מראה יחזקאל על התורה, שבת שובה ג׳Mareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah 3

א׳הפתיחה הוכח תוכיח את עמיתך כו', עפימ"ש (ערכין טז:) תמה אני אם יש בדור שיודע להוכיח כו', וע"כ העצה היא להוכיח את עצמו וממילא יקבלו השאר התוכחה שלו, ועכ"פ מגיע להמוכיח טובה גדולה מזה כשיגיע לידו דבר עבירה הוא מתבייש לעבור מחמת שבעצמו מקשט אחרים והוא יעבור, וכדאמרי' בגמ' (ב"ב ס.) על ר' ינאי שהיה לו אילן הנוטה לר"ה כו', ובפרט בימים הללו ראוי לספר ולדבר דברי מוסר זה עם זה ודרכי התשובה ובפרט בשבת הלזה שלדעתי על זה נאמר (שבת קיח:) אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין דהיינו השבת הזה הוא שבת שובה ושבת הבא שיהיה יום הכפורים, והם נגד בינה ומלכות תשובה עילאה ותשובה תתאה, ראוי להשתעשע בדברי עבוה"ק וכדומה נרדפה לדעת ה'.

ב׳וזה"ש הוכח ר"ל כשתרצה להוכיח את אחרים אזי תוכיח את עצמך, מלת תוכיח הוא לשון נפעל, והיינו את עמיתך כמו עם עמיתך כמ"ש (שמות א א) את יעקב, וכ"כ כתב בבינה לעתים [ח"א דרוש ד' לשבת תשובה] ע"פ (משלי ט ז) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, שיקשט את עצמו וחסרונותיו ועי"כ יהיו דבריו נשמעין.

ג׳שובה ישראל עד ה' אלקיך כו' כי כשלת כו' קחו עמכם דברים כו' כל תשא עון וקח טוב כו', נ"ל לפרש עפימ"ש (תהלים קטו א) לא לנו ה' כו' כי לשמך תן כבוד כו', והיינו ג' תקות, תקות החסד וההבטחה והכבוד.

ד׳וביאור הענינים עפימ"ש (תהלים לז כה) לא ראיתי צדיק נעזב כו', דהנה יש חילוק בין האוכל בזכות עצמו או בזכות אבותיו, הגם שאין שום בן אדם שיש לו איזו זכות כמ"ש הבינה לעתים [ח"א דרוש א לראש השנה] ע"פ (תהלים סב יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה תשלם לו על שם העתיד כאלו כבר עשאו וא"כ הוא מחוייב בדבר והשכר אחר המעשה הוא בחסד, וע"כ נאמר בברכות (דברים כח ב) כי תשמע לעתיד, ובקללות נאמר [שם מה] כי לא שמעת על העבר, וזהו תקות החסד שהקב"ה צריך לפרנסו מחמת שהוא מעשה ידיו כי לא ברא האדם בשביל להצטער ולדאוג רק לטובה ולישב בנחת, אכן כשאין האדם עושה רצונו אז הוא בעצמו מקפח פרנסתו ואז אוכל בזכות אבותיו, אבל בלא"ה כל זמן שהאדם עושה רצונו של מקום אין צריך לכלום כי אין מחסור ליראיו, וכמ"ש (תהלים טז א) שמרני כי חסיתי בך ונאמר (ש"ב כב ג) אלקי צורי אחסה בו, דהיינו רק בעבור שהוא צורי וגואלי ובוודאי יזמין לי כל הצטרכותי, זהו לא ראיתי צדיק שהוא דבוק בבוראו מעולם אינו נעזב, אבל וזרעו שאינם אוכלים רק בזכות אבות יוכלו להיות נעזבים כשיתמה להם זכות אבות, והיינו עפימ"ש ותחת אשר אהב את אבותיך כו' ויוציאך עפימ"ש חכז"ל (שבת נה.) תמה זכות אבות עיי"ש בתוס' [ד"ה ושמואל אמר] שזהו רק לרשעים אבל לצדיקים לא תמה, וזהו ויוציאך בפניו של זעם, אבל זכות שאר צדיקים רק כשאוחזין מעשה אבותיהן וכמ"ש אצל פוקד עון אבות כו' וכמ"ש האלשיך על וזכרתי את בריתי כו', אבל מי שאוכל מחמת הבטחון אינו נעזב לעולם.

ה׳וזהו בטחו בה' עדי עד בלי הפסק, וביאור הדבר כי ביה ה' צור עולמים מחמת שהוא בראו צריך להכין כל הצטרכותו, וזהו כי לא אעזבך (בראשית כח טו), כי לא תהיה נעזב לעולם רק אם עשיתי את אשר דברתי כו' ר"ל כשלא תהיה דבוק בהשי"ת רק תאכל מחמת ההבטחה שדברתי לך, אז תוכל להיות נעזב כשיתמה אותו הזכות, וזהו (תהלים קמו ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה', שעובד את השי"ת במדת יעקב שהיה רק שברו על ה' ולא מחמת ההבטחה, וע"כ השומר אמת לעולם שלא יופסק לעולם וקיים לעד.

ו׳ועוד יש תקות הכבוד שהשי"ת חס על כבודו שלא יתחלל, ואסור לסמוך על זה כי אין הקב"ה וותרן רק שמעניש באופן שלא יתחלל שם שמים וגבי דיליה. וכמו שביארתי ע"פ (במדבר יד כ) סלחתי כדברך כו', דדרך העולם כששנים שונאין זה את זה נכנס ממוצע ביניהם לעשות שלום והולך לכל אחד בפני עצמו ואומר לפניו שקרים איך שחבירו מתחרט על ריבו עמו וכדומה דברים שלא עלו על לבו, וכמו כן הולך לחבירו עד שמזווגן, והגם שגם זה טוב מ"מ אין בזה עדיין בטול קנאה ושנאה מכל וכל כי כל אחד סובר שהוא זכאי, וכבר כתב השל"ה על ענין כזה.

ז׳אבל הענין הוא שצריך לילך מעצמו להכניע את עצמו לפני חבירו הגם שנדמה לו שהוא זכאי מחוייב לבטל השנאה בשביל כבוד שמים כמו שאדם אינו רוצה לצער אשתו ובני ביתו ואביו ואמו להגיד להם צערו כמו כן מחוייב לחוס על כבוד שמים שלא לבטל השראת השכינה, וע"כ באותו מעשה במרגלים שיצא הקצף ח"ו לעשות כליון ובאותו שעה לא היו ישראל מתחרטין עדיין לא היה משה יכול לחפש להם שום זכות רק שהקב"ה יעשה למען שמו כמ"ש ושמעו מצרים כו' מבלתי יכולת כו' או שיעשה בזכות אבות כמ"ש זכור לעבדיך כו', ואם היו ישראל תיכף מתחרטין באותה שעה היה הגזירה נתבטלה מכל וכל, וע"כ השיב לו הקב"ה סלחתי כדבריך דהיינו לחוס על כבודי שלא להמיתם כאיש אחד, ואולם חי אני וימלא כבוד ה' כו', ר"ל ואולם כל זה אני עושה רק בשביל שאני חי וקיים לעד וחס אני על כבודי שימלא כל הארץ, אבל באמת האנשים האלה שעדיין פושעים ומורדים אינם ראויים למחילת עולם, וזהו וכל מנאצי לא יראוה אחרי שעדיין הם מנאצי ואינן מתחרטין כלל, ואעפ"י שעשו תשובה אח"כ זה היה אחר השבועה.

ח׳ומזה נלמוד שכל בקשתינו בעבור כבוד שמו אינו מועיל לכפר מכל וכל רק העיקר היא החרטה ועזיבת החטא וכמו שנבאר, וע"כ המובחר שבטובות הנ"ל הוא תקות החסד ואם לאו תקות ההבטחה ואח"כ תקות הכבוד שיאריך אפו עד שובינו.

ט׳ואולם איך נזכה לטובות ותקות הללו צריך אתערותא דלתתא לעורר ג' מדות הנ"ל, והיינו עפימ"ש (ע"ז מה:) העוקר עבודה זרה צריך לשרש כו', וביאור הדבר שאמרו חכז"ל (יומא פו:) עבירות שהתוודה עליהם ביום כפורים זה אל יתוודה עליהם ביום כפור אחר כו', וכל המפרשים נתחבטו במאמר זה מאוד, הלא דוד אמר וחטאתי נגד תמיד, ואדרבה טוב יותר שהעבירות שעשה יהיו נגד עיניו ולא המצות בכדי שיכניע לבו ולא ישוב לכסלה, ועוד שמא התשובה הראשונה לא היה כהוגן, ועוד למה גינה אותו כל כך לדמות אותו לכלב שב אל קיאו.

י׳אבל הנ"ל עפימ"ש (ירמיה לא יז) שמוע שמעתי אפרים מתנודד כו' אחרי שובי נחמתי כו', דהעולם מתוודים ואומרים אשמנו כו' ועל חטא כו' כמה פעמים ואינם יודעין כלל ענין הווידוי מהו דהלא זה הוא נוסח התפלה, אבל הענין הוא כמ"ש הרמב"ם שישוב מחטוא ויאמר כך וכך עשיתי כו' [הל' תשובה פ"ב הי"ד], וע"כ צריך ליקח מועד ולהתיישב על כל מה שחטא ולפרש החטא בפיו הגם שיקשה דבר זה מאוד להאשים את עצמו כל כך כי אפילו החוטא נגד חבירו אינו יכול להודות על האמת ומבקש אמתלאות ותירוצים לעצמו, וק"ו נגד השי"ת, ובפרט שיעלו החטאים לאלפים ולרבבות שיתעשת בלילה כל מה שעבר באותו היום ובכל השבוע ובכל חודש ובכל שנה מיום הולדו ומעולם לא שב באמת ולא נתן אל לבו כלל לשוב, ואינו דומה חוטא נגד חבירו לחוטא נגד בוראו, וכמ"ש ע"פ ויאמרו לא יראה כו' ולא יבין כו' ע"ש במקום אחר, כי החוטא נגד חבירו הוא רק בהבלי עולם ובן אדם כמוהו, משא"כ החוטא נגד השי"ת שפוגם באורות העליונים ובכסא ובמלאכים ומונע השפע מכל העולמות והכל מאררין אותו האיך העיז פניו נגד השי"ת.

י״אוכמ"ש האותי לא תיראו כו' את השמים ואת הארץ אני מלא, ונאמר אין חושך ואין צלמות להסתר, ונאמר אם אסק שמים שם אתה כו' שם ידך תנחינו כו', ויחשוב בלבו אוי לאותה שעה שעלה על דעתי כך ומה דמיתי בנפשי להמרות פני עליון ואנכי בוש נכלם עפר ואפר רימה ותולעה מה היה לי לעשות מעשים רעים הללו איך לא היה פחדו לנגד עיני להמרותו בביתו, ועי"כ יהיה נבזה ונמאס בעיניו ויבכה במר נפשו ואח"כ יתעשת לומר אחר הבא מה אומר ומה אדבר בושתי להרים פני אעפי"כ הקב"ה רוצה בתשובת רשעים ואם הרבו לפשוע הלא לא תמו חסדיו וכמ"ש קין כל העולם אתה נושא כו' ואני מוסר את עצמי ביד רחמיו של השי"ת, וכמ"ש והוא ניסי ומנוס לי כאם הרודה את בנה הוא מסתיר את עצמו תחת כנפי בגדה ואינו בורח ממנה כי טוב לו עמה וקשה עליו פרידתו ממנה יותר מעונשה כי נאמנים פצעי אוהב, כ"כ אנחנו מתייראין מעונשו של הקב"ה צריכין אנו לברוח אל השי"ת עצמו נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו ולא להתרחק ממנו והוא מנוס לנו ומקבל שבים ומרבה לסלוח, וע"כ נעשה אח"כ בריה חדשה כי הוא מובטח בחסדיו הגדולים שיקבל מרירות לבו.

י״בוע"כ כשאומר אותן ווידוין אשמנו ועל חטא הם רק סימנים להזכיר מה שפגם, ומה שאינו יכול לזכור עכ"פ יתוודה בעד חבירו וכללות ישראל כי ערבים זה לזה, וגם נדפסים שאר ווידוים שמפורש יותר חטאים, ועם כל זה ירויח שאם יגיע לידו באמצע השנה איזה דבר עבירה אעפ"י שאז אין עליו אימת הדין כל כך מ"מ מיישב בדעתו איך אוכל להרים פני ביום הכפורים הבע"ל והלא כבר התוודתי על זה וקבלתי עלי שלא לעשות עוד ועכשיו אקלקל גם ווידוי הראשון כי שקר עניתי בו כביכול, וע"י עצה זו יפרוש מעבירות כל השנה, וזה"ש עבירות שהתוודה עליהן ביום כפור זה יראה שלא יצטרך להתוודות עליהן עוד ביה"כ האחר, כלומר עצה זה יקח בנפשו דאל"כ בוודאי שהוא ככלב שב על קיאו.

י״גוזה"ש [שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה ד' אלהי כי אחרי שובי נחמתי וכו' בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי] שמוע שמעתי אפרים מתנודד ומצטער מאוד ואומר יסרתני מתחלה כו' הייתי כעגל לא לומד שעדיין לא ידעתי גדולתך ואיך ליבוש מלפניך וע"כ אמרתי השיבני כי רצוני לשוב בתשובה ואתה אלקי כי אין לי על מי להשען רק על רחמיך, אבל עכשיו שאחרי שובי בעבירה נחמתי ואחרי הווידוי שידעתי החסרון מכבר וע"כ בושתי וגם נכלמתי בכפליים אפילו על פעם הראשון, וזהו כי נשאתי חרפת נעורי.

י״דוהנה כשנחקור לירד לסוף דעתו של החוטא בשעת החטא האיך עלתה כך על דעתו הלא יודע שנפרעין ממנו, ואם נאמר שדעתו שישוב בתשובה זהו טעות גדול דהא אמרו חכז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי בלא"ה מה שהקב"ה מקבל שבים הוא חסד גדול ועכשיו יהיה אותו החסד למכשול לפניו שעי"כ הוא בא להחטא, וע"כ או שאינו מאמין שהקב"ה מכיר במעשיו ומלא כל הארץ כבודו, או שאינו מאמין בשכר ועונש וכל זה הוא עון עבודה זרה ממש, וזה"ש חכז"ל (שבת קה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצר הרע, שאפילו עבירה קטנה נמשכת מעון ע"ז.

ט״ווהנה ידוע דכשמפנין איזה בית הכסא צריכין לפנותו אל תכליתו דאל"כ שאם ישאר ממנו קצת הוא מסריח יותר, וע"כ אותן העבירות המה קיא צואה מעלין סרחון גדול בכל העולמות כשמתוודה עליהם ביה"כ ומתחיל לפנותם מגופו צריך לפנותם מכל וכל שלא ישוב לכסלה דאל"כ קשה השנייה מן הראשונה כנ"ל, וזה"ש העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה שלא ישאר שום טינוף נדנוד עבירה אצלו.

ט״זעוד נ"ל לפרש דהנה אמרו חכמז"ל (ירושלמי מכות ז.) שאלו לחכמה ולנבואה הנפש החוטאת מה תהא עליה ואמרה תמות והתורה אמרה תביא קרבן והקב"ה אומר יעשה תשובה, והנה ממה שהשיבה התורה תביא קרבן מוכח דהשאלה היה אפילו על שוגג דלא מצינו קרבן בתורה על מזיד רק מעט מזעיר כגון ד' שנמנו בריש פ"ה דכריתות ואין נוהגין אצלינו כלל, וא"כ ע"כ כולהו בחדא מחתא מחתינהו דכמו כן החכמה שהשיבה הנפש החוטאת תמות ג"כ אפילו על שוגג, וצריך להבין דטענת אבימלך היה שמא אתה דן שוגג כמזיד.

י״זאבל הענין הוא דהעולם טועין וסוברין שבעל תשובה הוא רק מי שעבר עבירה גדולה עריות או אכילת איסור גדול אבל על דברים שאדם דש בעקביו אינם נזהרין כלל כגון ליצנות ולשה"ר ולברך ברכת הנהנין בכוונה לשמוע קדיש ושמו"ע או על הרהור הלב שע"ז אומרים על חטא שאנחנו חייבים עליהם עולה, דלא מצינו בתורה חיוב עולה רק בא על הרהור שלכך כולה כליל כדאיתא בתורת כהנים, והאמת מי שפחד ה' נגד עיניו תמיד הוא ירא וחרד מלפניו כמו העומד לפני המלך ניצול אפילו משוגג, כמ"ש במ"א ע"פ לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ומחמת שיראתם אינה יראה אמתית מפחד ה' רק יראת העונש על כן אין נזהרין בדברים הללו, ועל כן כל תשובתם אינו רק בשביל עצמם ועובדים את עצמם וזהו אל זר שבגופו של אדם שאינו עובד להשי"ת רק את עצמו וזהו מעשה יצה"ר.

י״חוהנה ידוע שאם יש לאדם איזה נגע בגב היד או ברגל והולך לרופא שאינו מומחה עושה לו תחבושת ומרפאהו ומכל מקום יצמחו הנגעים הללו ממקום אחר, אבל הרופא מומחה יודע ומבין שזה בא מחמת קלקול הליחות שבגופו וע"כ נותן לו סמים למרק גופו ולטהר הליחות והדמים שבו. כמו כן בענין החטאים צריך להבחין על השורש שממנו בא הקלקול היינו המדות רעות שבקרב איש ולב עמוק ולתקנם, וזה"ש העוקר עבודה זרה דהיינו אותו היצה"ר הנ"ל צריך לשרש אחריו לתקן השורש של מדותיו לבעבור לא ישוב לכסלה, והם ג' עקריים דהיינו הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם.

י״טוביאורם ואופן תיקונם עפימ"ש בנועם מגדים [סוף פ' וילך] ע"פ כי ירבה לסלוח כו' ופ' חנון ה' וצדיק כו' עיי"ש שע"י האחדות נהפך מדה"ד לרחמים. אבל כגון דא צריך להבין מה ענין זה לזה משום שהאדם מוחל לחבירו גם השי"ת ימחול לו הלא אין דומה מה שיחטא להאדם למי שיחטא נגד ממ"ה הקב"ה ופוגם באורות עליונים כמ"ש לעיל, וגם צריך להבין מה שמפייסין זה את זה ביום הכפורים אי משום דאיתא עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר הלא מתחלה צריך לתקן עבירות שבין אדם למקום הלא לא היה עדיין התחלה כלל לתשובה נגד השי"ת ולא עלתה על לבו עדיין כנ"ל.

כ׳אבל הנראה לי דהענין הוא שנאמר אצל דור המבול שהיה עונשם קשה מדור הפלגה אעפ"י שחטאם היה יותר גדול, והיינו משום שהיה ביניהם אחדות גבי דור הפלגה, ומכל שכן גבי ישראל כשיש ביניהם אחדות יש השראת שכינה וכלום חסר מבית המלך וממילא אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והיינו משום שאחדות בא ע"י הכנעה כמ"ש במ"א באורך, והקב"ה שוכן את דכא ואין מדקדקין במעשיו.

כ״אביאור הענין דאמרו חכז"ל (גיטין לו:) הנעלבים ואינן עולבים כו' עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש כו', שיש ג' עניני ענוה הא' כשחבירו הוא מחרפהו אינו משיב לו דברים קשים רק מתרץ את עצמו ומצדיק את עצמו לפניו, וענוה זו אינה באמת כי מכל מקום מוכח שקשים עליו החירופים ורוצה שישבחוהו, והב' הוא שאינו מתרץ את עצמו ואינו משיב כלום ומכל מקום בלבו יש שנאה עליו על שחרפהו, והג' הוא שאין בלבו שנאה כלל ואדרבה הוא מחזיק טובה לחבירו ושמח בדבר שאומר לו חסרונותיו ומודה על האמת ומקשט מדותיו, וזהו הענוה באמת שאינו חס על כבודו בעבור כבוד שמים שיותר נוח לו להיות שוטה מלהיות רשע לפני הקב"ה כי עי"ז יתקן מדותיו כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ועכשיו חבירו מודיע לו על נגעיו, ואם אין בו דבר זה הוא מקבלו לכפרת עון, וזהו הנעלבים ואינן עולבים כו' כל הג' מדות שגם עושים מאהבת השי"ת כמ"ש כבר על הפסוק בהטיבו את הנרות שמחמת שאוהב את השי"ת אוהב גם את הבריות, וגם שמחין ביסורין למרק עונותיהם ומפשפשים במעשיהם הם ראויים לאותה אצטלא כצאת השמש בגבורתו.

כ״במכל הלין טעמי נמצינו למדין שהפיוס והריצוי שמתרצין זה לזה ביום הכפורים צריך להיות באמת לאמיתו ובאהבה וחיבה שלימה ונפש חפיצה כדי שיהיה אחדות גמור ועי"כ תתבטל מדת הקנאה והשנאה וגם מדת רדיפת הכבוד והגאוה שכל עצמיות האחדות בא ע"י הכנעה כנ"ל.

כ״גואולם מדת התאוה שאינו מסתפק במה שחננו השי"ת ואינו שמח בחלקו כבר אמרו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד לט) פי' כשידאג במילי דשמיא יראה מה שלמעלה צדיקים הגדולים וטובים ממנו וישתדל ללמוד ממעשיהם ולהגיע למדריגתם, ועל הארץ כשדואג במילי דעלמא יראה מתחת שיש הרבה בני אדם מטופלים שאין להם די מחייתם וחיים בצער גדול ב"מ, כי האדם נברא להוסיף שלימות כמ"ש הנפטר מהחי יאמר לו לך לשלום כו' אבל במילי דעלמא אל תסתכל בקנקן שהוא הגוף רק במה שיש בו דהיינו הנשמה, ומדה זו מטרדת מאוד האדם מכל חפצי שמים כי עיניו ולבו וכל מעייניו רק הב הב.

כ״דוהעצה לזה עפימ"ש בכל צרתם לו צר כו' והנ"ל עפימ"ש זכרנו לחיים כו' שהם יתור לשונות והנ"ל עפימ"ש (תהלים קכב ו) שאלו שלום ירושלם כו', והענין הוא שהאדם ישיב אל לבו האיך עולה בדעתו לבקש כל תאותו מאחר שכבוד שמים הוא בתכלית השפלות בעולם הזה בזמן הגלות אין איש מתעורר להחזיק ולפרסם שמו ולעבוד עבודתו, ובית קדשו ומשכן כבודו ועיר תפארתו המה לביזה וחרבה, וע"כ די לעבד שיהיה כרבו, וזה"ש שאלו שלום ירושלים דהיינו כשתשימו ללבכם ענין שלום ירושלים איך היא בשפלותה וממילא ישליו אוהביך יניחו את רעתם שלא להצטער על מאורעותם, וזה"ש והשיבות אל לבבך כי בכל הגוים אשר הדיחך דהיינו בכל הצרות אשר עוברים בכלם ד' אלקיך שמה שהשכינה ג"כ בגלות, וע"כ ושבת עד ה' אלקיך שתעשה תשובה למען שמו י"ת.

כ״הוהנה בג' ראשונות אסור לבקש צרכיו רק שבחו של מקום בפרט בברכה אבות שהוא העיקר דמדינא דש"ע אם לא כיון באבות חוזר לראש, ואעפי"כ תאוה להזכיר ג"כ צרכינו בברכה זו מהאי טעמא גופא מחמת שברכת אבות היא האהובה ונכבדת ומתקבלת מכל השאר, וזה"ש זכרינו לחיים כי אתה רוצה בכך שנחיה חיים טובים, וע"כ כתבנו בספר החיים בשבילך כי בכל צרתם לו צר, וזהו למענך אלקים חיים.

כ״ווהנה יש חילוק בין הטובות והחסדים שאב ואם עושין לבנם ובין הטובות שהאדם עושה לחבירו, כי אב ואם עושין מחמת אהבה רבה ואין נחשב בעיניהם ליגיעה כל הטרחות והטובות שיש להם עם בניהם וע"כ הוא דבר שלא יופסק לעולם כי הטובות שהם מטיבים לבנם הם מטיבים בזה לעצמם, אבל אדם אחר שמטיב לחבירו אין מגיע לעצמו שום טובה מזה וע"כ הכל בספרתו לחשבון גדול ולפעמים יתרבה בעיניו ויפסיק מלהטיב עוד, וזה"ש שהשי"ת מתנהג עמנו כאב עם בנו כי בכל צרתם לו צר שכביכול יצטער בצערינו וגם מלאך פניו הושיעם כי כביכול ישועתו תלוי בישועתנו על כן באהבתו ובחמלתו גאלם שכל טובותיו הם מחמת אהבה רבה וממילא וינטלם וינשאם כל ימי עולם שלא יתמו חסדיו, וזהו תקות החסד שהתחלנו בו.

כ״זוהנה מכל האמור שע"י שנבטל מאתנו ג' מדות רעות קנאה ותאוה וכבוד נזכה לג' טובות תקות החסד והבטחה וכבוד, וכבר נתבאר שתקות החסד היא המעולה שבכלן שאין לה הפסק והב' היא ההבטחה והג' הוא הכבוד וע"כ סדרם פה הנביא, וזה"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך דהיינו תקות הכבוד שיעשה למען שמו י"ת וזהו רק כי כשלת בעונך בזמן שלא תוכל לבקש יותר מחמת שיש לך עונות הרבה, אבל אני מייעצך קחו עמכם דברים דהיינו הבטחות האבות ושובו אל ה' כשתחזקו במעשיהם אזי זכותם לא תמה, ויתר על כן אמרו אליו כל ר"ל כשתהיו באחדות והכנעה בכלל אז תשא עון שתהיה עובר על פשע וקח טוב כי זהו מדת החסד שהקב"ה אמר (ירושלמי מכות ז.) הנפש החוטאת יעשה תשובה, ונשלמה פרים שפתינו ולא יצטרך לקרבנות כמו שאמרה התורה, ואדם ובהמה תושיע כו', אמן וכי"ר ובא לציון גואל בב"א.