מבוא השערים ה׳Mevo HaShearim 5
א׳ובזה נבין מעט גם מקוצר דעתנו. את פרשת הדרכים דרכי הקודש גם בראשית החסידות. אף שכלם ממקום קדוש אחד יהלכון מההתגלות של קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה. בדרך קודש אחד יסדו את הכל על ההשגה. לא כוונות יחודי אותיות השמות והעולמות בלבד הי׳ יסוד דרך קדשם, ולא זו בלבד צורת המחשבה. הנראה על פני כל עבודתם. רק אדרבה בכל הכוונות ויחודים של האר״י הקדוש זצ״ל שכוונו ויחדו, צורת עבודת המחשבה המיוחדת של החסידות על פניהם נראה.
1
ב׳למשל נודע הענין של יחודא עילאה ויחודא תתאה בתניא [ח״ב מן פ״א עד פ״ז] שמפורש ומגלה אותם, לא רק לכוונת האותיות וצורות עולמות העליונים לבד, רק גם להשתלשלות הארת ד׳ הנמצא בעולם הזה, ולא רק פעולת המחשבה היא רק גם עבודת כל הגוף. וכמו כן ביחודים וצרופים רבים האמורים בזוה״ק והאר״י זצוקללה״ה.
2
ג׳עבודת המחשבה בדרך החסידות ועבודתה, צורת דרכם. היא להשיג השגות עילאות, לא רק צירופי ויחודי השמות ואותיותיהם לבד, רק גם להרבות במחשבות מגדלותו ית׳ שלפנים מן אותיות השמות כנוייהן ואותיותיהם. ולא מגדולת שבעולמות העילאות לבד, רק גם מגדלותו שבעולם הזה, כיון שגם בעולם הזה נמשכה תוספת ריבוי קדושה והתגלות מגדלותו ית׳, ע״י ההתגלות זו של הבעש״ט זצוק״ל. וכיון שקדושי׳ המשיכו וגילו האור גם בכלים לכן עבודת המחשבה וההשגה לא בהשגות עניני הקבלה לבד היא, רק גם בהשגת פשט התורה בהמחליף פרה בחמור וכדומה. הן בזוה״ק נאמר על פשט התורה שהיא בלבוש שק. ובקבלה לבושי׳ מעטים וזכים ממנה, בחי׳ פתחת שקי וכו׳. אבל הלא מעתה, גם הכלים והשק נתקדשו, וגם הם לבושים קדושים הם. והחובק את המלך דרך לבושיו ג״כ גדולה מעלתו.
3
ד׳ואפילו על שעה זו שחושב ולומד רק פשט הפשוט בתורה, איתא בתניא ח״א פ״ד, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם ע״ש. וכ״כ גדולה עבודת המחשבה והיחוד שבה, עד שבפ״ה שם איתא, שזאת מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ״ידיעת התורה והשגתה״, על כל המצוות מעשיות ואפילו על מצוות התלויות בדבו״ר ואפילו על מצוות תלמו״ד תורה שבדבו״ר וכו׳ ע״ש.
4
ה׳ואפילו בלימוד הקבלה שבזוה״ק והאר״י ז״ל, ג״כ דיוקן הדעת המיוחד שבדרך קדשם נראה. היינו לקרב הדברים גם לשכל האנושי, שגם השפל והמחשבה הפשוטה והאנושית של האיש. המוכשרה להשיג רק דברים הדיוטים שבעולם הזה, גם כן ישיג את דברי הקבלה, [כמו שהארכנו הדיבור בזה במ״א].
5
ו׳כן הוא בעבודת המחשבה לעצמה וכן היא גם בעבודת הלב באהבה יראה והתבטלות. ולעורר את הנפש דקדושה בכלל שתעבוד את ד׳ ברוח בער ולדבקה בו. אופן התעוררותם בדרך קדשם הוא ע״י המחשבה והתבוננות. א׳ מפני שהעבודה לעצמה, במחשבה ודעת להעמיק בד׳ גדולה מאוד, ובה מתקן ההתחברות וההתדבקות בו ית׳, כי דעת הוא מלשון התחברות מלשון והאדם ידע וכו׳. והיא גם ענין הג״ע במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור א״ס ב״ה ע״י חכמתו ובינתו ית׳ המאירות בעולם הבריאה. [שם פל״ט ומ״ב]. והב׳ כיון שמקור משכן נפש דקדושה במוח הוא ורק משם נמשכה אל הלב לכן ע״י המחשבה שבמוח נפשו של האדם מתעוררת. וכל ענין אהבה ויראה הם אצ לכל אחד לפי הדעת שלו שיודע את ד׳ [שם פמ״ד]. ולא עוד אלא אף אם אין לבו מתעורר ע״י מחשבתו באהבה ויראה בהתגלות לבו היינו שירגיש בפועל ממש בלבו אהבה ויראה לד׳, מ״מ אם מכריע את עצמו לקיים התורה ומצוות ע״י שמבין במחשבה שצריך לאהוב אותו ולירא מפניו ית׳, אז האהבה והיראה שבמחשבתו לבד חשובות כאילו היו גם בהתגלות לבו בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו, הצמאה לד׳ מפני רשפי אשר אהבתו שבלבו [שם פט״ז]. וכל עבודת ד׳ יסודה המוח הוא, אפילו הסור מרע. כיון שעל ידי זה הנפש מתעוררת והיצר הרע מתרחק כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך, וגם בתולדתו כך נוצר האיש שיהי׳ המוח שולט על הלב [שם פי״ב].
6
ז׳ועל דרך הב׳ של החסידות, דיוקן של עבודה בכח ובאמונה פשוטה נראה, קדושת נשמת ישראל אשר בכל איש לגלות מקרבו. והקדושה אשר עליו להמשיך ממרום, גבוה הרבה מדעת והשגת האיש גם מכחו ויכולתו, רק שד׳ ית׳ ברא את העולמות כדי שיעבדהו איש הישראלי, ובכחו הבלתי מוגבל, עשה הפלא הזה שנתן את רוממות העילאית הזאת בעבודתו של הישראלי, לכן רק בעבודתו, כלי קודש הזה מתגלה בו, ודוקא כשעובד בכח וביגיעה ובהארוואניא [כפי הבטוי השגורה אצל קדושי קארלין זצוקללה״ה]. כי רק זו היא עבודה שלימה עבודה במסירות נפש לפניו ית׳.
7
ח׳ועד כמה העבודה הפשוטה בכח גדולה בדרך קדשם, יכולים לראות מזה שאמר הה״ק בעהמ״ה ספה״ק בית אהרן, שמקנא הוא את הסוסים שנוסעים עליהם לברית מילה. פשוט לפי קוצר דעתנו הוא, מפי שעבודתם הפשוטה בכח וביגיעה רבה, למצוה גדולה כזו.
8
ט׳אף דברי הקבלה אשר דברי קדשם מלאים. כולם בעבודה הם. העיקר היא העבודה הפשוטה, ועל ידי עבודת הקודש זו, אם נפש הקדושה שבקרב איש הישראלי מתבערת, והיא החיות וההתלהבות להאיש בעבודה. וגם בגן עדן הוא התענוג. התענוג מן העבודה שבעולם הזה [ב״א בליקוטים מהרב הק׳ רש״ק זצוקללה״ה]. אבל האיש לא ירגש התלהבות בתפילה, כי העיקר אצלו העבודה. האיש יכניס עצמו בהדיבורים ובעבדות, וההתלהבות תבא ממילא [שם בשבועות]. ובתורה כתיב ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. מתחילה כתיב בפיך ואח״כ בלבבך, זאת אומרת שלא ימתין עד שיהי׳ בהתעוררות לבו, רק מתחילה אם אינו יכול להתפלל יותר מבפיו בלבד, יתפלל רק בפיו בלבד ועל ידי זה גם לבו יקיץ ויתעורר, ואפילו אם אינו מרגיש חיות רק הוא כשור לעול וכחמור למשא יתענג׳ גם מזה. ועל ידי זה יבא להרגיש גם טעם בעבודה [שם שבת תשובה]. ולא רק בענין התעוררות, דרכם ז״ל לעורר בעבודה פשוטה בכח, רק גם בסור מרע ראשית עבודת האיש, ג״כ ע״י עשי׳ ועבודה תהי׳, סור מרע ע״י ועשה טוב.
9
י׳את ענין פרשת הדרכים דרכי הקודש שבחסידות, נוכל להבין מעט לפי מצבנו הקטן. כשנתבונן בהא שנודע לכל את דברי חז״ל, שאברהם אבינו עבודתו היתה בחי׳ חסד אהבה, יצחק גבורה יראה, ויעקב תפארת. זאת אומרת שאף שגם לאברהם היתה יראה, וליצחק אהבה, על ידי הצורה שבעבודת אברהם בכללי. היתה אהבה, ובעבודת יצחק באהבה והיראה שבו, דיוקן היראה הי׳ נראה. וביעקב תפארת, שניהם, אהבה ויראה. וכן הוא גם בספירות, כנודע מספ״ק שהגם שכל אחת כלולה מעשה מ״מ צורה מיוחדת מתגלה על כל אחת לעצמה. כן גם אף שכל הדרכים שבחסידות מלאים מעבודה בכחי הגוף. ובפרט עבודה שבלב זו תפילה, ועסק והשגה בתורה בנגלה ונסתר עם התגלות הנפש, מ״מ בדרך אחד על כל פרטיו נראה דיוקן המוח. ועל דרך השני, על לימוד פשט התורה והקבלה על ההשגות ועליות שונות. עבודה הפשוטה והתמה נראה.
10
י״אלפי דברינו עד כה הענין הוא לשכלינו הקטן, שבדרך האחד, גם אחר התגלות החסידות, אופן ההתגלות שבקבלה היינו התגלות בחכמה בינה ודעת התגבר, וגם מתוך החסידות התגלות גם שבכלים, הוא נראה. ובדרך השני אופן התגלות החסידות, גם מתוך החכמה והקבלה התגבר, וישנם דרכי צדיקים בחסידות שגם שניהם נראה בהם יחד. והנה כד דייקינן רואים דבר עצמי זה בדרכי קדשם. והוא. שדרך הקודש שהמוח בו מתגבר, כשמדברים מן העולם. יותר מדברים מן צד ישותו. הנראה לישות לעצמו. כלומר גם בדברי קדשם נמצא הרבה איך שהישות באמת אין ישות. וגם לפני עיני קדשם הי׳ ברור דברי קדשנו הבעש״ט זצוק״ל שכל הצימצום הוא רק במשל למלך שעשה מחיצות באחיזות עינים. וכשהתגבר אחד ונתקרב אל המלך, ראה שאין מחיצה ולא הסתר. וגם דברי המגיד הגדול זצוק״ל ידעו היטב שגם הקליפה בעצמה אין לה מציאות ורק לבוש בלבד היא. ומ״מ כל דבריהם מן הסט״א וגם מן העולם אף מן האיש, הם רק מן הנראה, היינו מן הישות שנראה בעולם לקליפה. ואיך שבאדם כל עצמותו אפילו המידות הטובות שבו הן מן הקליפות נוגה [תניא ח״א פ״א ופכ״ט] זולת בצדיקים גמורים, משא״כ באדם בינוני רק הנשמה שמשכנה במוח בלבד, היא של קדושה. ומתגלה בו רק לפעמים בשעת ק״ש ותפילה. לא כך בדרך החסידות של עבודה תמה ופשוטה, גם דברי קדשם מלאים במלחמתו של האיש נגד יצרו ונגד סט״א להעבירה ולהאבידה מן העולם.
11
י״בומ״מ הרוח הנסוכה על פני דרך קדשם היא, מן אמיתות העולם, מה שהעולם הוא באמת. אין ישות ולא צימצום רק הכל אלקות וקדושה, וכמו שהבאנו לעיל בפרק ה׳ את דברי קודש הרה״ק ר״א הגדול זצוקלל״ה שד׳ הוא למטה בארץ הנמוכה וכו׳. ומכש״כ איש הישראלי כלו קודש. ואפילו מדות הרעות שבו, קדושות. ומספירות עילאית הן, רק שמפני שאין משמש אותם האיש כראוי מתעקלות בו ונעשות נפילות, כנ״ל עה״פ ואיש וכו׳ חסד הוא.
12
י״גגם פלא זה רואים בב׳ דרכי הקודש, שבדרך הזה של המוח, עד כמה שאין דורשים תעניתים מההולך בדרך קדשם, וגם אחר האמור בספרי קדשם, שכעת שנחלשו הדורות קשה לקיים את כל התעניתים האמורים בכתבי האר״י זצוק״ל על כל חלקי כפרה, עם כל זה מצווה להתענות לכל בעל נפש החפץ לתקן נפשו וכו׳. [אגרת התשובה פ״ג בסוף תניא]. משא״כ בדרך הקודש של עבודה תמה בכל הגוף, רחוקים לגמרי מתעניות לדורותינו אלו, וז״ל בב״א בליקוטים, תעניתים וסגופים ניצון מיר ניט, נאר מיט ג׳ תנאים, איין גיזינטער מענטש, אין גראבע עבירה ח״ו, און אין דיא קליינע טעג, גיבין מיר יא איין מאהל רשות ציא חאפין איין מאל איין תענית, און דאס אז מען זאל טרינקען ווארעמעס פאר טאג, אין דאס [היינו מה שמרשים לתענית אחד, כזה] ניט מיר האלטען דערפון. באר כדי ער זאל ניט אריין פאלין אין עצבות ומ״ש ח״ו וכו׳. מיא קאן נידח ווערען פון דער קדושה ח״ו. אז מען איז זיך מיצר מיט תענית וסגופים. ממ״נ, גייט מעז ניט אויפין גלייכען וועג, איז דאך תענית וסגופים אויך ניט גלייך, אלא מיא גייט אויף דעם אמתין וועג. איז דאך עסין אין שלאפין אויך גיט.
13
י״דוכל כך למה, מפני הנ״ל שבדרך הזה אופן ההתגלות שבקבלה גם בחסידות התגבר. ובזה התגבר אופן ההתגלות של החסידות שהכל גם הכלים הגוף וכו׳ קודש כנ״ל.
14
ט״ומתפרשת היא החסידות לעוד דרכים שונים כאילו, כל אחד לפי ערך אופן כמות ואיכות התגלות הקבלה והחסידות שבו, אם זו יותר או יותר זו. אבל כל דרכי׳ הם דרך אחד ללכת בו אל ד׳ אחד. באחדות גמורה, לא במרום לבד רק גם בעולם הזה ולא מחוצה לנו רק גם בנו, כי כל אורות עילאות והספירות בנו נמצאות וכן היחודים אתנו אנו מיחדים.
15
ט״זב׳
16
י״זכיון שעיקר תורת ועבודת החסידות אינה דבר השגה ממה שחוץ להאדם בלבד, רק גם בהאיש בעצמו, גם בו מן עולמות העליונים והתחתונים, גם בו מן התיקונים והיחודים, ובכלל לא הלימוד בשכל לבד העיקר אצלה רק העבודה, ועבודה בכל, בשכל, בלימוד, מחשבה, דמיון, תשוקה וכו׳, וכמו כן עבודה בגוף בכח וביגיעה, לכן לא יכלה החסידות למסור את דרכי׳ בפה ולימוד בלבד כמו שמוסרים דברי שכל ודינים, רק במציאת התלמידים בפועל אצל רבם, עוד המשנה מצוה לאמור הוי גולה למקום תורה, והגמרא מחלקת אימתי טוב ללמוד מרב אחד ואימתי מב׳, שהלימוד בפועל מהרב עושה רושם בקבלות ותורת התלמיד וככה נהגו גם המקובלים, אבל עיקר ההליכות הקדושים האלו אל רבם, לפי השגתנו הקטנה היו כדי ללמוד את תורתם אשר ישמעו מפיהם, בבחי׳ ו״תורה יבקשו מפיהו״, לא כן הוא בחסידות, שמציאת התלמיד עם הרבי בעצמו הוא עיקר גדול, עצם הרבי מעצם התלמיד, עם העבודה והתיקונים שהם עצמיים להרבי ותלמידיו א״א לכלול בדיבורים כדברי שכל, רק מוכרחים לבוא אליהם בפועל, ובבואם אצלו, לא בשעה ששומעים הדברי תורה בלבד, רק כל עת מציאתם שם עבודה ויחוד הוא,
17
י״חוכי ספירת מלכות כשמתיחדת עם הוא״ו קצוות תוכל לפעל את יחודה לקבלת אורה כשהן רחוקות זמ״ז, אף המוחין דאבא ואמא שהן חכמה ובינה, שנמשכין להוא״ו קצוות שהן תפארת ומדותי׳ לא תמשכנה בלתי אם מאוחדים ע״י בריח התיכון, מפני שחו״ב והארותיהן בלתי נפרטות בדיבור ושכל רק נשמת השכל ואורו הן, הרבו כשמתיחד בחסידיו אורות נתייחדו עתה, הוא מאיר בהם, אף הן מוסיפים בו אורה, ואם אין ידם משגת להוסיף בו אור, עכ״פ תשוקתם אליו אשר בלבבם, עולה ברבם ותהי לבחי׳ מ״נ לעורר בו שפע של אור לו ולהם, יחוד נעשה ביניהם ומוסיפים שמחה ותשובה, בלתי נודעה אף להם בעצמם מה היא ומאין באה, אבל הייחוד, הוא שהוסיף בהם את האור.
18
י״טכל מחשבה, רצון, התפארת והתפעלות בהרבי פועל בהחסידים, וכל תשוקה אף התמרמרות על חוסר רצון על נמיכיותו שבהחסידים פועל ברבם, וכל זה נעשה גם באין אומר ואין דברים,
19
כ׳ועיין בספה״ק מאור ושמש פ׳ תצוה שיש תועלת להחסידים הבאים אל רבם לבקש דרך ד׳, וגם לרבם תועלת, ולא סתם קדושה גדולה בלבד ניתוסף לרבם על ידיהם, רק גם שכליות חדשות לחדש בתורה חידושים עצות טובות והנהגות טובות איך לעבוד ד׳ באמת, ניתוסף לו, ע״ש, ולאו דוקא בשעה זו שהם זה אצל זה בלבד רק התקשרותם זו פועלת שאף בשעה ששבו לאוהליהם, וגופיהם רחוקים זה מזה, מחשבות ורצונות עולות בהחסידים כפי הפעולה שפעל בהם רבם, ובהרבו כפי פעולת החסידים בו, לכן יש שהרבי אומר דברי תורה והחסידים זה חושב בשבילו אמר אלו הדברים ורק לי כיון הרבי, וזה חושב רק בשבילי אמר ורק לי כיוון, ובאמת בשעה זו יש שלא כיוון מאומה בשביל מי, רק מפני שהם עם מחשבותיהם, רצונם והתמרמרותם פעלו על נפש רבם, לכן במחשבות נפשו והארת תורתו צל מחשבותיהם נראה, עד שכל אחד רואה את עצמו בהם. הג״ה עיין מזה בספה״ק עבודת ישראל על אבות פ״ד מ״ז ד״ה מרבה עצהכ״ב.
20
כ״אוזהו החוב שעל הרבי לאמר להם תורה כיון שגם חלקם בו, ובספ״ק איתא שאמירת התורה והדרכה ניצוץ נבואה היא, וגם בנבואה כפי העם וכפי צרכיהם נבואה כזו דיבר ד׳ לנביא. אף בשעה שיושב הרבי בחדרו ואין איש אתו בבית והוגה וכותב דברי תורה, יש שזיקי וקוי נפשו ומוחו כפי האנשים הקשורים בו מתפעלים, עד שלפעמים כשרוצה להוציא עצות ודרך עבודה לאנשים במצבים שונים, אז מעצמם אנשים מחסידיו עולים בדמיונו עם מצביהם השונים ומעוררים את דעתו למצוא מזור ותרופה להם במצביהם, ואז עולה בקרבו עצות ודרך להם וכותב זאת בספר, אף כשמסתכל הרבי רק בעצמותו, בעליותיו ונפילותיו, איך, אז, בנקל עלה, ואז, רק בקושי, אז, נפל, ואז נשאר בעלייתו, או רק מעמיק בקרבו לתקן כל עצמותו וכל משהו דופי בו רואה, בכל נטיה רואה איך צריכה עוד תיקון ושוב לתקן. וכל גרגיר חול בו לפניו נגלה, דואג ומתמרמר וקולף כל קלף במחשבתו לעצמו, וכל קיסם במידותיו לעצמו מתיז, ורואה שורש פגמו ואיך לתקנו, איך לגלות אורו ובמה להעלותו, גם מזה ניצוצות לחסידיו נברקים, וגם להם עצמם טובה תעלה והארות גם עצות להם תגענה, אף הנמוך מהם יוכל להשתמש בהם זה בזה וזה בזו, וכל כך למה, מפני שהם משובצים בנפשו, ובנפשו ותהלוכותי׳ אף הם נראים.
21
כ״בוהחסידים כשבאים אליו לשם חסידות, מרגישים אח״כ כל אחד לפי מצבו איזה שינוי לטובה, התנערו מעט מן החול שע״ע ונפשם התחזקה, אף גופם נתעלה מנפילתו ושכיבתו ויהי לנפש חי׳. אבל יש גם נסיעה שאין החסיד מרגיש בה טובה, אף דומה לו שבצרכיו הגופניים והרוחניים לא דיבר וביאר את הכל לפני רבו, אף שמץ חשד עולה בקרבו שאין רבו נותן לב לו, ולא מיצר בצרותיו הנפשיים והגופניים, ובשביל זה נסתתמו טענותיו, ולא פרש את שיחו די צרכו ודואג עתה על עצמו יותר, אבל שתי מחשבות אלו כוזבות הן, כי אדרבה כיון שתשוקה יותר פנימית נתעוררה לו, ואחר עלייתו בנסיעתו, יותר מביט ורואה בשפלות, לכן דאגה זו נשארה לו אף הוכבדה מן קודם נסיעתו, וכיון שמרגיש עתה דאגה יותר כבדה מאשר מקודם לכן דומה לו שלא פעל בנסיעתו זו, ומזה דאגתו, שלא דיבר די צרכו, או שאין רבו מיצר בצרתו,
22
כ״גוח״ו מלחטא ולחשוד חשד כזה, כי אף שבירת לב ונמיכות רוח מן ייסוריהם, פועלים לרבם, כשח״ו אחד מהם מתענה אף בענינים גופניים, נופל רוח רבו בקרבו לאמר הלא אני חייב בדבר, ויש אשר גם מתבייש מלהסתכל בפני אחרים מפני ייסורי מי מחסידיו, לא בשכלו מבין שהוא החייב בדבר, רק בלא שכל מעצמו רוחו נשבר לאמר, ואיזה טובה ואושר יוכל להגיע לחסיד הקשור לרבו כמוני, וכשמתפלל לד׳ עליו, כאיש חייב שגרם איזה נזק, מתפלל ומתחנן שיזכהו לתקן את אשר עיוות ויושיע את זה מצרתו, וכשעוזר ד׳ לאיש מחסידיו באיזה דבר אשר גם התפלל הוא עליו, אין שום מחשבה של התנשאות עולה בו שהוא גרם לו את ישועתו ובזכות תורתו ותפילתו ענהו ד׳.
23
כ״דובספה״ק מאו״ש ריש מקץ איתא שגם כשרואה הצדיק בעליל שד׳ הושיע לאיש ע״י שהוא התפלל בעדו, תמה הוא על עצמו, איך שמע הקב״ה לתפילת נבזה כמוהו, גרוע יותר מגרוע שבגרועים ע״ש.
24
כ״הגם כשד׳ עוזר לו להרבי ותורתו, תפילתו, עבודתו והתקשרותו בד׳ עולה יפה, אף בשעה שברקו אור של מרום, בנפשו מאירים. גם אז רואה את עצמו כהגרוע שבגרועים, אף בוכה לפעמים לאמר הרבי שאינו כהצדיקים אשר מלפנים כהרבי מלובלין והמגיד מקוזיניץ זצ״ל, האם אינו מרמה את עצמו ואת העולם, הן יש להצטדק ולאמר יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל כל חוטא יש לו תירוצו בצדו למען יוכל לחטא בלא כאב לב ודאגה, הוי כל חיו מלאים רמי׳ ותרמית, ומה מאושר הוא נושא הסבל או החייט אם איש פשוט והדיוט הוא שאינו יודע ואינו משיג מאומה ועובד את ד׳ באמונה פשוטה, בתפילה, ותהלים, ולא שום אחריות גדולה עליו.
25
כ״וויש כל כך התגברות של התמרמרות לפעמים עד שגם עוברת מחשבה בו, כיון שאיני שובע רצון מעצמי ועבודתי, וכל שדומה לי שאני מוסיף בעבודתי, יותר אני רואה חסרונות בה, חסרונות שכל מציאותי ונצחי בסכנה בהם, אם כן מוטב היה אילו באתי לידי נסיון בפועל והייתי משליך את עצמי אל מוקד לשם ד׳, כי אז בכל אופן הייתי מתקשר בד׳, לא שבא לבחי׳ רבי עקיבא כל ימי הייתי וכו׳.
26
כ״זכי רבי עקיבא רק מעבודה ותשוקה להתקשר בד׳ בפועל ביקש זאת, וגם כל ימיו תמיד השתוקק לזה השתוקקות עד שהי׳ מצטער עלי׳, והוא רק ממרירות חייו מיראתו שלא יהי׳ מושלך ממי שהוא קדוש אל השאול תחתית ח״ו, ולא תמיד רק לפעמים מחשבות כאלו עוברות בו.
27
כ״חודאגה זו מעיקה אותו כ״כ עד שגם כשבא על ציון אביו או אבי אביו הקדושים אשר בארץ המה, כשבא לדבר מעצמו רק בקושי מתחזק להתפלל על צרכי גופו, כי עיקר תפילתו שם אף בכייתו לפעמים היא לאמר, הוי אבותי הקדושים איך תעזבוני להיות ח״ו מושלך ומרוחק מד׳, והלא גם לקדושתכם ח״ו הפגם נוגע כיון שמוח הבן ממוח האב הוא,
28
כ״טוכשבא לתורה ועבודה ולבו מתחזק בד׳ בשמחה וגדלות אף עומד על דעתו בסברות רוחניות עליונות, מעצמו אינו יודע אח״כ מאין התחזקות ושמחה כזאת לי, וכן כשמיסר את חסידיו בעניני עבודת ד׳ וחסידות ומפיו נזרקים דברים שנראים גדלות על עצמו, אינו יודע מאין גדלות כזו לו, אף מתחרט אח״כ ושב בתשובה לאמר הלא שוב תרמית ומרמה, ועיין כעין זה בנועם אלימלך הק׳ פ׳ תזריע שהצדיק אינו מוצא בעצמו שום מעלה כל ימיו, רק תמיד הוא אצלו כטמא ח״ו בטומאת עונות, שסובר בודאי שעדיין אינו טהור בעבודתו וכו׳, אבל כשצריך להתפלל על איזה דבר וכו׳ אדרבה צריך להתחזק אף במדרגתו ואל יתעצל מלהתפלל על כל דבר.
29
ל׳גם ענין נפילת רוחו יכולה להיות מן התקשרותו בחסידיו, מפני שנפשו מתפשטת בהם והם בנפשו, לכן האנכיות שלו לא מוגבלת לעצמה כיון שגם החסידים בה, וחלקים מנפשו מתחלקים להם, אף בהם נמצאים, לכן אין לו עצמיות ואנכיות, רק נמיכות רוח ושפלות.
30
ל״אובספה״ק מאו״ש פ׳ וישב נותן ב׳ סימנים לדעת מי הוא הצדיק, א׳ אם אינו מרגיש בעצמו שום מדה, והוא כעין בחי׳ יסוד בספירות שאין לה לעצמה כלום רק מעבירה את השפע למטה, כן הוא מעביר הכל לישראל, סימן הב׳ אם מלהיב את לב המתחברים אליו שישתוקקו תמיד להתקשר להבורא יתברך שמו עכ״ל הק׳.
31
ל״בלמה אינו מרגיש בקרבו מאומה מפני שאינו מניח לעצמו, רק הכל בשביל ישראל, והוא הוא.
32
ל״געוד זאת, כיון שנתקשר בהם אז אע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי את העול אשר עמס עליו, את צרכי חסידיו הגופניים והרוחניים עליו להשתדל להאיר, ובקשותיהם שהם מבקשים ממנו אם להתפלל על צרכי גופם ואם להאיר להם דרכי ד׳ ולהעלותם, בפנימיותם נפשם מנפשו תובעת, ונפשו אל נפשם הומה ואליהן שואפת, ועליהן מרחמת, וכל התגבלות אנכיותה נמסת, אף לכל ישראל מרגיש חוב לעצמו לדאוג להם לפי ערכו, ישראל עתה במצוקה כ״כ גדולה, אימה וחשכה בצרכי הגוף והנפש, ומי ידאג להם אם לא אותם שעכ״פ נקראים ראשי ישראל, את רועי ישראל הקדושים אשר מלפנים העלה ד׳ למרום ועל מי נטש את צאנו האומללים עתה בכל כך צרה וצוקה, ונפשו רובצת תחת משאת דאגותי׳ אלו, עד שאינו מוצא זכות לעצמו בכל מעשיו. [ב״ה. כשיעזור ד׳ וידפסו את קונטרס הזה מבוא השערים, אז יתחבר מאמר הנוכחי לו בין פרק ד׳ לפרק ה׳, ואפשר לעשות מזה פרק מיוחד, אבל כשאזכה ממנו ית׳ לחבר הלאה את חובת האברכים, צריכים להתישב אפשר לספחהו למאמרי הקבלה שברצוני אי״ה לדבר מהם הלאה בחובת האברכים וד׳ ירחמנו וינחנו במעגלי צדק מתוך ישועת ישראל בכלל ובפרט.]
33