מראה יחזקאל על התורה, שבת שובה ז׳Mareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah 7

א׳שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו עוד ינובון בשיבה וכו' להגיד כי ישר וכו' [תהלים צב], לפי פשוטו קאי על הת"ח שכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, וזהו עוד ינובון בשיבה כו', אכן לשון יפריחו אינו מיושב דמשמע שהוא לשון פועל יוצא וגם סיפא דקרא להגיד כי כו' אינו מיושב איך הוא נמשך לרישא דקרא, ועוד יתר הדקדוקים.

ב׳והנ"ל ע"ד שביארתי ע"פ הוכח תוכיח, והוא דיש ב' מניעות לתוכחה הא' מ"ש בגמ' (ערכין טז:) תמה אני כו', טול קורה כו', וכמ"ש התקוששו וקושו כו' [קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, ב"מ קז:], והב' דמוטב שיהיו שוגגין כו'.

ג׳והתירוץ לזה הוא דמה שאמרו קשוט עצמך כו', שהאמת כן הוא דכל דורש צריך להוכיח את עצמו וכל דברי תוכחות שאומר לפני העולם הוא מוכיח את עצמו בזה, וכשהם דברים היוצאין מן הלב זוכה בזה שכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו ויקיים בעצמו דברי תוכחתו שיהיו מושרשין בלבו, ומה שאמרו מוטב שיהיו שוגגין זהו רק בדבר איסור דרבנן ולא בדאורייתא, וגם באופן שיודע בוודאי שלא יקבלו ממנו, משא"כ אם מסתפק אם יקבלו מחוייב להוכיח, ובפרט בימים הללו שכל אחד רוצה לשמוע דברי תוכחה כדי שתקובל תפלתו כי מסיר אזנו משמוע תורה תורה כו', וכמ"ש ע"פ קרא בגרון כו' כשופר כו' ואותי יום יום ידרשון כמבואר במ"א אצלי.

ד׳ובזה מיושב מ"ש רש"י בפ' אתם נצבים כו' שהתחיל לפייסן כו', דקשה דהא בסדרה זו נאמרו הרבה תוכחות וקללות כמעט יותר ממ"ש בפ' תבא, והענין הוא דיש בני אדם שאין רוצין לבוא לשמוע כלל הדרשה וגם אם באין אינן נותנין עיניהם ולבם לציית לדברי המוכיח וגם אותן ששומעין לדבריו אין נשרש בלבם וכשיוצאין מהבית הכנסת חוזרין ושוכחין את הכל, אך כעת הזאת שהכל יראין וחרדין מאימת יום הדין כלם לבם שוה לשום הדברים אל לבם, וכמו כן היה בעת ההיא כמ"ש רש"י בפ' דברים שהיו אומרין אלו היינו שם כך וכך היינו משיבין אותו כו' לכך קבצן ביחד, וע"כ עכשיו בפ' נצבים שהיו מעותדין ליכנס לארץ והוצרכו מקודם לקבל התורה באלה ובשבועה היה לב כלן שוה לטובה. וזה"ש ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, דהיינו כל הג' אופנים הנ"ל עד היום הזה שאתם נצבים לפני ה' כו' לעברך בברית כו' למען הקים אותך כו'.

ה׳וזה"ש הוכח תוכיח, ר"ל על אופן הא' דקשוט עצמך אני אומר לך תוכיח כמדבר בעדו שתוכיח את עצמך את עמיתך כמו עם עמיתך, ועל אופן הב' דמוטב שיהיו שוגגין אני אומר ולא תשא עליו חטא שלא תניח לו שיעבור בשוגג כי התורה מדברת מאיסורי דאורייתא.

ו׳ואולם גם בלא דעת נפש לא טוב שלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול להוכיח, וכמ"ש על והגד לעמי פשעם כו' (ישעיה נח א), דלכאורה קשה הא אין חילוק ביניהם שגם ת"ח אם עבר בשוגג מביא חטאת ולמה אמר שגגת תלמוד עולה זדון, אבל הענין הוא שאינו מדבר משגגת מעשה שעשה הדבר בלא ידע רק שידע ומכוין לעשותו רק שחושב שהוא היתר, והנה לעם הארץ יש תירוץ שלא למד ואינו יודע שצריך לשאול על דבר כזה, אבל הת"ח שלמד קצת ש"ע ויודע שיש שאלה ע"ז רק שמורה הוראה לעצמו ומיקל לעצמו אין לו תירוץ כי הי"ל לשאול מאחר שיודע שיש שאלה ע"ז ע"כ נחשב לו לזדון, וע"כ צריך להיות למדן מי שרוצה להוכיח, וזה"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה, כי היצה"ר מסמא את העינים ומראה לו פנים להיתר שעושה מצוה וע"כ צריך למשכהו לבית המדרש לשאול לת"ח ולעיין בספרים אם יש בזה מצוה, ואפשר שמזה הטעם תקנו לומר בתחלת הדרשה דברי חריפות להורות שראוי לומר דברי תוכחה.

ז׳והנה כבר ביארתי ע"פ (תהלים קלה א) הללו עבדי ה' כו' שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקינו, וע"פ (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כו', דהצדיק דומה לפרוזדור כי הנשמות חצובין מתחת כסא הכבוד כי שם ביתו אבל בעה"ז הוא החצר, וזה"ש שתולים בבית ה' כו' דהיינו הנשמות של הצדיקים, ובחצרות בית ה' כו' יפריחו, שרוצין לקשט ג"כ אחרים, עוד ינובון בשיבה, ע"ד שכתוב [תהלים פד] אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך כו' דאמרו חכז"ל [אבות פ"ה יד] ד' מדות בהולכי בהמ"ד הולך ועושה כו', וזה"ש אשרי יושבי ביתך כי זה הוא הולך לבד וגם יש לו שכר אבל יותר מזה ועוד כמו ויבך על צואריו עוד שהוא לשון יותר, ור"ל ועוד יותר יש לו שכר אם ג"כ יהללוך סלה, וכמו כן כאן אמר עוד ינובון בשיבה, ר"ל עוד יותר צריכין לעשות שידברו דברי תורה שנקראת שיבה, כמ"ש מפני שיבה תקום ופי' בתרגום קדם מאן דסבר באורייתא, והיינו כי דשנים ורעננים יהיו שצריכין להיות ממולאין ג"כ בתורה וחריפות, וכמ"ש במ"א ע"פ מי ימלל כו' ישמיע כל תהלתו ואח"כ להגיד כי ישר ה' שיוכל להגיד ולהוכיח ולהודיע להעולם דרכי ה' הישרים ולא עולתה בו כי בטוחים בזה שלא ידבר עולה ולא יטעה מן הדרך השכל, (החריפות הי' בפרק אם אין מכירין).

ח׳בפרשת השבוע וילך משה כו' לא אוכל כו' ובמדרש לא לקלים המירוץ כו' עד אחר כל השבח הזה א"ל הן קרבו ימיך למות, א"ל משה בהן קלסתיך הן לה' השמים כו' ובהן אתה גוזר עלי א"ל אתה כו' והוא תמוה, דמה התרעם על לשון הן, גם בלא"ה אין ענין זה לזה.

ט׳ונקדים מ"ש ושמרת דברי הברית הזה למען תשכילון את כל אשר תעשון דקשה דהול"ל תצליחון, ועוד דזה מקרי על מנת לקבל פרס, ונקדים מ"ש (תהלים קד לג) אשירה לה' בחיי כו' יערב עליו שיחי כו', ועפימ"ש (שמות כ יז) אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם כו', ועפימ"ש (ברכות לג:) אטו יראה מלתא זוטרתא הוא, דקשה מה בכך דלגבי משה הוי מלתא זוטרתא מכל מקום הוא עם ישראל מדבר, ועוד דוודאי משה לא בא בקלות למדריגה זו דאל"כ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק, ועוד קשה דהא באמת בקרא מבואר הרבה דברים ליראה את ה' ולאהבה ולעבוד את ה' וללכת בכל דרכיו ולשמור כל מצותיו וא"כ הקושיא במקומה עומדת דכל הני דחשיב וודאי לאו מלתא זוטרתא, ועוד דהא באמת מלתא זוטרתא היא דכל אדם מישראל הוא ירא שמים דהיינו כשעומד בבוקר ונפשו אותה לאכול הוא מתאפק מחמת שעדיין לא התפלל, ואח"כ אינו אוכל עד שיטול ידיו ומברך, וכן בכל דבר שיש בו מצוה הוא נזהר, וזה מדת כל אדם, וכל זה עושה מחמת יראת שמים א"כ כל אדם מישראל יש עליו יראת שמים.

י׳אבל הענין הוא עפימ"ש (תהלים קכח א) אשרי כל ירא כו' הנה כי כן יבורך גבר כו', ושמעתי לפרש דצרכי בני אדם מרובין הרבה מאוד ועל כן כשרוצין לברך שום אדם צריכין להרבות דברים וכל זה אינו מספיק, אך מי שהוא ירא שמים אינו חסר כלום ויש לו כל הטובות והשפעות כמ"ש כי אין מחסור ליראיו, וע"כ אין צריך לברכו רק שיהיה ירא שמים ואז ממילא יתברך בכל הטובות, וזה"ש אשרי כל ירא ה' כו' יגיע כפיך כו' בניך כשתילי זתים כו' וע"ז קאמר הנה כי כן אחרי שהדבר כן הוא שהירא שמים יש לו כל הטובות ממילא יבורך גבר ירא ה' שאין צריכין לברכו רק שיהיה ירא שמים.

י״אוהנ"ל בתוספת ביאור ההולך בדרכיו דקשה הא וודאי מי שהוא ירא שמים הולך בדרכי השי"ת, אבל הנ"ל דיש שני עניני יראה הא' היא מה שהעבדים המשמשין את המלך יראים ממנו כשעומדים לפניו, והב' היא מה שיראין ממנו אותן שדרין במרחקים שלא בפניו, והחילוק ביניהם כי העומדין בפניו יראין ממנו תמיד בשביל שלא לעשות דבר נגד רצונו אבל שלא בפניו אין יראין רק לעת מצוא כשבא פקודה מאת המלך אז שוקדים לשמרה כי יראים פן יענשו העובר עליו, אבל בעבור הפקודה ההיא אז אינו עולה כלל זכרונו יראת המלך, הנה כי כן היא מדת כל אדם הירא את ה' שאינן יראין ממנו רק לעת מצוא כשבא עת התפלה הוא ירא לאכול מקודם וכן בעת האכילה שלא לאכול בלי נט"י ובלא ברכה אבל בלתי זמנים הללו אין יראין כלל והראיה שמשליכין ברכה מפיהם בלי כוונה מחמת שלא הרגילו את עצמם בזה, אבל באמת כפי מה שידענו שמלא כל הארץ כבודו וכמ"ש האותי לא תיראו כו' את השמים והארץ אני מלא כו' והרבה מקראות כדומה, א"כ צריכין לירא מהשי"ת בכל עת ורגע גם בשכבו על משכבו וכמבואר בש"ע א"ח וכן בכל עניני עה"ז כשעוסק במו"מ צריך לזהר שלא לשכוח את השי"ת שלא יזוז מחשבתו כמ"ש השמר לך פן תשכח את ה' כו', ולולי זאת היתה מצות היראה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, וא"כ אמאי הקשו בגמ' (ע"ז יט.) אשרי איש ולא אשרי אשה כו' עי"ש. אבל האמת נכון הדבר שצריך להיות ירא וחרד בכל עשיותיו ויחשב תמיד שהוא עומד לפני ממ"ה הקב"ה וממילא כשעומד להתפלל לא יבא בלבו מחשבה זרה.

י״בוהנה מה שמתרשלין בזה הוא מחמת שאין רואין את השי"ת למראה עינים כי שום נברא לא יוכל להשיגו וכתיב כי לא יראני האדם וחי, וע"כ צריך לזה רגילות הרבה כמו שאנו מתפללין שתרגילנו בתורתך, וכמ"ש השם נפשינו בחיים כו' ר"ל לשון חשק כמו אם יש את נפשכם כו' שכל תאותינו ותשוקתינו להדבק בחיי חיים ב"ה שהוא מקור כל החיות כמ"ש במ"א על הטוב כי לא כלו רחמיך כו' ולא נתן למוט רגלינו שכל רגילותינו יהיה ללכת בדרך הישרה, וכמו כן צריך להרגיל א"ע ביראת ה' על פניו כמו שרואין למראה עינים, ומן השמים יסייעוהו, כי אעפ"י שאמרו חכז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אעפי"כ צריך להתפלל על הסיוע, רק העיקר הוא החשק והתשוקה ליראה כי יש בני אדם שאין להם חשק כלל להדבק ביראה כזו, וכמ"ש מי יתן והיה לבבם זה ליראה, ר"ל שיהיה להם חשק לבוא ליראה ואז אני אסייע להם, וכמ"ש במ"א ע"פ והיית משוגע ממראה עיניך עפימ"ש הרמב"ם [הל' תשובה פ"י ה"ו] שאין אהבתו של הקב"ה נקשרת בלב האדם עד שישגה בה תמיד. וע"כ לגבי משה באמת היה מלתא זוטרתא כי מחמת שעלה לרקיע וכתיב ותמונת ה' יביט כו' והיה נקל בעיניו לבא למדת היראה הזו דהיינו כמו שיראין העומדים לפני המלך.

י״גובזה יבואר ענין ימים נוראים הללו שדרך העולם מן ר"ח אלול עד אחר יה"כ מוטל על כל אחד יראה ופחד ואח"כ חוזרין לסורם וזה הוא באמת שטות גדול כי הקב"ה יודע עתידות ואעפ"י שאין השי"ת דן את האדם רק באשר הוא שם ועכשיו הכל יראים ושלמים זה אינו דמ"מ גם היראה דעכשיו אינו בשלימות כיון שאין לה קיום וכתיב יראת ה' טהורה אז עומדת לעד, יש לה קיום, אבל הענין הוא דכל ימות השנה שהאדם משוקע בהבלי עה"ז אינו יכול לפנות מעסקיו להרגיל את עצמו בדביקות לעבודת הבורא וע"כ הוקבעו ימים האלה שממילא הוטל יראה על כל האדם ועי"כ כשיחשוק בזה ולא יסוג אחור יוכל לבוא לתכלית השלימות.

י״דוכמ"ש בעוללות אפרים ע"פ מגדל עוז שם ה' כו' ירוץ צדיק כו' שכשרוצין ללכת אל איזה עיר ואינו יכול לכוון הדרך אז כאשר יראה ממרחק מגדל העיר הוא מכוון דרכו נגד המגדל, וכ"כ הבעל עקידה ע"פ כי יודע ה' דרך צדיקים, שהדרך צדיקים הוא יודע ה' ומי שרוצה להיות ג"כ יודע ה' יעמיד עצמו על הדרך ההיא ויבוא ליראת ד', והנה אותו הדרך והמגדל היא מדת היראה וכשיתחזק בזה יהיה נכון לבו בטוח לבא לשאר המדריגות.

ט״וובזה מיושב הדקדוק בפסוק זה שכ' ללכת בכל דרכיו דהול"ל וללכת בוא"ו העיטוף כמ"ש בשאר דברים ולאהבה כו' ולעבדו כו', אבל הענין הוא שהכתוב מדבר על היראה שהיא היסוד לכל המדריגות וע"י היראה יבוא ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' ולעבוד כו' ולשמור כו' והיינו רק אותה יראה עילאה שאמרנו שיראין ממנו ית"ש כמו שיראין מלפני המלך בפניו, אבל אותה יראה תתאה בפניו כמו שלא בפניו בוודאי אינו בא על ידי זה לשום מדרגה, כי בכל היום הוא משוקע בעניני העה"ז, וזהו שהקשה להגמ' אטו יראה מלתא זוטרתא כלומר שיראה כזו שיראין מלפניו כמו שרואה איזה דבר למראה עינים בודאי צריך עבודה רבה, ועל זה תירץ דלגבי משה הוי מלתא זוטרתא מפני שהוא ראה למראה עינים כנ"ל.

ט״זובזה יבואר מ"ש בגמ' (ירושלמי מכות ז.) שאלו לחכמה הנפש החטאת כו' ואמרה חטאים תרדוף רעה והנבואה אמרה תמות והתורה אמרה תביא קרבן והקב"ה אומר יעשה תשובה, ועמ"ש בספר ווי העמודים ע"פ פודה ה' נפש עבדיו כו', וקשה לכאורה הלא כלהו בחדא מחתא מחתינהו ועל אותו העון ששאלו לחכמה ולנבואה שאלו ג"כ לתורה וא"כ ע"כ מיירי בשוגג דהא במזיד אינו מביא קרבן רק ארבעה המבוארים בפרק ב' דכריתות והם אינם מצויין, וא"כ קשה למה אמרה הנבואה בשוגג תמות והחמירה בעונש השוגג כל כך, וכבר הקשה אבימלך שמא אתה דן על השוגג כמזיד, ולהנ"ל אתיא שפיר דודאי מי שהוא ירא שמים למראה עינים כנ"ל אינו יכול לבוא אפילו לידי שוגג דאותן העבדים העומדים לפני המלך נזהרין אפילו משוגג שלא יבוא לידם דבר נגד רצון המלך אפילו בבלי דעת, וע"כ מי שבא שוגג על ידו ע"כ הסיר מעל פניו יראת ה' וע"כ הוא ראוי לעונש גדול כי הוא חסרון אמונה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, אבל אבימלך שהיה ערל ולא ידע ולא הרגיש ביראה כזו וע"כ הוקשה לו כנ"ל, וזהו מבואר במקרא ליראה את ה' ללכת בכל דרכיו ר"ל שתהיה ירא וחרד אולי אינך יוצא ידי שמים ואינך הולך בכל דרכיו.

י״זוזהו ביאור המקרא שהיו ישראל יראים פן נמות דהיינו יראה תתאה ליראת העונש ואמר להם משה אל תיראו כי לא בחר ה' ביראה כזו כי לבעבור נסות אתכם ר"ל שתהיו בעלי נסיונות שלכך דבר עמכם פנים בפנים שתהיו מרגישים בכבודו תמיד לבעבור תהיה יראתו על פניכם כמ"ש חכז"ל זו יראת הבושה לבלתי תחטאו שלא יבא חטא על ידכם והיינו שוגג כידוע דחטאים אלו שגגות שע"י יראה כזו לא תשגו אפילו לעבור עבירה בשוגג.

י״חועוד מרויחין בזה כי כל מצוה דלא איתעבד בדחילו ורחימו לא פרחא לעילא שאין להקב"ה נחת רוח ממנו כיון שאינו עושה בשביל יראתו של הקב"ה רק בשביל יראת העונש והיינו שירא מעצמו שלא יענש וכמ"ש במ"א ע"פ הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו', וגם להאדם איננו מרגיש נחת רוח בקיום המצוה רק בעל כרחו כמצות אנשים מלומדה, והמקרא צווח תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב כו', וכמו שהארכתי במ"א על פסוק (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, דהיינו מחמת שאמר שכבר ידע או שמע דבר זה וכמו כן בתפלה.

י״טאבל האמת הוא שע"י תפלתינו ועשייתנו המצות אנחנו מייחדין אורות העליונים ובכל פעם נעשה דבר חדש ובאין למדריגה יותר גבוה וכמ"ש לעיל ללכת בכל דרכיו כו', ומגלין לו רזי תורה, וכמו בתקיעת שופר שהתורה אמרה רק יום תרועה יהיה לכם דהיינו תרועה אחת ואנחנו עושין מאה קולות ועל הכל סוד ה' ליראיו, וכשיודעין הטעם עושין בזריזוות וחשקות גדול יותר מאוד, וזהו ואני בעודי אהללה בוראי כו' כמבואר במ"א באורך עפ"י הקדמות הללו.

כ׳והנה תורה שבע"פ נקראת ברית כדאיתא בזוה"ק, וגם מבואר בהפסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, וזה"ש ושמרתם דברי הברית כו' ר"ל הטעמים והכוונות לעשות בדחילו ורחימו למען תשכילון כל אשר תעשון שיהיה לכם שכל והבנה ולא כמצות אנשים מלומדה, וזה יהיה אם אתם נצבים היום כלכם לפני ה' שתהיה יראת ה' על פניכם כמו למראה עינים שעומדין לפני ה' עי"ז תבואו לכל המדריגות, גם בברית מורה על יראה כדאיתא בתקונים.

כ״אעוד נ"ל עפימ"ש (תהלים קמה כא) תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו כו', דקיימ"ל הרהור לאו כדבור דמי, אע"ג דרחמנא לבא בעי ויודע מחשבות, אעפי"כ אינו יוצא במחשבה והיינו משום שיש תפלות הרבה שנדחין מחמת שהאויר מלא מקטריגים ומי שאין תפלתו זכה אינה עולה, וע"כ התפלה שהיא זכה במחשבה טהורה על ידי הדבור מזכך האויר ומעלה כל התפלות, וגם כי הדברים היוצאים מן הלב נכנסין אל הלב, והמרים קולו בתפלה מעורר אחרים כי קול מעורר הכוונה כי יעקב חבל נחלתו וכלל כל התפלות נעשה כתר אחד, וזה"ש תהלת ה' ידבר פי מה שאני צריך לדבר ולהוציא משפה ולחוץ הוא מחמת כי ויברך כל בשר שם קדשו.

כ״בוגדולה מזו שמעתי ממורי ז"ל עמ"ש בגמ' (יומא עא:) גבי שמעיה ואבטליון שאמרו להכהן גדול ייתון עממיא לשלם דעבדון עובדא דאהרן ואל ייתון כו', ופירש הוא ז"ל כי עובדא דאהרן הם הכוונות והייחודים שהיה הכהן גדול צריך לעשות בשעת העבודה בהזכרת השמות, ואותו הכהן גדול היה עם הארץ שלא ידע כלום רק העבודה בגשמיות, ולבעבור שאל יחסר המזג הוצרכו שמעיה ואבטליון לכוון בדברים העליונים הנ"ל והם עשו עובדא דאהרן עכ"ל. ומזה נשמע שאפילו הבעל תפלה אינו יודע לכוין הכוונות בשעת התפלה מ"מ כשיש אדם בבהכ"נ שיכול לכוין הוא נחשב כמו הש"ץ כי שלוחו של אדם כמותו, וכמ"ש המפרשים לענין הכוונות של תק"ש שגם אם אין התוקע יודע לכוין מ"מ עכ"פ המקרא לפניו יכוין, אך לזה צריך אחדות גדול שיהיו כלם כאיש אחד חברים.

כ״גוזה"ש אשירה לה' בחי"י דהיינו הדבור כמ"ש בתרגום לנפש חי"ה לרוח ממללא, ור"ל שאוציא הדברים מפי וקול מעורר כוונת אחרים ג"כ, עי"ז אזמרה לה' בעודי עם עוד בני אדם, וגם אזמרה לאלקי היינו להמתיק הדינין להפוך חשיכה לאורה ולהשיב רבים מעון שיבוא בלבם הרהור תשובה כשבעל תשובה הוא צדיק מעורר רבים לתשובה, וע"כ יערב עליו שיחי ששמחה גדולה לפניו להוציא יקר מזולל, וגם אנכי אשמח בה' כי המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה, וזה"ש ואני בעודי אהללה והלול הוא לשון הארה שישפיע מאור העליון בתחתונים והיינו בעודי עם עוד בני אדם דכל ביה עשרה שכינתא שריא, ועי"כ אברככה כל ימי צבאי, ברכה הוא לשון המשכת השפע כידוע לכל צבאות עליונים ותחתונים.

כ״דוזה"ש ושמרתם דברי הברית הזה ר"ל שתשמרו את האחדות ביניכם ועי"כ למען תשכילון כל אשר תעשון שיהיה כאלו נתכוונתם כל הכוונות והשכליות כי כל הכוונות השכליות שכל אחד מכוין הוא נחשב לכם לכל אחד ואחד. באופן אחר נ"ל לפרש עפימ"ש בפרקי אבות [פ"ב א] רבי אומר איזהו דרך ישרה כו', וכבר ביארתי באורך בדרוש דקאי על מה שהיצה"ר מסמא את העינים ומראה לו על עבירה שהיא מצוה וכמ"ש יהודה בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר כו' עי' לעיל בדרוש שהארכתי בזה, וזהו מצות התוכחה שעליה חרבה ירושלים שלא הוכיחו כו' כמבואר שם.

כ״הובזה יבואר ענין הערבות שקבלו בשבועת התורה, דלכאורה קשה למה הכריחנו לזה, ועוד דאינו דומה לשאר ערבים דכל ערב כשיש לו ללוה לשלם נפטר הערב וכאן הגם שיש להחוטא לשלם דהיינו שנפרעין ממנו מ"מ נפרעין ג"כ משאר בני אדם, ועיין בחידושי מהר"ן מ"ש על נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ועוד קשה דכל ערב הגם שהלוה רוצה לפייס את המלוה בדברים אינו משגיח על זה וכאן כשהחוטא שב בתשובה ווידוי חרטה נפטר הערב.

כ״ואבל הענין הוא עפ"י הקדמות הנ"ל שעיקר הכוונה היא רק להוכיח זה את זה שזה נצרך מאוד מחמת שהיצה"ר מסמא את העינים ואינו יודע אם מצוה היא או עבירה, וע"ז אמרו אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, אבל לשאר בני אדם אינו מפתה בעת ההיא והם רואין האמת, וגם אותו אדם עצמו אחר עבור העבירה מתחרט כמ"ש הרשעים מלאין חרטות והיינו מפני שכבר בצע אמרתו של היצה"ר אז הולך ממנו ואז האדם מתיישב שעשה עבירה, וזהו מ"ש [אבות פ"ג ט] כל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת אבל אם יראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת והיינו כשיש עליו יראת שמים כל היום וכמ"ש לעיל אז יראתו קודמת לכל מעשיו ואז אין כח ביד היצה"ר לפתותו וכמ"ש הב"ע ע"פ עיניך לנוכח יביטו וכו', וזה"ש ושמרתם דברי הברית כו' דהיינו הערבות הנ"ל להוכיח זא"ז ועי"כ תשכילון כל אשר תעשון שלא יוכל היצה"ר לפתות אתכם ברוח שטות.

כ״זהיוצא מכל הנ"ל דצריך להיות כל עבודתינו לשם שמים ושלא להסיר יראתו מפניו כל היום, והנה איתא ב' טעמים על מה שאין מודיעין לאדם יום המיתה הא' שישוב בתשובה בכל יום ולא ימתין עד שעה אחרונה, והב' כדי שיעסוק בישובו של עולם, והנה כל זה כשאדם עוסק בישובו של עולם בשביל עצמו אבל משה רבע"ה שכל עבודתו היה רק על ישראל אמונתו מן ההר אל העם, אין טעם זה האחרון מספיק וע"כ שאל משה בהן קלסתיך כו' ר"ל הן לה' השמים וכל צבאם כו' ולמד דעת את העם שלא לעסוק בשום דבר בשביל עצמו, וע"כ הוקשה לו מה שאמר לו הן קרבו ימיך כו' דהיינו שאינו רוצה לגלות לו יום המיתה, וע"ז השיב לו הקב"ה שאמר לו (שמות ד א) הן לא יאמינו כו' שחשד את בני ישראל שלא יעמדו באמונתם, כמו כן הן בקדושיו לא יאמין, ולכך אינו רוצה לגלות לו יום המיתה ולא בשביל חסרון עבודת תמה וזכה של משה כי הוא היה תמיד כל מעייניו רק לעשות רצון קונו, השי"ת יטע בלבבינו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם אוכי"ר.