י על הרמב"ם והש"ע דפסקו כרב הונא דניסת אין מדירין אותה והא קיימא לן כרב נחמן בדיני ולענין דיני אתשל כמ"ש תוס' בד"ה אמר אמימר כו' עי"ש בד"ה אבל ניסת כו' שהאריך בזה.

ז׳ונקדים ליישב מה שתמהו על הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב בספ"י דבכורות דתנן כהן הנושא נשים פסולות ידור הנאה כו' וכתב הנ"ל דצריך לידור על דעת רבים ואין לחוש שמא ילך אצל חכם ויאמר לו דלדבר מצוה הוא דהא צריך לפרט את הנדר וכ"פ בש"ע או"ח סי' קכ"ח דכהן הנושא אשה פסולה צריך לידור על דעת רבים כו', והקשה הבה"ג הביאו המג"א שם והב"ש סי' צ"ו דלמה צריך לידור עד"ר כיון דקי"ל צריך לפרט אין חשש עוד כדמוכח בגמ' דדוקא למ"ד אין צריך לפרט הוכרח לאוקמא דמדרינן ליה עד"ר אבל למ"ד צריך לפרט היה ניחא ליה משום דכשמפרט הנדר לא יתיר לו החכם, ותירצו דלענין איסור חיישינן שמא ילך אצל החכם דס"ל אין צריך לפרט כיון דלא אתמר הלכתא כמאן אבל בגמ' לא חש לזה דלמ"ד צריך לפרט לפי סברתו הלכתא הכי ועיי"ש במחה"ש.

ח׳והנה תירוץ זה יתכן על הש"ע אבל עדיין קשיא לי על הרמב"ם והרע"ב הנ"ל דכיון שנודר על דעת רבים מה צורך לסברא דצריך לפרט, דהא ליכא למימר שמא ילך אצל חכם דס"ל נדר עד"ר יש לו התרה דהא אתמר הלכתא דאין לו התרה, ועוד דהא בגמ' משני למ"ד אין צריך לפרט את הנדר דמדרינן ליה על דעת רבים וא"כ מוכח דע"כ לא חיישינן שיטעה את החכם לומר שהוא דבר מצוה, וגם בלא"ה קשה דמהיכי תיתי ניחוש שישקר לפני החכם דא"כ גם למ"ד צריך לפרט ליחוש להכי, ואי ס"ל דלמ"ד אין צריך לפרט מועיל ההתרה, מ"מ לא הוצרך לחוש שיוציא שקר מפיו לומר שהוא דבר מצוה טפי הי"ל לחוש שיעלים מהחכם שהנדר היה על דעת רבים, גם בלא"ה סברא פשוטה היא שאם משקר לפני החכם אין ההתרה מועלת דהחכם אינו מתיר רק למאי דשמע כדאיתא בגמ', וא"כ לא התיר ליה כלל נדר שהוא עד"ר, ועכ"פ מהגמ' הנ"ל יש סתירה לדבריו.

ט׳ונקדים ליישב עוד איזו קושיא בסוגיין דהיינו על מה שהקשו תוס' ד"ה אבל ניסת כו' וא"ת ידירוה על דעת רבים כו' ותירצו דלענין נדרי אשתו אין חילוק בעד"ר דעל דעת בעלה נודרת כו', עוד תירצו דר"ה פליג אאמימר וכו', והנה על תירוצם הראשון הקשו ב' קושיות ויצאו דחוקים א' דא"כ מאי פריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' הול"ל דמדרינן לה על דעת רבים, ומה שתירצו דבלא"ה משני שפיר, קשה דאדרבה מנ"ל לאוקמי מלתא דרב נחמן בפלוגתא ולומר דפליג עם ר"נ דס"ל א"צ לפרט, וגם לדידיה קשה מצדקיה ומיוסף האיך יכלו להתיר את שבועתם שנשבעו שלא לגלות הלא לא יכלו לפרט את הנדר, טפי הול"ל בטעמא דר"ה משום דס"ל דעד"ר אין לו התרה דהיא הלכתא פסיקתא ומ"מ בניסת אין מדירין אותה דלגבי בעל לא מהני עד"ר ומנ"ל להש"ס דר"ה ס"ל צריך לפרט את הנדר, ב' הקשו בתוס' ד"ה וליחוש כו' לפי תירוץ זה אמאי לא פריך בפשיטות אמתני' בלא ר"ה, ומה שתירצו דבל"ז המ"ל דמדרינן לה מככר זה ותאכל לפנינו דחוששת גם לאיסור שעה כו' עיי"ש, ג"כ אינו מספיק, דקשה חדא מה שהקשו המפורשים דא"כ מאי פריך לר"נ דלמא ס"ל לאמת דמדרינן לה מככר זה וחוששת לאיסור שעה, ועוד קשיא לי דלפימ"ש תוס' לעיל לר"א ניחא כו', א"כ כיון דהמקשן אסיק אדעתיה דבלא ר"ה הוה ניחא ליה מתני' דחוששת לאיסור שעה, א"כ מאי פריך לר"ה דלמא ס"ל נמי הכי ומ"מ בניסת אין מדירין אותה דחיישינן לדר"א שמא הפר לה מקודם, וכבר הזכרתי קושיא זו לעיל ע"ד התוס' הנ"ל עיי"ש.

י׳וביותר קשיא לי על בעלי הש"ע שפסקו דין זה להלכה פשוטה דבנדרי אשתו אין חילוק בעד"ר ויכול ג"כ להפר והלא מקור דין זה נובע מתירוץ התוס' הנ"ל והתוס' בעצמם תירצו אח"כ תירוץ אחר והקשו על תי' זה ב' קושיות חזקות הנ"ל ותירוצם הוא בדוחק כמו שכתבתי ואנן אשינויי דחוקי ניקום ונסמוך להתיר הפרת הבעל בנדר עד"ר.

י״אוליישב כל זה נקדים מה שהקשו התוס' בד"ה וליחוש כו' דמאי פריך הא קי"ל בנדרים דף ס"ה המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ותירצו דבדיעבד עכ"פ מהני אפילו שלא בפניו, והביאו ראיה מצדקיה שסמך על שהתירו לו הסנהדרין, והקשה הפנ"י דמ"מ קשה על הסנהדרין האיך התירו לו לכתחלה ועיין בהתוס' והרא"ש בנדרים שם מה שתירצו ע"ז, והפנ"י תירץ דצדקיה כבר עבר על הנדר שנשבע שלא לגלות ולכך הוי כדיעבד, וכבר כתבתי לעיל שזהו דוחק גדול דאע"ג דלגבי צדקיה הוי בדיעבד מ"מ לגבי הסנהדרין הוי לכתחלה, אמנם לכאורה י"ל תירוץ מספיק לפימ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סט"ו ובסי' רי"ח דאם יש מכשול שיעבור על נדרו מותר להתיר לו וכ"כ בתשובות הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה דבכה"ג דבר מצוה מקריא א"כ כל שכן כשכבר עבר על הנדר שהוא דבר מצוה להתיר לו להצילו מעונש בל יחל דכיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו פטור מהעונש, ולפי זה א"ש טפי גבי צדקיה דכיון שכבר עבר הוי דבר מצוה להתיר לו, וכ"כ י"ל גבי יוסף שאמר לפרעה אתשל נמי אדידי כדאיתא בסוטה דף ל"ו, אבל התוס' ע"כ לא נחתו לסברא זו דא"כ האיך הביאו ראיה דמהני בדיעבד מהא דסמך צדקיה הא בכה"ג גבי צדקיה היה מצוה להתיר לו אפילו לכתחלה.

י״בומ"מ ארווח לן בזה ליישב קושי' תוס' מה שהקשו לעיל לתירוץ א' דמאי פריך וליחוש כו' הו"ל לשנויי דמדירין לה עד"ר כו' ולפימ"ש א"ש דפריך טפיה דע"כ לא מהני מה שמדרינן לה עד"ר דאכתי תוכל לעשות ערמה שתעבור על הנדר ויהיה אח"כ מצוה בהתרתו להציל אותה מאיסור בל יחל, ואפילו איסור שעה לא תעשה שהחכם יעקור הנדר מעיקרו, ולכך משני קסבר דצריך לפרט הנדר וכפירש"י שם וממילא תצטרך להחזיר מה שקבלה מכתובתה, אך תירוץ זה לא יתכן רק על הקושיא שהקשו על הוליחוש כו', אבל מ"מ מה שהקשו מקודם בניסת אמאי אין מדירין אותה עד"ר עדיין אינו מיושב בזה דמ"מ קשה למסקנא דצריך לפרט הנדר גם בניסת הו"ל להדירה עד"ר ואין לומר דתעשה ערמה כו' ז"א דהחכם וודאי לא יפר לה כנ"ל, והתרת הבעל ג"כ אינו מועיל דכיון דמיגז גייז אינו מתקן בהערה בהפרה שלו מה שעברה מקודם א"כ אין מצוה להפר לה והוה ליה כשאר נדר עד"ר שאין לו התרה, לכך צריכין אנו לבוא לתירוץ התוס' דלגבי נדרי אשתו אין חילוק בעד"ר.

י״גולפ"ז לא קשה ג"כ מה שהקשו דצ"ל בפניו כו' דוודאי נדר על דעת חבירו לא עדיף מעד"ר ומהני ג"כ לדבר מצוה כנ"ל, ואע"ג שהתוס' הקשו שם ג"כ אבעל האיך יכול להפר שלא בפני היתומים וגבי בעל לא שייך סברא זו כיון דמיגז גייז ליכא דבר מצוה כמ"ש לעיל, ז"א דלגבי בעל בלא"ה לק"מ לפי תירוץ הזה של התוס' דלענין נדרי אשתו לא שייך עד"ר דעל דעת בעלה נודרת, וכמ"ש בנדר ע"ד חבירו דיכול הבעל להפר, וע"כ מה שהקשו התוס' גם אבעל קאי לפי תי' ב' הנ"ל.

י״דועפי"ז יתיישב ג"כ קושית התוס' ד"ה וליחוש שהקשו אמאי לא פריך אמתני' בלא ר"ה, וכבר כתבתי לעיל דבאמת קושית התוס' קשה יותר על פירכא קמייתא דפריך לכי מנסבבא כו' דהו"ל למפרך אמתני' בלא ר"ה, והנ"ל דהנה בערכין דף כ"ג גבי המקדיש נכסיו ומגרש אשתו רא"א ידירנה הנאה רי"א אינו צריך ומסיק דמדרינן לה עד"ר ופליגי אם יש שאלה בהקדש, והקשו תוס' אמאי מדירין אותו טפי הול"ל להדיר אותה דהא היא נוטלת כתובתה מן ההקדש, ותירצו דיותר ניחא לקנוס אותו כדי לגלות ערמה שלו.

ט״וובאמת תירוץ זה דחוק דדלמא מגרש אותה מחמת שנאה ואין בלבו שום ערמה ומ"מ לא ירצה לדור כדי להפסידה כתובתה, או משום דכל הנודר נקרא רשע וכתיב טוב אשר לא תדור דמה לו לצרה הזאת וא"כ תפסיד היא הכתובה בחנם, ולכאורה נוכל לתרץ קושית התוס' לפי הס"ד דהכא דהבעל מיפר בקודמין נוכל לומר לפי הסברא דלעיל גם כאן אם היינו מדירין אותה יש לחוש שתעשה ערמה ותעבור ותנשא לו, ואח"כ יהיה דברים שבינו לבינה ויוכל להפר דעדיף מנדרי עינוי נפש, ולכך מדירין אותו דאפילו לא יחוש לאיסור שעה מ"מ אינו יכול להפר נדרי עצמו, אך כל זה להס"ד אבל להמסקנא דאין הבעל מיפר בקודמין נדחה תירוץ זה וצריכין לתרץ כמ"ש תוס' שם.

ט״זוהנה הנ"מ בין ב' התירוצים הוא דלפי תירוץ שלי עכצ"ל דגם לדבר מצוה אין לו הפרה דאל"כ הק"ל אמאי אין מדירין אותה וא"ל משום דחיישינן שתעשה ערמה כנ"ל ז"א דהא גם הוא יכול לעשות ערמה כזו שיעבור וילך אח"כ לחכם ויתיר לו משום דבר מצוה דהא קי"ל השתא אליבא דמ"ד א"צ לפרט הנדר, וע"כ צ"ל דגם לדבר מצוה אין לו התרה, אבל לפי תירוץ התוס' שפיר יש לומר דלדבר מצוה יש לו התרה, וגם מצד הסברא יש להוכיח כן, דלפימ"ש תוס' דמדירין אותו כדי לגלות ערמתו כו' קשה כיון שסברא זו קלושה מאד ואינה מן הדין האיך עשו תקנה כזאת שלפעמים יתבטל ע"י נדר זה מצוה דאורייתא והאיך סמכו ע"ז לעקור דבר מן התורה, ועיין בר"פ המגרש דף פ"ג ע"א בברייתא דארבעה זקנים, אלא ע"כ דלדבר מצוה באמת יש לו התרה, ואין להקשות דא"כ האיך כתבו תוס' ד"ה אבל ניסת כו' דלר"א ניחא הא אפילו לר"א נמי צריך להך סברא דלאיסור שעה אינה חוששת דאל"כ אמאי אין מדירין אותה, ז"א חדא דהתוס' לשיטתם בלא"ה לא ס"ל הך סברא דערמה כנ"ל, ועוד דהתוס' קאי לפי המסקנא בערכין דאין הבעל מיפר בקודמין ואין כאן חשש ערמה כלל, אבל לפי הס"ד שפיר נוכל לתרץ כנ"ל, ואם כן מוכח דגם לדבר מצוה אין לו התרה.

י״זולפי"ז מיושב קושית תוס' ד"ה וליחוש הנ"ל, דבלאו הך שקלא וטריא לא הו"מ למפרך אמתני' דלמא אזלא גבי חכם דהומ"ל דמדרינן לה עד"ר ואין לומר דתעשה ערמה ותעבור על הנדר דהיינו שתהנה מאותו המין ויהיה דבר מצוה ויתיר לה החכם, ז"א דמנ"ל דלדבר מצוה מהני התרה דאדרבה ממתני' דערכין הנ"ל יש להוכיח דאין לו התרה מדלא מדירין אותה כנ"ל, אבל לבתר דמשני אין הבעל מיפר בקודמין א"כ ע"כ צריך לתרץ כתירוץ התוס' שם, וא"כ מוכח שפיר דלדבר מצוה יש לו התרה כנ"ל, וא"כ ליכא לשנויי דמדרינן לה עד"ר דהא תוכל לעשות ערמה כנ"ל לכך מקשה שפיר וליחוש כו' ומשני צריך לפרט את הנדר וא"כ תצטרך לפרט לפני החכם איך שנדרה על שקר וכיון שתודה בעצמה שקבלה כבר כתובתה תצטרך להחזיר מה שקבלה עתה, ולפי"ז פריך שפיר גם לר"נ דהא ליכא למ"ד דס"ל דחוששת לאיסור שעה והשתא ליכא למימר דר"נ ס"ל כפס"ד כנ"ל דהא הלכה פשוטה דאין הבעל מיפר בקודמין כדילפינן מקרא דאם בית אישה נדרה כפירש"י שם.

י״חומעתה מאחר שתירצנו בטוב טעם כל הקושיות שנתקשו על התירוץ הראשון הנ"ל וא"ש מה שפסקו כתירוץ זה להלכה דבנדרי אשתו יכול להפר אפילו בעד"ר דמיסתבר טעמיה ולית ביה פירכא, הגם שהתוס' לא נחתו לזה ונדחקו ביישוב הקושיות הנ"ל צ"ל דס"ל דלא חיישינן לערמה הנ"ל, ואפשר דטעמיה דאם עושה במכוון ועובר על הנדר בשביל זה אין מתירין לו, וכעין סברא זו כתבו לעיל בדך ל"ג ע"א בד"ה ואפקעינהו כו' דלתקנה עבדו ולא לתקלה כו', אך כל זה אי אמרינן דעד"ר היינו בסתמא אע"ג דאינו מפרש מי הם הרבים והטעם הוא משום אלומי מלתא כמו בנדר ברבים וא"כ שפיר י"ל לפי סברת המקשה דגם לדבר מצוה אין לו התרה ולכך לא יכול להקשות אמתני' כנ"ל, אבל לפי' ר"ת שכתב לקמן בד"ה אבל לדבר מצוה כו' דדוקא במפרש כו' א"כ וודאי דלדבר מצוה יש לו הפרה מצד הסברא דלדב"מ בוודאי מסכימין, אכתי קושית תוס' במקומה עומדת אמאי לא פריך ממתני', ולכך הוצרכו לדחוק וליישב קושייתם הנ"ל ולשיטתם אזלי.

י״טולפי"ז י"ל דמכאן הוכיח הרמב"ם דינו דעד"ר היינו אפילו בסתמא, דאל"כ קשה קושי' תוס' הנ"ל ד"ה וליחוש וכו', ובהכי מיושב קושית הפנ"י הנ"ל על הפוסקים דס"ל דלדבר הרשות אינו מועיל אפילו הרבים מסכימים והרי לא נדר רק על דעתם, ולפימ"ש א"ש דהפוסקים ס"ל כהרמב"ם דאינו תלוי כלל בדעתם כמו למ"ד דא"ל הפרה אלא דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש באורך.

כ׳והנה חשש דערמה זו שייך ג"כ בכהן שנושא פסולה דאע"ג דמדרינן ליה עד"ר יש ליחוש שיעבור ויהנה ממנה ויהיה אח"כ מצוה להתיר לו, ולפי"ז י"ל דזו היא כוונת הרמב"ם והרע"ב שילך לחכם ויאמר לו שהוא דבר מצוה, ר"ל שיאמר לו האמת שיש מצוה להתיר לו להציל אותו מעונש בל יחל כיון שכבר עבר, ומ"מ משני שפיר לר"נ דמדרינן ליה עד"ר, די"ל דס"ל דגם לדב"מ אין לו הפרה רק היכא דשייכי ביה כמ"ש הר"ת דהא להרמב"ם ס"ל דעד"ר היינו בסתמא וא"כ אין הכרע דלדב"מ יש לו התרה.

כ״אומהכא גופא י"ל ג"כ דהרמב"ם הוכיח דעד"ר היינו אפילו בסתמא, דל"ל דווקא במפרש, דא"כ ליכא למ"ד דלדב"מ לא יהיה לו התרה ותקשי ליה דקושית הגמ' במקומה עומדת ליחוש דלמא אזל לחכם ויאמר לו שהוא דב"מ דהיינו שיעשה ערמה כנ"ל אע"ג דטעמא משום אלומי מלתא כנ"ל, אבל התוס' דלא נחתו לסברא זו דיעשה ערמה כנ"ל ולכך הקשו כל הקושי' הנ"ל ונכנסו לדוחקים והיינו משום דאזלו לטעמם דעד"ר היינו דווקא במפרש, ועיין מה שכתבתי לעיל על קושי' תוס' ד"ה הנושא כו' באופן ד' דמוכח ג"כ דס"ל כתירוצם השני, ולכן כתבו בד"ה אמר אמימר כו' דאדר"נ נמי קאי והיינו משום דעל תירוץ א' יש כמה קושיות אבל לדידן קי"ל כתירוץ א' דכבר נתיישבו כל הקושיות וא"ש הכל.

כ״באיברא עדיין חל עלינו חובת ביאור לשיטת הרמב"ם והמחבר הנ"ל אכתי קשה לאמימר דס"ל נדר ברבים יש לו הפרה ועד"ר ג"כ לדבר מצוה יש לו הפרה תקשי ליה מתני' דערכין הנ"ל דמוקמינן לה בנדר עד"ר ואפילו ר' יהושע מודה אי לאו דיש שאלה בהקדש הא יוכל לעשות ערמה כנ"ל ויהיה דב"מ ויתיר לו החכם ומה הועילו חכז"ל בתקנתן דמדרינן ליה עד"ר, ובשלמא אמתני' דבכורות לא קשיא די"ל דס"ל דצריך לפרט הנדר וכיון שיפרט שנדר מאשתו הפסולה לא יתיר לו אבל בערכין נודר סתם שלא להחזיר אשתו קשה כנ"ל, וכעין זה הקשה הפנ"י בתוס' ד"ה קסבר כו' לפי תירוץ הב' דרב הונא ל"ל דאמימר קשי' לי' מתני' דערכין הנ"ל ע"ש.

כ״גאמנם כבר כתבתי לעיל על קושי' הפנ"י הנ"ל דלק"מ די"ל דר"ה מוקים לה בנדר ברבים ור"ל דהני תנאי ר"א ור"י ס"ל לתרווייהו נדר ברבים אין לו הפרה וכר' יודא דלקמן רק ר"ה לגרמי' ס"ל דיש לו הפרה כרבנן ור"מ דלקמן, וגם י"ל דר"ה ס"ל דפליגי בנדר עד"ר ועעמיה דר' יהושע משום דס"ל דנדר עד"ר יש לו הפרה ולא חש לפירכא דאינו מועיל מבעל.

כ״דאבל על קושייתינו הנ"ל אליבא דאמימר א"א לתרץ כן, דא"ל דאמימר נמי מוקים לה בנדר ברבים וס"ל להני תנאי דא"ל הפרה וא"כ כ"ש בעד"ר דל"מ לדבר מצוה דוודאי לשיטת התוס' דס"ל טעמא דעד"ר משום שנדר על דעתן שפיר י"ל דלענין דבר מצוה חמיר ברבים מעד"ר משום דברבים הטעם דאלומי מלתיה דרבים וכההיא דאמרינן כל מלתא דאתעבדא בעשרה כו' כמ"ש המפורשים משא"כ עד"ר דתולה רק בדעתן ולדבר מצוה וודאי מסכימין, אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבעד"ר הטעם משום אלומי כנ"ל, וא"כ למ"ד ברבים אין לו הפרה כ"ש בעד"ר דלא מהני אפי' לדב"מ כמ"ש הפנ"י בתוס' ד"ה אבל ניסת דעד"ר לעולם חמיר מברבים משום דאית בי' תרתי כו' ע"ש, ואף שכתבתי שם דדברי הפנ"י אינן מוכרחין היינו משום דקאי התם לשיטת התוס' דהטעם הוא משום שנדר על דעתן כנ"ל אבל להטעם דאלומי כו' וודאי דחמיר עד"ר מברבים, וא"כ החליט כאן דלדב"מ יש לו הפרה לכ"ע הא להני תנאי כ"ש בעד"ר כנ"ל, וגם מה שכתבתי עוד לתרץ על קושי' הפנ"י הנ"ל דר"ת ס"ל דפליגי בעד"ר כו' ליכא למימר אליבא דאמימר דא"כ אכתי קשה לר' אליעזר דס"ל ידירנה הנאה מה מועיל הלא יכול לעשות ערמה כנ"ל שיהי' דב"מ.

כ״הומכאן יש להוכיח דמ"ש בש"ע סי' רכ"ח סעיף י"ד דצריך לפרש הסיבה היינו שצריך ג"כ כל הענין עם הטעם מפני מה הוכרח לנדור כך הדירו וכמו שהבין הש"ך והסמ"ע שם, ולא כמ"ש הט"ז שם דאין צריך רק לשון הנדר והסיבה היא אם תלאו באיזה דבר, ולפי"ז א"ש דכיון שיצטרך לפרט לפני החכם שהב"ד הדירוהו בשביל שלא יעשה ערמה על ההקדש לא יתיר לו, אבל התוס' שכתבו שם בערכין דא"צ לפרש הסיבה לשיטתם אזלו דס"ל הטעם דעד"ר משום שנדר על דעתן וא"כ מוקמינן שפיר מתני' דערכין בנדר עד"ר וגם אינן חוששין לערמה לשיטתם כנ"ל, אבל הרמב"ם והמחבר דס"ל דעד"ר משום אלומי מלתא כמו ברבים דמה"ט ס"ל דאין צריך לפרט מי הם הרבים כנ"ל, וא"כ ליכא לאוקמי מתניתין דערכין בנדר ברבים כנ"ל וגם ס"ל דחיישינן לערמה הנ"ל, וא"כ ליכא לאוקמא בנדר עד"ר אם לא שנאמר דצריך לפרש ג"כ הסבה והטעם כנ"ל דהשתא ליכא למיחש למידי וא"ש הכל, וק"ל.