משיב צדק, דרושים לבר מצוהMeshiv Tzedek, Talks for Bar Mitzvah

א׳דרוש שדרש רבינו הקדוש המחבר זי"ע ועכי"א בשנת תקצ"ו לפ"ק לבר מצוה שלו, וזה לשונו.

ב׳דרוש דרשתי בשבת פ' שקלים שנת בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו לפ"ק שנעשיתי בר מצוה בשבוע הנזכרת יום ה' כ"ב שבט שנת הדריכנו בנתיב מצותיך כי לפ"ק בו חפצתי לפ"ק פה קריניק - אני הק' צדוק בהרב הגאון המנוח מוהר"י הכהן זצללה"ה - .

ג׳[א] גרסינן בשבת פרק כל כתבי [דף קי"ט ע"ב] אמר ר"ל משום ר"י נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ע"כ, וראיתי להרב פרשת דרכים [דרך האיתרים דרוש ב'] הקשה בשם מהר"ש יפה דבמה פשיטא לי' דאביי ור"פ היו בהם חטא והתינוקות של בית רבן לא הי' בהם חטא ותירץ דודאי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רק שהתינוקות של בית רבן אף שהם חוטאים אינו חשוב חטא לפי שאינו נענש עליו, והקשה על זה לפ"ז למה קאמר תינוקות דמשמע פחותים מבני י"ג כלשון תינוקות שבכל הש"ס הרי אף יתר מבן י"ג כל שהוא פחות מבן כ' אינו נענש בידי שמים וא"כ אין בו חטא ומ"ש דנקט תינוקות של בית רבן וע"ש כמה שדחק בזה:

ד׳ולפע"ד יש ליישב בטוב טעם דאיתא [שבת דף י"ג א] בעובדא דאותו תלמיד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו נטלה אשתו תפיליו והיתה מחזרת על בתי כנסיות (ובתי מדרשות) ואמרה (כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך) בעלי קרא הרבה ושנה הרבה ומת בחצי ימיו עד שבא אלי' ואמר בימי נדותך מה אצלך בימי לבוניך מהו אצלך כו' ע"ש, וצריך לדקדק במה שנטלה תפיליו ושאלה למה מת בחצי ימיו וכי אלו לא היתה נוטלת תפיליו לא היתה יכולה לשאול בעלה קרא הרבה כו' למה מת בחצי ימיו גם צריך לדקדק במה שדקדקה ואמרה בעלי קרא הרבה, ומה שנראה בזה כי הנה באמת לכאורה אין מקום לשאלתה דהרי אמרינן בקדושין [דף ל"ט ע"א] שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ור' יעקב אמר שם מאי אריכות ימים לעולם שכולו ארוך, ובירושלמי [פרק ב' דברכות] בעובדא דר' בון שמת בכ"ח שנה ואמרו עליו יגע ר' בון בכ"ח שנה מה שלא יגע תלמיד ותיק במאה שנים ואמרו עליו שם משל למלך ששכר פועלים ועם אחד הי' מטייל כל היום ואח"כ כששילם שכרם נתן לכולם בשוה אמר יגע זה בשעה אחת יותר ממה שיגעתם כולכם בכל היום, והרי ר' בון בודאי אדם כשר הי' ואעפ"כ מת בחצי ימיו והיכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו ארוך וא"כ מה שאלה על אותו תלמיד שמת בחצי ימיו אריכות ימיו לעולם שכולו ארוך:

ה׳אך הנה בב"ק [דף ט' ע"ב] אמרינן הידור מצוה עד שליש עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופירשו רש"י ותוס' שם דכל שעושה יתר מן החיוב הוא משל הקב"ה והקב"ה משלם בזה העולם, נמצינו למדין שכל שעושה יותר מן החיוב שכר מצותו משלם הקב"ה בהאי עלמא, והנה במנחות [דף צ"ט ע"ב] אמר רשב"י אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש וא"כ הרי מצות ת"ת קיים בק"ש שחרית וערבית ולכך דקדקה ואמרה בעלי קרא הרבה וכו' וא"כ הוא יותר מחיובו שהרי בק"ש שחרית וערבית יצא ידי חיוב ת"ת וכיון שעושה יותר מן החיוב הרי מכאן ואילך משל הקב"ה ושכר מצותו בזה העולם וא"כ למה מת בחצי ימיו ואתי שפיר דקדוק מלת הרבה, וגם מה שנטלה תפילין ניחא דהתוס' פירשו בר"ה [דף י"ז ע"א] בשם המכילתא דכל העוסק בתורה פטור מן התפילין לזה נטלה תפיליו שהרי הוא הי' עוסק בתורה כמו שאמרה בעלי קרא הרבה וא"כ הי' פטור מן התפילין ואעפ"כ הניח תפילין ועשה יותר מכדי חיובו הרי הוא משל הקב"ה ושכר מצותו בהאי עלמא וא"כ למה מת בחצי ימיו ודו"ק:^*) הג"ה מהמעתיק, אבל רק אשת אותו תלמיד טעתה וסברה שעשה יותר מכדי חיובו כיון שבק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש, אולם באמת הרי יש מצות ושננתם וגו' כדאיתא (קידושין ל' ע"ב) וא"כ לא עשה כלל יותר מכדי חיובו ושוב ליכא שכר מצוה בהאי עלמא, ועי' (נדרים ח' ע"א) במימרא דרב גידל א"ר כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שו"ע ובמה שכתב הר"ן שם ד"ה הא קמ"ל, וזהו דיוק הגמ' (שבת שם] ולא היה אדם מחזירה דבר דאף שהי' יכולין להחזיר תשובה כהנ"ל אבל כיון דמצות ושננתם איננה מפורש בקרא רק אתיא מדרשא כמ"ש הר"ן שם ודאי לפי טעותה לא תקבלה תשובה כזאת עד שבא אלי' ואמר לה שהרי אמרה תורה [דייקא] ואל אשה בנדת וגו' כמ"ש רש"י שם, וזה שאמרו מחזירה ולא הי' די לומר מחזיר ודו"ק, ודברי רבינו הקדוש המחבר זי"ע עולים יפים ונחמדים למבין:

ו׳נמצינו למדין שכל העושה יותר מכדי חיובו הרי הוא משל הקב"ה ושכר מצותו בהאי עלמא וא"כ עכשיו שמחנכין את הקטן כבן שש וכבן שבע במצות והרי הם פטורים וא"כ כשעושים הרי הם עושים יותר על החיוב ושכר מצותם בהאי עלמא, ומעתה יפה אמר ר"ל אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקות של בית רבן לאפוקי גדולים העושים מצות אין מצותם מועיל בזה העולם רק לעולם שכולו ארוך כיון שהם עושים כפי חיובם, ולכך א"ל אביי אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא לפי שזה התינוק אין בו שום חטא אם אינו עושה המצוה וא"כ שעושה אותה הוא עושה יותר מכדי חיובו ומועיל בזה העולם, ונסתלקה קושיות מהר"ש יפה דלכך נקט דוקא תינוקות של בית רבן דהם פטורים ממצות וכשעושים עושים יותר מכדי חיובם ומועיל לזה העולם, משא"כ יותר מבן י"ג אף שאין נענשים עבור עבירה מכל מקום הרי הוא חייב לעשות המצוה וא"כ לא עשה יתר מכדי חיובו ואין המצוה מועיל לקיום זה העולם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ודו"ק היטב:

ז׳אי לזאת אחלה פני השומעים שיטו אזנם לדברי צעיר לימים כמוני היום כי אינו דומה הבל פה שיש בו חטא להבל פה שאין בו חטא:

ח׳[ב] והנה היום הזה עת לדרוש בב' עניינים מענינא דפרשה ומענינא דידי ויש לחקור איזה קודם, ונראה לפשטו דהנה בפסחים [דף ס"ו א] בעובדא דבני בתירה ששכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו עד שבא הלל ולמד ק"ו שידחה שבת והי' דורש כל אותו היום בהלכות פסח, ודקדקו במחברים למאי נ"מ אמר שהי' דורש כל אותו היום בהלכות פסח, ומה שנראה בזה דהנה האו"ח בחידושיו לפסחים הביא להקשות במאי דקאמר שכחו ולא ידעו למה כפל הלשונות הל"ל שכחו לחוד או לא ידעו לחוד ותירץ דהעולם מקשים דהרי איתא בשבת [דף פ"ז ב'] עשר עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית כו' נמצא דהי' אז ערב פסח בשבת ואפ"ה כתיב ויעשו את הפסח במועדו הרי שעשו את הפסח בשבת וע"כ דפסח דוחה שבת ומה מספקא להו לבני בתירה כלל, רק שאין זה קושיא די"ל דבני בתירה לא ידעו כלל האי ברייתא דהי' יום ראשון למעשה בראשית ויהי' חל ע"פ בשבת [ולדעת הראשונים ע"פ הראי' אי אפשר לידע כלל מה שהי' ע"פ החשבונות כמו עכשיו ודלא כהמהרש"א בפסחים (ע"א ד"ה לילי לשיטת התוס' שם נ"ח ב' ד"ה כאילו) שכתב דאף בזמן שהי' מחשבים ע"פ הראי' הי' כל הכללים כמו עכשיו כגון לא אד"ו רא"ש ע"ש] ולכך קאמר שכחו הא דאם פסח דוחה שבת ולא ידעו הברייתא דעשר עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית עכת"ד ז"ל ע"ש:

ט׳והנה נסתפקתי למאי דקיי"ל בפסחים [דף ו' ע"א] דשואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום וקיי"ל בסוף מס' מגילה משה תיקן להם לישראל שיהי' שואלים ודורשים בעניינו של יום הלכות פסח בפסח עצרת בעצרת חג בחג, ורש"י פירש בחומש ויקהל משה את בני ישראל שהי' מקהיל קהילות ודורש להם הלכות שבת בשבת הרי דצריך לדרוש הלכות שבת בשבת ג"כ וא"כ יש להסתפק בשבתות שבאות בל' יום שקודם הפסח אם ידרוש בהלכות שבת או בהלכות פסח, ונראה לפשוט דבפסחים [דף ו' ע"א] יליף להא דשואלים ודורשים בהל' פסח קודם לפסח ל' יום מהא דמשה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני בשעה ששאלו הטמאים מה יעשו, והרי אותו ע"פ שבת הי' וכמ,ש בשבת עשר עטרות נטל אותו היום ואפ"ה הי' דורש בהל' פסח מוכרח דאף דבשבת נצרך לדרוש בענינא דיומא ג"כ אפ"ה הלכות פסח עדיף:

י׳אך לכאורה קשה הא במנחות קיי"ל ר"פ כל התדיר דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו וא"כ הכא הרי הלכות שבת תדיר נגד הל' פסח ולמה דרש משה בהלכות פסח, ונראה לפמ"ש הנודע ביהודא [מ"ק חא"ח סי' כ"א] דמקרא מגילה וקידוש הלבנה מקרא מגילה קודם אף דקידוש לבנה תדיר מ"מ מקרא מגילה חמור טפי דקידוש לבנה דרבנן ומקרא מגילה דברי קבלה, וא"כ הרי כתבו התוס' ע"ז [דף ה' ע"א] שזה שהיו דורשים ל' יום קודם הי' מחמת הקרבן וא"כ הוה מ"ע שיש בו כרת וחמור טובא כדאמר בפ"ק דיבמות ולכך יש להקדימו אף שהלכות שבת תדיר ואתי שפיר:

י״אומעתה אתי שפיר קושיתינו שהקשינו אהא דדרש כל היום כולו שבא להוכיח להם שאף שהי' בשבת דרש כל היום כולו ולא דחי לי' הל' שבת, משום דגם ע"פ מצריך הי' בשבת ואעפ"כ הי' משה מזהיר על פסח שני דאף בשבת הל' פסח עדיף, א"כ מוכח דפסח דוחה שבת שהרי אז הי' ע"פ בשבת כנ"ל ודו"ק היטב:

י״בעכ"פ נמצינו למידים דאף דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם מ"מ אם אחד חמור מחבירו החמור קודם אף נגד התדיר:

י״גהנה אף דענינא דפרשה תדיר יותר מבר מצוה קודם דבר מצוה יש בו כללות כל המצות משא"כ ענינא דפרשה אין בו אלא המצות דאותה פרשה וא"כ חמור קודם אף נגד התדיר, והשייך לבר מצוה קודם נגד השייך לפרשה ולו משפט הקדומה:

י״ד[ג] גרסינן בסנהדרין [נ"ד א'] איש למעט את הקטן, והקשו התוס' קדושין [דף י"ט ע"א] למה לי איש פרט לקטן תיפוק לי' דהא לאו בר עונשין הוא ותי' דסד"א דהיכא דהיא נהרגת הוא נהרג על ידה לפי שבאת תקלה ע"י כמו ברובע ונרבע שהבהמה נהרגת לפי שבאת תקלה ע"י קמ"ל דאינו נהרג והקשה בס' נר תמיד [ספ"ב דכריתות בשם ס' תבנית אות יוסף] לר' יאשי' דס"ל ומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שווים א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתין ל"ל איש למעט את הקטן ת"ל דלאו בר עונשין וא"ל דסד"א שיהא הוא נהרג משום שבתא תקלה ע"י זה אינו דהרי לא באת תקלה ע"י שהרי היא ג"כ אינה נהרגת:

ט״וולענ"ד י"ל בפשיטות דהנה בס' לוית חן [פ' קדושים] כתב לתרץ קושית התוס' דאצטריך למעט קטן דגם היא פטורה וקשה דהאיך אמרינן כן הא בן ט' האשה חייבת עכ"פ, וא"כ לר' יאשי' שפיר י"ל כתירוץ הלוית חן דאיש אצטריך למעט קטן דגם היא פטורה ושוב א"ל כדחייתו שהרי בן ט' האשה חייבת זה אינו דהרי עכשיו קיימינן אליבא דר' יאשי' ואליבי' באמת אף שהוא יותר מבן ט' כל שהוא פטור היא פטורה ושפיר אצטריך איש למעט את הקטן שגם היא פטורה, רק דקשה ע"ז ל"ל איש למעט את הקטן שגם היא פטורה לר' יאשי' הרי שמעינן לי' מקרא דומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שווים:

ט״זונראה ליישב דהנה בריש קדושין איתא האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר ובביאה, ובגמרא האשה נקנית מ"ש הכא דקתני האשה נקנית ומ"ש התם דקתני האיש מקדש משום דקבעי למתני כסף וכסף מנ"ל גמר קיחה משדה עפרון וקיחה אקרי קנין דכתיב שדות בכסף יקנו כו' ע"כ, וכבר עמדו כל המפרשים למה ציין תיבת האשה נקנית הרי ממתניתין קא סליק, והנראה דהנה הרמב"ם בפיה"מ עמד במה שהקדים רבינו הקדוש גיטין לקדושין הרי לכאורה הי' צריך להקדים קדושין, והנראה דהנה בס' ינחיל יעקב הביאו באו"ח כתב ע"ד התוס' שהקשו למה קתני האשה בה"א ותירצו דקאי אקרא וכ' בס' הנ"ל דנ"מ בהא דקאי אקרא דהרמב"ם [בפ"ט מהל' אישות] פוסק דקדושי כסף דרבנן לכך קתני האשה בה"א דקאי אקרא והכל ילפינן מקרא והוא מן התורה אף קדושי כסף דלא כהרמב"ם, והנה טעם הרמב"ם דקדושי כסף דרבנן הוא מגז"ש דקיחה קיחה וי"ג מדות דרבנן וכמו שכתבו נושאי כליו ובהאי דינא די"ג מדות דרבנן הסכימו כל המפרשים לדעת הרמב"ם וא"כ קשה למה קתני האשה בה"א להורות דקדושי כסף ד"ת כיון דילפינן לי' מגז"ש דקיחה קיחה וי"ג מדות דרבנן:

י״זוהנראה די"ל בלאו מגז"ש דקיחה קיחה ילפינן לה דהנה בסוף גיטין תנן ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אח"כ מצא בה ערות דבר והקשו התוס' בשם הירושלמי דא"כ ל"ל קרא למחזיר גרושתו תיפוק לי' דהרי מחזיר סוטתו, ותירץ בס' המראה לר' בצלאל מאירלי דאצטריך קרא לפחותה מבת ג' ונעשית בתולה דאיתא בירושלמי אקרא לאל גומר עלי שאף בת ג' שנים ויום א' ועמדו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים וא"כ מיירי בכה"ג שנעשית בת ג' וזינתה וגירשה ואח"כ עמדו ב"ד ועברו השנה וא"כ ליכא מחזיר סוטתו אבל מחזיר גרושתו איכא עכ"ד, וא"כ דקרא דאיסור מחזיר גרושתו איירי בפחותה מבת ג' קשה במאי קדשה אי בביאה הא בפחותה מבת ג' אינו מועיל ואי בשטר הא בפחותה מבת ג' לשיטת הר"י דס"ל דכל דלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה מתגרשת ה"ה דאינה מתקדשת וע"כ צ"ל דבכסף, וא"כ מוכח קדושי כסף מדאצטרך קרא למחזיר גרושתו קשה הא הוי מחזיר סוטתו וע"כ צ"ל דאיירי בפחותה מבת ג' וקשה במאי קדשה וע"כ בכסף וא"כ מוכח קדושי כסף מן התורה ולא מגז"ש דקיחה קיחה רק מקרא מפורש ואתי שפיר:

י״חאמנם הבני יעקב על העיטור תירץ [והביאו באו"ח] על קושית התוס' אהא דקתני האשה בה"א תירץ אחר משום דקבעי למיתני כסף ואין היבמה נקנית בכסף עכ"ד, ומעתה אתי שפיר הא דהקדים גיטין לקדושין דבלא"ה הוי קשיא לן מ"ש דקתני האשה בה"א דקאי אקרא וקדושי כסף מה"ת הרי ילפינן לה מגז"ש דקיחה קיחה וי"ג מדות דרבנן לזה הקדים מס' גיטין דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וקשה א"כ למה אצטריך קרא למחזיר גרושתו הא הוי מחזיר סוטתו וע"כ צ"ל לפחותה מבת ג' ומוכח קדושי כסף מקרא ולא מגז"ש והוא מה"ת ושפיר קתני בה"א:

י״טומעתה גם דברי הגמ' אתי שפיר די"ל דגם המקשה ידע דאיכא לשנוי דקתני נקנית משום דקיחה אקרי קנין לזה הקדים ואמר האשה נקנית בה"א דקאי אקרא וקדושי כסף מה"ת וקשה הא ילפינן מגז"ש וי"ג מדות דרבנן וע"כ צ"ל דלא ילפינן מגז"ש דקיחה קיחה אלא מקרא דאצטריך למחזיר גרושתו וא"כ הדרא קושיתינו לדוכתין מ"ש דקתני נקנית כיון דלא ילפינן מגז"ש דקיחה קיחה ולא אקרו קנין ולזה בא המתרץ במתק לשונו לתרץ ולומר דלעולם לכך תני נקנית משום דקיחה אקרי קנין וילפינן לה מגז"ש דקיחה קיחה ולא מקרא דאצטריך למחזיר גרושתו ואי קשה א"כ דילפינן לי' מגז"ש וקדושי כסף דרבנן א"כ למה קתני האשה בה"א דקאי אקרא וקדושי כסף מה"ת הא אינו אלא מגז"ש ויג"מ דרבנן לזה בא המתרץ לומר דז"א די"ל דלכך קתני בה"א כתירוץ הביעהע"ט משום דבעי למתני כסף ורק האשה נקנית בכסף ולא היבמה וכנ"ל ודו"ק היטב^*)אמר המעתיק, לדברי רבינו הק' המחבר זי"ע ה"פ דברי התרצן משום דקבעי למתני כסף משום הכי קתני האשה בה"א, אבל וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה משדה עפרון, ושוב נוכל לתרץ דלהכי תני נקנית משום דקיחה אקרי קנין וק"ל., נמצינו למדין מכללות דברינו כי אם עמדו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים ונידון דינא שה"ה אם נעשה בן י"ג באסר ונמנו ב"ד ועברו את השנה חזר לקטנותו:

כ׳והנה הש"ך [חו"מ סי' ל"ה] נסתפק אם נעשה בן י"ג לשעות אם נולד בחצי היום דרך משל אם נעשה בן י"ג ג"כ בחצי היום או מיד בלילה, והגאון בתומים שם רצה לפושטו מהא דיבמות [דף ל"ד ע"א] אהא דאיסור נדה היכא משכחת לה שיהא באיסור בת אחת עם איסור א"א כגון ששופעת מתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהי ומתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו ופירש"י כגון שהנקבות נולדו לאחר שנה שנולדו הזכרים ממש באותו יום בחודש וא"כ נעשו גדולים בשוה וחל איסור נדות על שניהם בבת אחת בשעת קדושין וא"כ ע"כ דנעשה גדול בתחלת הלילה דאלת"ה עדיין קשה היאך נעשים גדולים בשעה אחת איך אפשר לכוון השעות שנולדו הנקבות לשנה שאחרי' ממש באותה שעה אלא ודאי דנעשה בתחלת הלילה גדול עכ"ד"

כ״אולענ"ד נראה להוכיח כשיטת רש"י דהנה בריש ברכות [דף ב'] איתא מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד האשמורה הראשונה וקאמר עלה הגמרא תנא אהיכא קאי דקתני מאימתי ותו מ"ש דקתני ערבית ברישא ליתני שחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת ואבע"א יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד א"ה סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי' ובערב כו' ליתני דערבית ברישא כו' ע"כ, ונתקשו כל המחברים בכונת גמ' זו חדא מה שהקשה הפנ"י דכי המקשה לא ידע מקרא בשכבך ובקומך שצריך לקרות ק"ש בשעת שכיבה ובשעת קימה ולמה זה ששאל תנא אהיכא קאי דקתני מאימתי, עוד דקדק הצל"ח מה שהסמיך זו הקושיא הנ"ל לראשונה משמע שהוא שייך לו ובאמת הוא קושיא בפני עצמה, עוד עמדו כל המחברים להאבע"א דיליף מברייתו של עולם עדיין קשה קושיא ראשונה תנא אהיכא קאי דקתני מאמתי, תו דקדקו התוס' בד"ה א"ה בלישנא דא"ה משמע דלפי תירוץ ראשון ניחא רק אי הכי קשה ובמאי מעיקרא הוה ניחא לי':

כ״בוהנראה ביושב כל זה דהנה הרמב"ם כתב דלכך התחיל רבינו הקדוש בק"ש שהוא מצוה תדירה שחל על האדם יותר מכל המצות, והקשה בצל"ח שהרי תפלה תדירה יותר שהיא ג"פ ביום ותירץ דאמרינן לקמן [דף כ"א ב'] תפלה דרבנן ק"ש דאורייתא וא"כ הקדים מצוה דאורייתא לדרבנן, אמנם למאן דס"ל שם דק"ש דרבנן צריך להבין א"כ למה הקדים ק"ש ולא תפלה, ונראה דהנה האב"ד דלובלין בחידושיו למשניות תירץ דלכך התחיל בק"ש לפי שהיא מצוה ראשונה שחל על האדם כשנעשה בר מצוה וכתב דלכך נמי קתני ק"ש דערבית ברישא לפי שזו מצוה ראשונה שחל על האדם כשנעשה גדול, אמנם לכאורה קשה על תירץ זה דמאי דק"ש מצוה ראשונה הרי יתכן שיקדם מצוה אחרת לק"ש כגון שיאכל עם צאת הכוכבים שהוא זמן ק"ש וא"כ נתחייב בברהמ"ז בצה"כ וקיי"ל במנחות ר"פ כל התדיר דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והרי ברהמ"ז תדיר שיתכן שיברך כמה פעמים ביום אם יאכל הרבה פעמים וא"כ יקדם ברהמ"ז לק"ש [ועי' שאג"א סי' כ"א ג"כ רוצה לומר כן ע"ש] ויתכן שיהי' ברהמ"ז מצוה ראשונה שתחול על האדם לא ק"ש, ולפע"ד למ"ד ק"ש דרבנן דכיון דבדבר הרשות אמרינן שם דרשאי להקדים ולהתעסק בו קודם עשיית המצוה דרק בב' מצות תלוי באותו שתדיר אבל דבר הרשות רשאי להתעסק בו ה"נ מצוה דרבנן כנגד מצוה דאורייתא כדבר הרשות דמי ורשאי להקדים מצוה דרבנן שאינה תדיר למצוה דאורייתא התדיר לפי שהי' כדבר הרשות [ועי' בשאג"א סי' כ"ב כתב ג"כ סברא זו ע"ש] וכיון דק"ש דרבנן וברהמ"ז דאורייתא רשאי להקדים ק"ש לברהמ"ז אף שברהמ"ז תדיר מק"ש לפי שק"ש כדבר הרשות דמי, וא"כ אתי שפיר לכל המ"ד הא דפתח בק"ש, למ"ד ק"ש דאורייתא א"ש תירוץ הרמב"ם דפתח בק"ש לפי שהיא ב"פ כל יום ולמ"ד דק"ש דרבנן ליכא למימר תירוץ הרמב"ם אתי שפיר תירוץ הגאון מלובלין דכיון דק"ש דרבנן ע"כ היא מצוה ראשונה דהיא קודמת ג"כ לברהמ"ז וא"ש, והנה הרשב"א כתב דהא דקאמר תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך היינו למ"ד ק"ש דאורייתא דלמ,ד ק"ש דרבנן הא מוקי לקמן [דף כ"א ע"ב] לקרא דבשכבך ובקומך בד"ת ולא לחיוב ק"ש ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' תנא אהיכא קאי דתני מאימתי רק דלפ"ז ע"כ דצ"ל דק"ש דאורייתא:

כ״גומעתה הכל נכון דודאי גם המקשה ידע הקרא [עי' תוס' ב"ב דף ק"ס א'] דבשכבך ובקומך ולא קשה תנא אהיכא קאי רק דלפ"ז ע"כ צ"ל דק"ש דאורייתא דאי ק"ש דרבנן בשכבך ובקומך לד"ת אתי וכיון דהיא דאורייתא א"כ ליכא למימר כתירוץ הגאון דלובלין דהרי ברהמ"ז קודם לק"ש א"כ קשה מ"ש דתני דערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא בשלמא אם הייתי אומר כתירוץ הגאון דלובלין וק"ש דרבנן א"ש דקתני דערבית ברישא לפי שזו מצוה ראשונה שחל על האדם כשנעשה בר מצוה אמנם לפי מאי דאמרינן דתנא אקרא קאי דבשכבך ובקומך מוכח דק"ש דאורייתא ואין לומר כתירוץ הגאון דלובלין קשה מ"ש דתני דערבית ברישא, ולזה מתרץ מתחלה לעולם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ואי קשה לך מ"ש דקתני דערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא כיון דק"ש דאורייתא, זה אינו דה"ק ק"ש דשכיבה אימת וא"כ לכך הקדימה לפי שהיא מוקדמת בקרא, ואבע"א ג"כ דלעולם אקרא קאי דבשכבך ובקומך וק"ש דאורייתא ואי קשה מ"ש דקתני דערבית ברישא יליף מברייתו של עולם ואהא פריך סיפא נמי וכו' בשלמא אם הייתי אומר כתירוץ הגאון דלובלין דלכך הקדים ק"ש דערבית לפי שזו מצוה ראשונה שחל על האדם אתי שפיר דבשלמא בתחלת הספר צריך להתחיל בדבר שחל ראשון על הבר מצוה אבה במשנה שני' מה ענין מצוה זו להקדימה ושפיר הקדים דשחרית בסיפא אבל למאי דמשני דיליף מברייתו של עולם או יליף מקרא דבשכבך ובקומך סיפא נמי הי"ל להקדים דערבית ברישא ואתי שפיר כל הגמרא ודו"ק היטב:

כ״דולפ"ז נפשט ספיקו של הש"ך דע"כ אינו נעשה בר מצוה לשעות דאם נעשה בר מצוה לשעות א"כ מה פסקא דנולד בלילה וק"ש דערבית קודם דלמא נולד ביום וק"ש דשחרית קודם אלא ודאי אף שנולד ביום נעשה גדול בלילה ושפיר ק"ש דערבית קודם:

כ״הוהנה ביבמות [דף כ"ד ב'] פריך ואימא בכור ליבם פשוט לא ליבם ומשני א"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכי משכחת לה, ומקשים העולם דבקדושין די"ט יליף מקרא דהיבם יהי' גדול ועוד איכא קרא דהמת צריך להיות גדול [ועי' ברמב"ם פ"י מהל' יבום ה"ח אשת המת פרט לאשת קטן] וא"כ היכי פריך ואימא בכור ליבם א"כ קשה למה אצטריך קרא דהיבם יהי' גדול הא כיון שהמת הוא גדול והיבם הוא הבכור א"כ פשיטא שהוא גדול ול"ל קרא, והנראה דהנה כבר מפורסם וידוע לכל דברי האגור בחידותיו ומהר"י מינץ בתשובותיו [סי' ט'] היכי תמצא שאחד נולד קודם חבירו ונעשה גדול לאח"כ כגון שנולדו בשנה מעוברת זה בכ"ט לאדר ראשון וזה בג' לאדר שני ושנת י"ג הי' שנה פשוטה שנעשה זה שנולד בג' לאדר שני גדול בג' לאדר וזה שנולד קודם לו נעשה גדול בכ"ט, וא"כ ה"נ אצטריך קרא שהיבם יהי' גדול לכהאי גונא שהיבם הוא הבכור שנולד בכ"ט לאדר ראשון וזה נולד למחר באחד לאדר שני ונעשה זה המת בן י"ג בא' באדר ומת ונפלה אשתו לזה הבכור ליבם והרי זה הוא בכור ועדיין אינו בן י"ג וק"ל:

כ״וומעתה נבוא למה שהקדמנו בפתח דברינו דאצטריך קרא דאיש למעט את הקטן שכשהוא קטן גם היא פטורה וכהנ"ל כגון שהוא נולד בשנה מעוברת בדמיון בה' באדר שני והיא נולדה לשנה שלאחרי' בשנה פשוטה באדר באותו יום ממש וא"כ נעשים גדולים בשוה כמ"ש בתומים וכמו שהוכחתי מהא דברכות ואח"כ בשנת י"ג באותו יום זינתה עמו והרי שניהם נעשו גדולים ונהרג הוא ואח"כ עמדו בד' ועברו השנה והרי זה שנולד באדר ב' הרי נעשה בן י"ג כהאי גוונא באדר שני ורק בששנת עבור נעשים באדר וכמ"ש בהאגור וא"כ הרי קטן למפרע ושלא כדין נהרג וא"כ מתו גם שניהם איכא ואצטריך איש למעט את הקטן ודו"ק היטב בכל זה.

כ״זואחר שהשלמנו מענינא דבר מצוה נתחיל מענינא דפרשה.

כ״ח[ד] גרסינן בחולין [דף קט"ו א'] כתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו חדא לאיסור אכילה וחדא לאיסור בישול וחדא לאיסור הנאה והוציא התורה לאכילה בלשון בישול שלא אסרה תורה לאכילה אלא כדרך בישול, וכבר מפורסם בבי מדרשא הקושיא בשם הגאון מוהרא"ב (לר' אבוהו דס"ל בפסחים כ"א ע"ב דלא תאכל ג"כ איסור הנאה במשמע) מנ"ל דאסור בהנאה דלמא לעולם מותר גהנאה ולא תבשל ג' אצטריך לדרך בישול דלמא תבשל ב' ה"א דאין צריך דרך בישול ולכך לא כתיב לא תאכל דה"א גם איסור הנאה דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' ועכשיו קיימינן דמותר בהנאה ולעולם אין צריך דרך בישול לכך אצטריך עוד לא תבשל על דרך בישול ולעולם מותר בהנאה וכבר נאמרו בזה תירוצים שונים, אמנם לפע"ד קשה דלכתוב לא תאכל (וב"פ לא תבשל אחד על איסור בישול) ולא תבשל הב' יורה ע"ד בישול דעל איסור הנאה לחוד לא איצטריך קרא דהרי ידעינן מלא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע:

כ״טונראה לתרץ דהנה הכנה"ג [ביו"ד סי' פ"ז] הקשה בשם המזרחי ל"ל לא תבשל לאיסור אכילה תיפוק מלא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וע"ש, והי' נראה לכאורה לתרץ דהנה הכו"פ [בסי' פ"א סק"ז] הקשה ע"ד הרא"ש דחלב אף שמי חלב מעורב בו שרי דמנ"ל דכשלא נפרש המי חלב דשרי דהא היתר חלב ילפינן מחריצי חלב בנאמר בישי והתם כבר נפרש המי חלב וכן מהא דזבת חלב ודבש אין ראי' דעדיין איכא למימר שכשנפרש המי חלב ע"כ, ולעד"נ דבבכורות [דף ו' ע"ב] בעי הגמרא למילך דחלב שרי מדאסרה תורה בשר בחלב ודחי דאצטריך לבישול והנאה ולפ"ז למאי דקיי"ל דג' קראי כתיבי שפיר איכא למפשוט מדאצטריך קרא לאכילה לבב"ח, [ועי' בנו"ב מ"ת חי"ד סי' ל"ז ובשנות חיים פ' שמיני] וצריך לומר דהתם אליבא דאינך מ"ד דחולין שם ע"ש, אמנם למאי דקיי"ל אנן מג' לא בתשל מוכח היתר חלב עדיין לא נפרש ממנו המי חלב ואפ"ה שרי ולפ"ז נתרץ קושיות הכנה"ג דלכך כתיב קרא לאיסור אכילה כדי דנידוק מיני' דאף שלא נפרש המי חלב ממנו שרי מדאצטריך קרא לאיסור אכילה דאי מלא תאכל כל תועבה לא ידענא דאפשר דגם חלב אסור ולא תאכל כל תועבה צריך לצורם אוזן בכור וכה"ג (נמחקו איזה תיבות) לכך צריך קרא מיותר לאיסור אכילה בבו"ח למידק מיני' דחלב שרי אף שלא נפרש ממנו המי חלב דלא כהכרו"פ, אמנם זה אינו דהנה כבר ידוע קושית הפר"מ דאיך בעי למילף מבב"ח דחלב שרי ולא אמרינן דדם נעכר ונעשה חלב כיון דדם שבשלו אינו עובר עליו ובב"ח אינו אסור אלא דרך בישול א"כ הרי אצטריך איסור בב"ח דחלב לחוד שרי דרך בישול, אמנם עי' בנו"ב [מ"ת חי"ד סי' ל"ה] כתב דהגמרא נ"מ קאמר לענין בישול והנאה וה"ה דיש עוד נ"מ טובא, ולפ"ז אף למ"ד דמג' לא תבשל נפקא עדיין ליכא למילף דחלב לחודא שרי מבשר בחלב דהא איכא לדחוי דהו"ל דם שבשלו דהא אין אסור אלא דרך בישול וא"כ שפיר י"ל כהכרו"פ דכשלא נפרש המי חלב אסור דמבב"ח בלא"ה לא מוכח:

ל׳ולפ"ז מיושב קושיתינו דאי הוה כתיב לא תאכל וב' לא תבשל הייתי אומר דלא תאכל קאי על אכילה ואין צריך דרך בישול ולא תבשל קאי על איסור הנאה ודרך בישול ושפיר הי' מוכח דאף דלא נפרש המי חלב מ"מ מותר דלא כהכרו"פ מדאצטריך קרא לבו"ח, דאף דדם שבשלו אינו עובר עליו דהא לאכילה אין צריך דרך בישול, ואי קשה למה לי קרא להנאה בפ"ע הא כ"מ שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע, ז"א דאי הוה ילפינן איסור אכילה והנאה מחד קרא לא הוה ידענא דכשלא נפרש המי חלב מותר דמבב"ח י"ל דאצטריך להנאה דליכא לאכילה קרא מיותר ולכך אצטריך לאכילה קרא אחד ולהנאה קרא א' וא"כ שפיר מוכח דשלא נפרש המי חלב מותר מדאצריך קרא לאכילה דהלא א"צ דרך בישול וא"כ הייתי (טועה) בתרתי דהו"א לאכילה א"צ דרך בישול וממילא דכשלא נפרש המי חלב מותר מבב"ח דלא כהכו"פ לכך אצטריך גם לא תבשל להורות דאכילה נמי דרך בישול ותו לא מוכח נמי מבב"ח כנ"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו, וקושית הכנה"ג צ"ל כתי' דאצטריך לב' לאווין ומלקות ודו"ק היטב:

ל״אע"כ מעצם כתי"ק זי"ע ועכי"א