מראה יחזקאל על התורה, שבת שובה ב׳Mareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah 2
א׳הפתיחה תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כו' (תהלים פא ד), אחר הדקדוקים נראה לי ליישב מנהג העולם לדרוש מקודם חריפות שהוא כעת אך למותר, והענין הוא דאיתא בגמ' (ר"ה טז.) למה תוקעין כו' והפירוש הוא ששאל לו הכוונות של התקיעה והשיב לו שאין צריך לשום טעם או כוונה רק לקיים המצות עשה רחמנא אמר תקעו ואין לבקש טעמים. והנה בטור כתב טעם עורו ישינים כו' ושאר טעמים.
1
ב׳אבל הענין דהתורה לא צותה רק יום אחד וחז"ל הוסיפו מר"ח אלול וע"ז כתב הטעם, אך כל זה להמון עם אבל לבני תורה ע"כ אין טעם זה דהרי עוסקין בתורה ומשברין הקליפות וכמ"ש בזוה"ק דקשה זו קושיא וחומר זה ק"ו ולבנים ליבון הלכה, ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וע"כ בימים ראשונים לא היו אומרים סליחות ופיוטים כל כך שלא הוצרכו לזה כי תלמוד תורה כנגד כולם, וא"כ על כרחך תקיעת שופר בחודש אלול לאו מטעמים הנ"ל כי אין צריך לזה, רק בוודאי הוא טעם כמוס כמו כל המצות.
2
ג׳וזה"ש תקעו בחודש שופר שהתקיעה של כל החודש גם היא באותה בחינה של בכסה ליום חגינו כמו שהתקיעה של יום חגינו היא בוודאי בכסה מכוסה ונעלם בלי טעם כי שם אין שייכים כלל הטעמים הנ"ל, כמו כן כל התקיעה של חודש אלול, ולזה אמר כי חוק לישראל הוא כי לאותן בני תורה אשר בשם ישראל יכונו שעדיין עוסקין בתורה לשמה להם הוא חק בלי טעם, רק משפט הוא לאלקי יעקב, דהיינו ההמון עם שאינן יודעין מאומה אומרים להם הטעמים הללו, וע"כ יש לסמוך מנהגינו כי אולי אין כח בדרשות דאגדתא ודברי מוסר להחזיר המוטב, נתחזק בעומקה של הלכה יורנו הדרך ישכון אור, (החריפות היה בסוגי' דנודרת).
3
ד׳שובה ישראל עד ה' אלקיך כו' (הושע יד ב), אחר כל הדקדוקים הידועים ניישב הגמ' יומא (פו.) אמר ר' לוי גדולה תשובה כו', עיין בעין יעקב ובספר תב"ש מה שהקשו, ועוד קשה לי דלפי מה דאיתא לקמן בגמ' לריש לקיש ע"כ הך קרא בשוגג משתעי דקרי ליה כושל, והנראה לי, ובתחלה נבאר מ"ש [ויק"ר פי"ז א] קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, וכבר ביארתי במקום אחר באופן אחר, דהיינו שקריאתו יהיה רק בכדי שיוכל לקראותו עוד דהיינו כשיהיה להם הרחבה יוכלו לקראותו יותר, וזה הקריאה יהיה באמת.
4
ה׳עוד נ"ל כשנבאר גם כן מ"ש (תהלים נא יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, שיש שם כפל לשונות הרבה, וביותר דהא התורה ציותה על הקרבנות, אבל הנ"ל עפימ"ש (סוכה נב:) שהקב"ה מתחרט על היצה"ר, וביאור הדבר שפתח תחלה בחרטה כי לולי זה לא היה באפשרי לשוב בתשובה כשמיישב האדם האיך גדלה רעתו להמרות עיני כבודו ואיך נתרחק ממנו בשאט נפש בוודאי מתבייש מאד להרים ראשו כדמצינו בנביאים וכתובים, ויתר על כן כתיב לך ה' הצדקה כו' שברא בו אברים וגידין והקב"ה מחיה אותם תמיד, והאדם עוסק באותם איברים ובאותו החיות נגד רצונו ית' והוא כעבד שנתן לו המלך כלי זיין להלחם בהם נגד השונאים והלך העבד ונלחם באותו חרב עצמו נגד המלך, וע"כ הסכימה החכמה נפש החוטאת תמות (ירושלמי מכות ז.), כי כן היה שורת הדין נותן, אבל התורה אמרה תביא קרבן כי כן למדה תוה"ק, והקב"ה ברחמיו הגדולים אמר יעשה תשובה, וכמ"ש במדרש [במ"ר פ"י א] חכו ממתקים כו', וכן מ"ש במדרש [מדרש תהלים יז] מלפניך משפטי יצא כו' כמו שמבאר בספר בינה לעתים ויתר על כן כי התשובה היא מצות עשה בפני עצמה ומקבלין עליה שכר, וכל זה הוא נגד שכל האדם.
5
ו׳אבל האמת שהקב"ה רוצה רק לב נשבר ונדכא, ויותר שהאדם מתמרמר על חטאיו נשבר לבו ביותר בקרבו, כלעומת זה הוא להשי"ת, וע"כ אמרו (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי צדיק גמור שלא חטא מעולם ולא טעם טעם חטא אי אפשר לו לבא לידי שבירת לב כזה, וע"כ זדונות נעשין לו כזכיות (יומא פו:) כי ביותר השבירת לב ונמיכת רוח הוא מתקרב להקב"ה ביותר, אך יש מדריגה למטה מזה שעושה תשובה רק מיראת העונש, והנה אדם כזה עושה תשובה רק על הזדונות שמתיירא מעונש בשגם שעונשין גם על השוגג כי היה לו להזהר שלא יבא לידי שוגג כעומד לפני המלך, מ"מ דעתו של זה לשוב רק על המזיד ועל השוגג אינו חושש, כיון שיש לו תירוץ ואמתלא, וע"כ זדונות נעשין לו כשגגות כיון שאינו מתחרט על עשיית העונות לפי שהם נגד רצון הקב"ה רק מתחרט על שעשאן במזיד ועונשין עליהן, אבל אם היה עושה אותן בשוגג לא היה מתחרט כלל וע"כ נעשים לו כשגגות.
6
ז׳עוד יש תשובה למטה מזה שרוב העולם טועין וסוברין כיון שמתענים עשרה ימים או במה שאומרים סליחות ופיוטים ותהלים בזה נמחלו עונותיהם ואינן מתחרטין כלל על עונם שהעוו לחטוא עד היום ולא די שאינן פועלין מאומה אדרבה מקלקלין דעל ידי זה נכנס גאוה בקרבם מחמת שלפי דעתם אינן מרגישין עבירות שבידם רק לפי דעתם עושים לפנים משורת הדין, ובאמת לא ידעתי האיך יוכלו להתוודות על חטא כו', ואשמנו כו', כי שקר בימינם שלפי דעתם לא עשו כלל שום עבירה ומחמת טעותם זה הם חוזרים אח"כ לסורם וסומכין על זה שעשו תשובה ביתר שאת להתחרט, ומזה יוכל האדם לשער בעצמו איך דבר זה שנאוי לפני הקב"ה כי תועבת ה' כל גבה לב.
7
ח׳והנה כמו כן בקרבנות העיקר הוא הוידוי והחרטה, וכמ"ש והתוודו כו' כשנשחט הקרבן ונזרק דמו על המזבח היה דמיון שכל זה היה ראוי לעשות עם האדם בעצמו אעפ"י ששוגג היה ועי"ז בא לידי נמיכת רוח לפני הקב"ה, וזהו היה הנבחר בזבח.
8
ט׳וזה"ש כי לא תחפץ זבח ואתנה דהיינו אותו שמחשב שהזבח הוא מתנה להשי"ת, והיינו כי עולה לא תרצה שהעולה על רוחו להתגאות על ידי זה לא ירצה, רק אם זבחי אלקים רוח נשברה דהיינו כשיש עם הזבח רוח נשבר, אזי לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה שמה שבחרתי בו הוא רק הלב נשבר ונדכא. וזה"ש קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל שכל מי שמתענה ומסגף את עצמו ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, שעי"כ יתחזק תמיד ביראת ה' כמ"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד שאם התשובה באמת כנ"ל אזי יועיל לו ג"כ להבא, אבל מי שאינו שב בחרטה גמורה ועזיבת החטא הוא חוזר תיכף לסורו, אינו קרוב לה'.
9
י׳וזה"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך, דהיינו עד הכסא כבוד דהיינו תשובה מאהבה מהטעם כי כשלת בעונך, כי אם לא תעשה מאהבה יותרו לך עוד שגגות, קחו עמכם דברים כו' כל תשא עון כו', ר"ל שהדברים הווידוים והחרטה יהיו באופן שלא יסור מכם אחר הזמן, ועי"כ כל תשא עון שלא ישאר אפילו שוגג, וע"ז אמר וקח טוב שיהיו נעשים מהזדונות זכיות, ונשלמה פרים שפתינו כמו שבזבחים העיקר הוא הווידוי והחרטה בלב באמת. ובזה יהיה מיושב קושית הרי"ף בעין יעקב דלא מצי לפרש דאיירי בתשובה מיראה דבוודאי איירי הקרא בתשובה מאהבה רק מ"ש כי כשלת הוא נתינת טעם על שלפניו שלכך תעשה תשובה מאהבה כדי שלא ישאר לך אפילו שוגג.
10
י״אשמעינן מינה שהעיקר היא התשובה מעומקא דלבא אפילו הפחות שבישראל כשמדבר דבורים קדושים בלב שלם עושים רושם גדול, ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש שרובם שאינם יודעים כוונות אין תפלתם נשמעת, לא זו הדרך, והלואי שיתפללו רק בפירוש המלות התפלות שהוא העיקר, והפיוטים המה טפל, ואמירת קדיש שהוא יהיה המליץ יוש"ר ר"ת י'תגדל ו'יתקדש ש'מיה ר'בה, וכמו שביארתי במ"א גבי מנורה שנתקשה משה השלך העשת לאור כו' עפימ"ש בספר בעל עקדה על מ"ש במקום שבעלי תשובה עומדין כו', והענין הוא שיעשה רק בהתלהבות ולא צריך אז לשום כוונות, רק הכל יהיה נכלל בזה.
11
י״בובאופן אחר נ"ל לפרש המקרא הזה עפי"מ שביארתי כבר מקראות אתם נצבים היום כו' עד סוף הפרשה שהענין מורה על עבירות שבין אדם לחבירו ושיעבירו הקנאה מלבבם אעפ"י שנדמה לו שהוא הצדיק נגד חבירו מ"מ יתיישב בדעתו כמה רעות גורם ע"י נטירת השנאה, אחת שגורם הסתלקות השכינה, וכמ"ש עמ"ש כל המתיהר כו' ועוד שגורם רעה לעצמו כמ"ש עושה שלום ובורא רע, ועוד שעובר על הלאוין דלא תשנא ולא תטור כו' וגם גורם שהתפלות אינם מתקבלין כי מהכל נעשה כתר ואז הפחות שבישראל הוא שוה עם הגדול כמו בכתר שהכסף והנחושת שבו הוא נצרך כמו האבן טוב, ומבין הכל נעשה הכתר לאחד, כמו כן בזה, ועוד גורם שלא יכול לעשות תשובה כי הוא צדיק בעיניו, ועוד גורם שלא ימחלו עונותיו מחמת שאינו עובר על פשע, וכמ"ש על פסוק לא החזיק לעד אפו כו'. וכל זה נרמז בפסוקים הללו אתם נצבים שיהיה לכם תקומה אימתי כשכולכם בלב אחד לפני ה' כו' שיש בכם השראת השכינה ואזי ראשיכם שבטיכם כו' עד סוף כל דרגין כולם הם כל איש ישראל דהיינו הכל נחשב לאיש אחד, והמותר ביארתי במקום אחר עד סוף הפרשה.
12
י״גוזה"ש כאן אחרי שהתשובה שזכרנו למעלה היא קשה מאוד ואין כל איש יכול להגיע לזה, לזאת אני מזהיר על האחדות והשלום וממילא תזכו כלכם כל אחד ע"י תשובת חבירו ויהיה בכם השראת השכינה ולא יהיה מקום לבעל הדין לקטרג, כי חבור עצבים אפרים הנח לו [ב"ר פל"ח ו, כיון ששלום וחבור ביניהם הנח לו] שמעוררין המדה של נושא עון, וזה"ש שובה ישראל שהתשובה שלך יהיה עד ה' אלקיך שתהיה בך השראת השכינה והיינו ע"י האחדות, וטעם הדבר כי כשלת בעוניך ויקשה עליך התשובה מאוד, לזאת אמרו כל כשכולנו באחדות ושלום ממילא תשא עון בעבור שאנחנו מחזיקין במדת העברת פשע ונשיאות עון אנחנו מעוררים גם למעלה מדה זו וקח טוב, ובא לציון גואל אמן.
13