מראה יחזקאל על התורה, שבת שובה ט׳Mareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah 9

א׳הפתיחה אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה כו' (ש"א ב ג), וליישב ג"כ המנהג לדרוש חריפות קודם הדברי מוסר, כי בשבת הגדול יש סמך שצריכין לדרוש דיני פסח אבל בשבת שובה צריך להבין הטעם.

ב׳והענין עפימ"ש כבר [לעיל דרשה ז לר"ה] על השני שינויים שאומרים בהקדיש לעילא ולעילא מכל ברכתא ובשאר ימים אומרים רק לעילא מן כל ברכתא, והיינו שהעולם טועין שבימים הללו צנועין והולכין לביהכ"נ ונזהרין בשאר מצות ואח"כ בכל ימות השנה חוזרין לסורן, והוא טעות, שאין חילוק שהתורה היא נצחיית כל מה דאמר רחמנא לא תעביד הכל חד, הן בימים נוראים הן בכל השנה, רק החילוק הוא שבימים נוראים יש יראה יותר מפחד הדין ומרויחין בזה שיש אחדות וכל המעביר על מדותיו כו', וגם שהתפלות נתקבלין יותר שכל אחד מתפלל בשביל חבירו, וגם שמכולן נעשה כתר וכל אחד משלים חסרון חבירו, משא"כ כשכל אחד בפני עצמו הגם שמתפלל בכוונה גדולה מ"מ אין אדם בלא חסרון וע"כ אינו יכול לעלות כל כך, וזהו לעילא ולעילא מכל ברכתא כמבואר אצלי במ"א עי"ל בדרוש לר"ה. ולתוספת ביאור נ"ל כי בכל השנה הוא רק במעשה כי רוב התפלות והמצות המה רק כמעשה אבותיהם ועל פי ההכרח בלי כוונה ויראת שמים, משא"כ בימים נוראים הללו שהיראה מוטלת על האדם שהזמן גורם מפחד הדין ומתפללין בכוונה ועושין במחשבה ובמעשה.

ג׳וזהו אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה דהיינו שבכל השנה אין רשות לומר לעילא ולעילא רק כי כי אל דעות כו' ולו נתכנו עלילות כו', דהיינו שעובדין במחשבה ובמעשה אז העבודת הקודש היא לעילא ולעילא, והנה כמו כן יש חילוק בין תורה ומצות, כי עיקר התורה הוא במחשבה ובעיון, והמצות המה במעשה, וע"כ דורשין חריפות ואח"כ דברי אגדה ומוסר לקיים כי כו' דעות כו' וגם לו נתכנו עלילות. (החריפות היה בב"ק גנב וטבח כו').

ד׳וילך משה כו' עיין ברמב"ן שהלך לכל אחד ואחד, ובלא"ה יש ליתן טעם כמ"ש ברש"י לקמן הקהילו אלי כו' שאין שלטון ביום המות, והוא במדרש פ' בהעלותך, ועוד במדרש כאן אחר כל השבח הזה אמר לו הן קרבו ימיך כו' היום קובל עליך כו', ועוד שם א"א מלך נמתין לו יום או יומים כו'.

ה׳ונבאר ג"כ הפסוק המובא בגמ' הנ"ל ושמרתם את השבת כי קודש כו', ועפימ"ש ויהיו דברי אלה אשר התחננתי כו' דבר יום ביומו כו', ועפ"י המדרש [ב"ר פכ"ב יג] ויצא קין כו' א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת, ועפימ"ש (שבת קיח:) אל תקרא מחללו אלא מחול לו, שנתקשה בזה בספר סידורו של שבת [בשורש ששי ענף ב'] דממה נפשך אם עושה תשובה בכל זמן מוחלין לו ובאם לאו גם שבת מה יועיל לו, ועוד מהיכי תיתי נקרא מחול לו וכו'.

ו׳והנ"ל לתוספת ביאור דבריו עפימ"ש (ירמיה ה כה) כי עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, דצ"ל שינויי הלשונות, דהנה הרבה בני אדם טועין לומר שאם עושין עבירות יעשו כנגדן מצות צדקה או לימוד משניות וכדומה, והוא טעות דוודאי אצל בני אדם שייך זה כמ"ש אצל יעקב ועשו אכפרה פניו במנחה, משא"כ הקב"ה אינו צריך לכל אלה, רק רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ומי שהוא בעל עבירה הוא שנאוי מאוד לפני הקב"ה ובוודאי כל מצותיו שעושה אין מתקבלין עד שישוב, אמנם גם כשעושה תשובה יש עבירות שאינן מתכפרין הכל כמ"ש ד' חילוקי כפרה, והיינו כי בעל עבירה עושה שני פגמים, הא' לעצמו שפוגם אברי הנשמה והב' נגד השי"ת שהוא שנאוי לפני השי"ת וכנ"ל, וכמו חולי הגוף כל זמן שאינו לוקח רופא הוא נגזר מארץ חיים ואח"כ כשלוקח רופא ומבטיחו לרפאותו אעפי"כ צריך אח"כ לסמים וסיגופים עד שיתחזקו איבריו, וע"כ כשעושה תשובה פועל רק שמתקרב את עצמו להשי"ת אבל מ"מ עדיין איבריו פגומים עד שיקבל יסורין כענין ד' חילוקי כפרה בסוף יומא, וכל זמן שלא נתמרק אין מצותיו מתקבלין כי כל איש אשר מום בו לא יקרב, וזה"ש כי עונותיכם הם המזידין הטו אלה שהוא שנאוי לפני המקום ומסיר השגחתו ממנו, אבל חטאתיכם שהוא לשון חסרון אע"ג שעשה תשובה מ"מ הוא עדיין בעל חסרון הם מנעו הטוב מכם כלומר הטובות והמצות שאתם עושים נמנעים מלעלות.

ז׳וכתב בספר הנ"ל שבענין זה יש מעלה לשבת יותר מלשאר מצות שלכך נתנה במרה שלא היו צריכין שום הכנה, ומשל על זה לרופא שהלך למדינה רחוקה כו' עיי"ש וע"כ כתיב המנחיל מנוחה לעמו כו' כמו נחלה בלי טעם אעפ"י שאינו הגון כי משמיא מקדשי ליה, וע"כ כששב מחטאיו אע"ג שאבריו עדיין פגומים מ"מ כששומר שבת כהלכתו בוודאי צריך להיות לו עליה וממילא השי"ת צריך למחול לו מכל וכל ולרפאות אבריו וזה"ש אל תקרי מחללו אלא מחול לו שאי אפשר שתתקבל המצוה הזאת רק כשנמחלין עונותיו.

ח׳ובזה מיושב המדרש הנ"ל כשיצא קין כו' אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי כדרך שעושין פשרה שמוותרין מחצה והשאר גובה לזמנים כמו כן שבעתים יוקם מחמת שהעבירה שלו היה מיתת ב"ד והיה צריך ג"כ ליסורין, וע"כ אמר אדה"ר כך כחה של תשובה וממילא שם עצה בנפשו שיהיה נמחל לו תיכף הכל וע"כ כבד את השבת וכנ"ל.

ט׳והנה כבר ביארתי עמ"ש תשובה ומעש"ט כתריס בפני הפורעניות שיש ב' עניני רפואות כו' דהיינו סגופים ועוד לומר שירת הים בכל כחו וכוונתו ואמן יהא שמי' רבא ותהלה לדוד ויותר על כלן שמירת שבת כהלכתו שנמחלין עונותיו בוודאי, וכל זה הוא דבר קל מאוד בפיך ובלבבך לעשותו וכמ"ש במדרש משל למלך שתפס לסטים וברחו בלילה ע"י חתירה שעשו ואחד נשאר ובבקר כשמצא המלך זה האחד הנשאר א"ל מחוייב אתה מיתה שיכלת להציל עצמך בהצילה קלה כמו חביריך ולא הצלת עצמך כו', וזה"ש ושמרתם את השבת שתהיו זהירין מאוד וטעם הדבר כי קדש הוא לכם שהוא אתערותא דלעילא וממילא מחלליה מות כו' שראוי לעונש גדול כי יכול להציל עצמו ולא חס על נפשו בדבר קל כזה.

י׳והנה לא זו בלבד כי גם הוא סגולה לפרנסה כמו שביארתי עמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כמבואר במ"א [לעיל עמ' צג] עפימ"ש בגמ' דר"ה שגזר דין של צבור נקרע ולא של יחיד, עפימ"ש ועבדת את כו' וברך את לחמך כו' שיש ב' עניני השגחות כו' וע"כ גז"ד של צבור נקרע כי ביה עשרה שכינתא שריא ויש עליהן השגחה פרטיית כמו כן בשבת שהוא אתערותא דלעילא למעלה מן הטבע, וזהו ויהיו דברי אלה כו' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו כו' כי מלך יש לו דין צבור דבר יום ביומו שיהי' עליהן השגחה פרטיית כמ"ש ונפלינו אני ועמך כו' בלכתך עמנו כו' [מבואר לעיל עמ' יד] ואז כי ה' הוא אלהי"ם בגמטרי' הטב"ע אין עוד שלא תהי' הנהגתינו ע"י הטבע.

י״אוהנה כ"כ היה כוונת משה שהיה בישורון מלך היה סבור שאם יעבור היום ישתנה הדין וע"כ נאמר לו אין שלטון ביום המות שאז אין לו דין מלך ואינו פועל כלום כשימתין, וע"כ אמר לו היום קובל עליך כו'.

י״בוזה"ש וילך משה כו' וידבר כו' שאמר כל זה לישראל להודיעם באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו כי אלף שנים יחי', אחר כל השבח הזה שהיה לו נאמר לו הן קרבו ימיך למות וניטלה ממנו כל הגדולה וע"כ עיקר החיות רק בעבודת הקב"ה וכמ"ש למעלה ובחרת בחיים כו' רק למען תחי' כו' לאהבה את ה' כו' כי הוא חייך שהוא עיקר החיות כשעוסקין בעבוה"ק, השי"ת יעזרינו לעבשו באהבה וביראה בשמחה וטוב לבב אוכי"ר.