מבוא השערים ז׳Mevo HaShearim 7

א׳השם חסיד אשר ההולכים בדרך הקדוש הבעש״ט ותלמידיו זצוקלל״ה נקראים, אינו חדש, עוד בדברי הנביאים מוזכר איזה פעמים השם חסיד על איש המעלה הקרוב יותר אל הקדושה, כגון ״אבד חסיד״ [מיכה ז׳], ״שמרה נפשי כי חסיד אני״ [תהלים פ״ט], ״תהלתו בקהל חסידים״ [שם קמ״ט] וכו׳, אבל לא נאמר בפרטיות איזה מעשים יעשה שיעלה על אשר ישראל להיקרא בשם חסיד, כי לקיים התורה ומצוות, כל איש ישראל מצווה ולא אתה בן חורין להפטר ממנה, א״כ החסיד צריך לעשות יותר ממצות התורה, ואיך, אם רק ירבה במצות בכמות או באיכות עשיתן ייטיב לעשותן,

ב׳ובדברי חז״ל נשמע שהחסיד הוא שבכל מעשיו עושה לפנים משורת הדין, ובאבות [ה׳ י״ג] אומרת המשנה שלי שלך ושלך שלך חסיד, אבל גם פעולות אחרות שאינן תלויות בדין ולא בלפנים משורת הדין, נאמרות בדברי חז״ל על החסיד, כגון חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, וכו׳, לא אמרו שהקדימו זמן התפילה או שהו בתפילתם בעצמה יותר, שיש בזה דין זמן תפילה והם עשו לפנים משורת הדין, רק דבר חדש, היו שוהין שעה אחת קודם ואחר התפילה, [ברכות פרק ה׳ מ״א] ועיין ב״ק ק׳ ע״א בתוס׳ ד״ה לפנים משורת הדין, שלפנים משורת הדין הוא רק כשאחרים חייבים בו ע״ש, ובברייתא דרפב״י בסוף סוטה מוזכרת חסידות אחרי כל המעלות ועליות בעבודה אף אחר המעלה של פרישה שהיא פרישה גם מן המותר כפרש״י, והיא הגדולה שבכולן עד שמביאה לידי רוח הקודש, משמע מזה שלא רק על שם הפעולות לבד נקרא חסיד ולא סתם מחמיר במעשים הוא, רק מצב הרוח ודרך עבודה עילאה הוא, שבעבורו נקרא חסיד, ואף תוספת עבודתו בלפנים משורת הדין, ובעוד אופנים שונים, תוצאות מצב רוחו ודרך עבודתו הוא.

ג׳אבל הרמב״ם ז״ל בפ״ו מח״פ כבר מבאר את מצב הרוח של החסיד, שגם מעצמו נפשו שונאה את הדברים שגם דעת האדם מבין שרעים הם, כגון גנבה, גזלה וכו׳, משא״כ מי שאינו חסיד נפשו מתאוה להם וצריך להתגבר ולכבוש גם בהם את יצרו, והוא ז״ל מחלק בין מצות שכליות כנ״ל שרק בהם נפש החסיד בוחלת משא״כ חוקים שאין שכל האדם תופסן אדרבה עליהן אמרו חז״ל אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ רק אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי׳, ע״ש,

ד׳ובשע״ק מהרח״ו ז״ל חלק א׳ שע״ג איתא, שהחסיד, כל המידות טובות מוטבעות בו בטבע גמור שאין יצרו מתגרה בו להן ויצטרך לכבשו, רק מקיים התרי״ג מצות בשמחה מאהבה, ע״ש, היינו שגם החקים גם מעצמה נפשו רוצה לקיים, ואין להקשות מהגמרא אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ הנ״ל, כי הגמרא אומרת שלולא שאסרה התורה היינו מתאוים לו כי מצד עצמו אין להרחיקו, אבל מאחר שאסרתו התורה, אז כ״כ הכנסנו את רצון ד׳ בקרבנו עד שגם מעצמנו כבר אין מתאוים לו, כמו שכל איש ישראלי רואה את עצמו שבאמת אין לו שום תאוה לחזיר, נבלות וטריפות, והאם נאמר בשביל זה שעוברים אנו על דברי חז״ל שאמרו אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ רק אפשי וכו׳, כי גם עתה אומרים כן, לולא שאסרתו התורה הייתי רוצה בו, אבל עתה שאסרתו התורה, דברי התורה נכנסו בי עד שבאמת אי אפשי בו.

ה׳והנה בזוה״ק פ׳ נשא קמ״ה מגלה בקדשו יותר עד שגם לפי מעט השגתנו יתחוור הדבר יותר, וזלה״ק תאנא וכו׳ כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה כל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות וכו׳, תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ד׳ צבאות וכו׳, משום דאתי מסטרא דחסד וכו׳, אמר ר׳ יהודה והא תנינן אדם כללא דדכר ונוקבא, א״ל ודאי הכי הוא וכו׳ דמאן דאתחבר דכר ונוקבא אקרי אדם וכו׳ ולא עוד אלא דשריא בי׳ חסד, ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו בי׳ לא יראה ולא ענוה ולא חסידות וכו׳, ומשום דכהנא איקרי חסיד בעי ליברכא וכו׳ כה תברכו וכו׳ וחסידיך יברכוכה עכ״ל זוה״ק. היינו חסיד הוא מלשון חסד, ורק ע״י יראת שמים וענוה באים לה ונעשה בחי׳ מלאך ד׳ צבאות.

ו׳ואם שמענו וראינו שמלפנים היתה כל עיקר החסידות בהאברכים, הם ישבו זמנים רבים אצל רבם, מרוחו עליהם האציל ואת עצמם בחסידות קדשו אף את סביבותיהם בתיקוני החסידות תקנו מן הלומדים ובני תורה ועד פשוטי העם, אם יחשוב מי שזאת היתה רק מסבה פשוטה לבד, מפני שהיו פנוים יותר כי היו סמוכים על שלחן חותניהם, ומן הבחורים קודם נשואיהם לא לקחו ליסוד החסידות מפני שעוד קטנים היו כי אז בני ט״ו וי״ח נשאו, ולפ״ז עתה שהבחורים פנויים עד למעלה מכ׳ וגם הם עוסקים ברוך השם בחסידות, לכן אין צורך באכילת הקעסט ושיהיו האברכים פנויים לעבודת ד׳ ועבודת החסידות. אם יחשוב מי כך, טועה הוא, וע״ש מגלה לנו הזוה״ק בזה שהחסידות רק מקצת קוי׳ מאירות אל השכל אבל עיקרה הוא למעלה מן השכל, סוד מסודי אלוקי ורז מרזי עולמות העליונים הוא החסידות, חסד של מעלה הוא ואורות קדושות ממשכת גם למטה עד גם לבחי׳ וחסידיך יברכוכה, שכמו שממשכת האורות גם לעולם הזה, גם ברכה ממשכת לעולם הזה, והחסיד בחי׳ מלאך ד׳ צבאות הוא ודוקא בנשוא עיקר החסידות. א״כ גם עתה שמצוק העתים לדאבוננו ובעונותינו הרבים הבחורים מתאחרים להנשא, טוב הדבר וישועת ד׳ היא שהם עוסקים בחסידות אבל את מקום האברכים אין הם ממלאים, ואם ח״ו לא יהיו לנו אברכים הפנויים לעבודת ד׳ ע״י החסידות, כל החסידות תהי׳ ח״ו מתמעטת וחסרה, ועוד נדבר מזה אי״ה.

ז׳יסוד ועצמיות החסיד בחי׳ חסד הוא, ומה הוא חסד, בפתח אלי׳ אומרים חד ארוך וחד קצר וחד בינוני, ארוך היינו שאין הכלי מסוגרה כ״כ ואורה מאיר ומשפיע ממנה הרבה, וחד קצר, גבורה, שהכלי שלה מסוגרה ואורה נסתר יותר ורק מעט ממנה מתגלה, וחד בינוני, תפארת, ולפ״ז אין להשם חסידות עצמיות מוגבלת לומר שרק זו היא, כי רק חסד והתגלות היא, שנפשו של החסיד אינה מוסתרת בהכלים וחומריותו כי זיככם כנ״ל בשע״ק.

ח׳והוא גם הענין שאיתא ברש״י פסחים דף מ׳ הבאנו בהכשה״א, בעל נפש, חסיד, היינו שאין נפשו טמונה ומוסתרת כ״כ בגופו, רק בחי׳ חסד, חד ארוך עד שנפשו גלוי׳ בו, ועלי׳ נקרא ״בעל נפש״, ונפשו הגלוי׳ שוקקה לד׳ עד שגם מעצמו אינו מתאוה לעבירה רק למצות וגם מרבה במעשים טובים שונים כדי להתקרב יותר לד׳. עושה לפנים משורת הדין, ושוהה שעה אחת קודם התפילה ולאחר התפילה ובשעת התפילה, וזהיר בכל המעלות המנויות בברייתא דרפב״י עד שבא לרוח הקודש. כי זהו ראשית התקרבות לרוה״ק לגלות את שורש נפשו כמו שאיתא בהקדמה שבשע״ק, שהבאנו בראשית הכשה״א, עד שנעשה כמלאך ד׳ צבאות. אף ברכות ממשיך לעוה״ז, כיון שכל מעשיו ופעולותיו מעשי נשמה הן.

ט׳הן בכל דרך עבודה מן הנביאים והלאה היתה בחי׳ חסידות, כנ״ל מהפסוקים ודברי חז״ל שהשם חסיד מוזכר בהם, כיון שאין להחסידות דרך ועצמיות מוגבלת רק התגלות הנפש והקדושה היא, וההתגלות היתירה אשר בכל דרך עבודה, בכל דור ודור אשר מלפנים בשם חסידות נקראה, אבל דרך והתגלות הבעש״ט, שלא את האור אשר בתוך הכלים לבד הוא מגלה רק גם את הכלים בעצמם, וגם את אשר חשבנו לכלי, גוף ומסתור, מעתה מאיר, האם יש לקראותה שם אחר אם לא את השם, חסידות, והאם יש התגלות וחסידות כזו גם בהכלים עצמם, זו היא באמת חסידות של ראשית התגלות המשיח ב״ב.

י׳ובזה נראה יותר צד התדמות החסידות להנביאות, שכמו הנביאות גם איש הפשוט אשר לא לפני הנביאים אם הי׳ רוצה להתקרב להם ואורם גם עליו יזרח, גם הוא נתהפך לאיש אחר וגם ניבא עמהם. ואף אם לעצמו לא הי׳ נביא, וגם חדלה נבואתו כשנתרחק מהם בגוף ונפש, כמו שאול ואנשיו, מ״מ כשבאו לפני שמואל הנביא גם הם נבאו. כן גם החסידות גם אנשים פשוטים אם רק היו יראי ד׳ שומרי המצות, תמימים ובעלי אמונה, נעשו חסידים לפי ערכם כשהיו דבוקים אל רבם, אף אם החסידות מדרגה עילאה היא. ולקדוש ישראל הבעש״ט זצוק״ל עם כל גדולי החברייא מלאכי אלקים תלמידיו שנסעו אליו, גם אנשים פשוטים בעלי מלאכה ומוכסנים [ארענדארין] נסעו והוא זצ״ל הי׳ מקרבם, ואף שלח לפעמים מגדולי תלמידיו צדיקים וגאונים לאיזה איש פשוט להתלמד ממנו איזה מדה טובה תמימות או בטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, או אהבת ישראל וכדומה. כי הלא גם בהם נמצאה נשמת ישראל חלק אלוק ממעל רק שלא נתגלה בו, וכשבא האיש אל רבו וניצוצין די נור עליו יפלו גם נשמתו תבער ואשה תתלהב. [ועוד נדבר אי״ה בפנים הספר למה יש לאנשים פשוטים, לפעמים אמונה יותר פשוטה וחזקה, וכן שאר מדות פשוטות הנ״ל עד שהבעש״ט ז״ל הי׳ שולח לפעמים מגדולי תלמידיו להתלמד מהם].

י״אובסוף ספר הק׳ נועם אלימלך באגרת הקודש איתא, ששאל אותו בנו הצה״ק הרבי ר׳ אלעזר זצוקלל״ה על נוסח התפילה שהחסידים משנים מאשכנז לספרד והשיב אביו הקדוש זצוקלל״ה, שנוסח ספרד היא נוסחא גבוה באור גדול שאין העולם כדאי להשתמש בו ולכן העמיד הב״י את נוסח אשכנז במקומו שהוא דבר השוה לכל נפש בערכנו, אבל לפי הצדיקים אשר רחצו מצואתם ומדקדקים על נפשם כחוט השערה ודאי לא היתה כוונתו ז״ל עליהם לבטל אותם מלהתפלל נוסחא זו, ואם תקשה לך הא יש כמה אנשים שאינם במדרגה זו ואעפ״כ מתפללים נוסחא זו ומתחברים להחסידים עליונים וגם הם נקראים בשם חסידים, ואומר בקדשו שכתבו, ״ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו״, שמש״ר הי׳ מקדש עצמו עד שבא למדרגת הנבואה ועלה למרום והוריד התורה לישראל, אבל כל ישראל לא היו יכולים לבוא אל מדרגת מש״ר ושיקבלו את התורה במדרגת הנבואה, אך מחמת שהאמינו במשה והתקשרו בו והוא הי׳ משפיע עליהם רוח קדושה, והי׳ כאילו הם ג״כ במדרגה זו ועי״ז יכלו כולם לקבל התורה ע״י אחדותם והתקשרותם במשה. זהו קיצור דברי קדשם שם,

י״בוממשיל בזה החסידים שאינם ראוים להקרא חסידים אל ישראל שלא היו כולם ראוים לנבואה ולקבל התורה, ומ״מ ע״י התדבקותם ואמונתם במשה רבנו נתעלו וקבלו התורה. כי הקדושים בעלי הקבלה אף שגם הם קדשו את הבא אליהם, אבל שגם לימודי הקבלה, השגותיהם והבנת חכמת קדשם יכנסו פתאום אל איש שלא למד ולא יגע, לא מצינו לא בהם ולא בבעלי התלמוד, עד שחקקו ואמרו לא יגעתי ומצאתי אל תאמין [מגילה י׳] וההדיוטים ועמי הארץ היו מרוחקים מהם, ואותם שרצו להתקרב אליהם היו רק בבחינת עַלים שכל תכלית קיומם הדא רק לשמור את הפירות, כמו שאיתא בגמרא חולין צ״ב, לא כן הוא בנבואה וביותר בחסידות שכל עיקרה הוא להרחיב ולפשט את אור קדושתו יתברך גם במקומות הרחוקים, גם הכלים אור וגם המסתירים אשר לנו נראו כמסתירים, קדושה הם, ומכש״כ ישראל שהוא יתברך דבוק בהם והם בו, כולם קדושים, ואפילו אם הוא איש הדיוט מ״מ בהתקרבו אל אור המאיר ואל האש הבוער גם נשמתו העמומה בו תדלק ואורו יאיר כנ״ל.

י״גועוד בתדב״א, נרמז מן החסידים ההדיוטים. וז״ל הק׳ רפי״ב, חסידי עמי הארץ, אע״פ שלא קראו וכו׳ הואיל והוקרו והושנו את בניהם, ואין בהם עע״א, ואין בהם חמס וגזל, ואין בהן ג״ע וש״ד, והיו מהנין ת״ח מנכסיהם. הקב״ה מביא אותם ויושבים אצל הצדיקים, ויהיו נהנים מן השמש שיזרח לצדיקים לימות ב״ד ולעה״ב עכ״ל הק׳. כמעט כדברי קודש שבנ״א. שע״י שגם היו נשמרים מעבירות פשוטות. ואת בניהם לתורה גדלו, והם דבוקים בת״ח, קורא אותם אליו הם חסידים וגם לעוה״ב ולעתיד אצל הצדיקים ימצאו ומאור שמשם יהנו.

י״דאדרבה זהו אחד מעיקרי החסידות לא לרחק רק לכַלל גם את בעלי הבתים גם את ההדיוטים, ואף שגם בפעולת העַלים יש להפשוטי עם גם בהחסידות, לשמור את הפרי לעסוק בשבילם במסחר ומלאכה ולפרנסם, אבל לא זהו בלבד כל תכליתם בעולם, רק שוחד עם רבם ועם החסידים הגבוהים גם הם ידלקו ומכולם יחד תעשה אבוקה שתבער ותאיר אף את כל העולם באור ד׳ ואש של מעלה, ולא להם לבד ייטיבו בזה, רק גם להצדיקים עובדי ד׳ הגדולים, שגם הם יעלו יותר כשיתקשרו עם שאר ישראל אפילו ההדיוטים,

ט״וובספה״ק בית אהרן פ׳ נצבים איתא וזלה״ק, וכפי שאומרים בשם הרה״צ הק׳ מורינו הרב רש״ק זצ״ל, למשל שהי׳ צריך מלך אחד ליקח איזה דבר ממקום גבוה מאוד ולא הי׳ לו כ״כ סולמות הרבה, מה עשה, העמיד כמה אנשים אחד על חברו עד שהגיע העליון למקום הגבוה וכו׳, והנה אין זה אפשרי לומר שהאיש העומד על הארץ אינו נצרך לזה, הלא אם ילך האיש ההוא ממקומו יפלו כולם, כן הוא הדבר ממש בקדושת הקב״ה, כי באמת אין זה אפשרי להשיג הבורא ב״ה בלתי אם יש ס״ר ישראל והם כוללת ישראל, והגם שיש בזה אנשים קטני ערך, עם כל זה בלעדם לא ישיגו הגדולים חיות הבורא (ברוך) ב״ה ע״ש, לא רק כעלים הם לשמור, אך גם הגדולים לא ישיגו בלתי קטני הערך.

ט״זובמה גדול כחם שגדולי הצדיקים עליהם ועל ידיהם יעלו, מפני שהם מן עמידתם אינם נשמטים, רק על עומדם עומדים, ואת עבודת קונם עובדים, כי כיון שפעל הבעש״ט ותלמידיו זצוק״ל להמשיך קדושתו ית׳ ולגלותה גם בעולם הזה, אף בנמיכיות וכלים, לכן כל איש ישראל גם בגופו ונמיכיותו, במצבו, ברצונו, מידותיו, אמונתו גם הפשוטה מבלי השגות גדולות, יכול לאחוז בכבודו ולהתקשר בו ית׳.

י״זובכתבי הקדוש ישראל הרב הצדיק הק׳ ר׳ אשר הגדול זצוקלל״ה מסטאלין איתא במנ״ח וז״ל הק׳, מען מיינט אלץ ג-ט איז אויפן הימעל כילעבין ג-ט איז אויף דער ערד אויף דער נידריגסטער ערד, איטליכער יוד קען דערלאנגען ג-ט, דער קלענסטער דער געמיינסטער יוד קען דערלאנגען ג-ט, עם איז נאר אַ עבירה וואס מיפערשלאפט די צייט עכ״ל הקדוש, כל החסידות כמעט נכללה בדברי קודש אלו.

י״חאף בענין רוח הקודש עתה בימינו רואים שדרכה החסידות את דרכה, כי גם בשע״ק חלק ג׳ שע״ז איתא וזלה״ק, בהנהגת רוח הקודש עתה בזמנינו, וזה וכו׳ אל יתיאש האדם וכו׳ והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות ובהם בעלי חכמה לא נתגלו בדורות שקדמו אלינו ע״ש, אומר הוא זצ״ל בקדשו שגם עתה אפשר לבוא לידי רוה״ק ולאמר עתידות שלא הגיעו לה דורות שלפנינו, אבל טעם למה יכולים לזכות לזה גם יותר מדורות שלפנינו לא נאמר בדבריו הקדושים,

י״טוגדולי החסידים מטעימים את הדבר גם כן בדרך עבודתם הנ״ל והתגלותם הקדושה, וז״ל הק׳ בנועם אלימלך פרשת וישב ע״ד ששמעתי משל מתוק מפי אדומ״ו הרב המגיד דק״ק ראווני זללה״ה, והוא, שאנו רואים שכעת אשר אנחנו בגלות המר יש בנ״א שזוכים לרוה״ק בקל יותר מבימי הנביאים שהיו צריכים השבעות והתבודדות רב כידוע כדי שישיגו הנבואה ורוה״ק, ואמר משל נפלא ומתוק למשל המלך שהוא במקום כבודו בביתו וכו׳ ויבא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעודתו לביתו אזי בודאי יכעס עליו המלך כי אין זה כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים, גם אם יהי׳ הסעודה גדולה עד למאוד, ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל הכנות ויעמיד מליצים ופרקליטין גדולים שימצא חן בעיני המלך שיבא לסעודתו, אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא, אף אם בית המלון הוא בכפר אם הוא רק נקי אזי זה בית מלונו ללון שם, והנמשל מובן ממילא בזמן שבית המקדש קיים והי׳ שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים אזי אם הי׳ רוצה אדם לשאוב רוה״ק או נביאות הי׳ צריך עבודה גדולה וכו׳ אבל עתה בגלות שגם השכינה הקדושה גלתה עמנו ותשוקתה מאוד למצוא מקום דירה לשכון בה, ואם מצאה מנוח ומקום נקי אדם שהוא רק נקי מעבירות וחטאים אזי שם היא דירתה עכ״ל הקדוש.

כ׳ובספה״ק מאו״ש פ׳ ויגש איתא, ובהיותו בא להכנעה, אזי ממילא הוא מופשט קצת מגשמיות וכו׳. ונשאר ברוחניות, ואזי מתדבק עצמו בעולמות עליונים, וכו׳, וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים, שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים, והמה מופשטים ממלבושים גופניים והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם, ופיהם מדבר נביאות ועתידות ע״ש.

כ״אלמה אפשר עתה יותר לזכות לרוה״ק מאשר בימי הנביאים, מפני שאחר החורבן נמשך האור עוד יותר למטה, גם לגלות, כנ״ל מהמגיד הגדול זצ״ל, ובמה יכול האיש לקרב עצמו שגם הוא יזכה לרוה״ק, ע״י שהוא יכניע את עצמו יותר כנ״ל במאו״ש, זהו דרכם הקודש להמשיך האור גם בכלים ובנמיכיות, אל השמים עלו ״דרך הארץ״, ובג״ע טיילו ועם המלאכים התווכחו ולפני כסא הכבוד השתטחו ובעד ישראל המליצו, והכל ע״י דרכם דרך ההשפלה להמשיך ולגלות האור גם בנמיכיות ושגם בשפלות אלקותו יתברך נמצא.

כ״בוכבר דברנו בהכשרת האברכים פ״ט מענין שד׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, לא אלקות בלבד אין עוד, רק שבכלל אין מציאות זולתו יתברך. אין מציאות נמצא זולת מציאות אלקית ואין דבר נעשה אשר לא יעשה ד׳, הכל הוא אלקות וכל המעשים ד׳ עושה. ועבודת איש הישראלי היא לראות ולגלות, ולהרחיב הארת אלוקתו יתברך בו בקרבו ובכל סביבותיו, גבוה ונמוך, שלא יהי׳ בהם שום דבר זולת אלקותו יתברך, רצונו, ותורתו. ובב״א לסוכות איתא וז״ל הקדוש ושמעתי שאמר הרב הצדיק ר׳ מענדיל מבא״ר [תלמיד הבעש״ט] מה שהוא מתפלל תמיד עיניו למטה הוא לחפש מקום נמוך מאוד כי שם ג״כ אלקות וחיות שלו ולית אתר פנוי מני׳ וכו׳ ע״ש.

כ״גנחזור להנ״ל גם אנשים הדיוטים כשנוסעים להרבי ומתחברים עם חסידים נקראים חסידים, וכמו שהבאנו לעיל מאגרת הקודש אשר בספה״ק נועם אלימלך מענין נוסח ספרד, הן עיקר החסידות הוא בבני תורה ובעלי קבלה, כמו שהבאנו לעיל מספ״ק שלא ישיגו את דרך הבעש״ט זצוק״ל זולת בעלי קבלה, ולא רק בדעתם לבד ילמדו, רק בכלם יהיו אנשי לבב ובעלי מוח המתלהבים בלהבי קודש, אמנם, כאשר כולם מתחברים יחד, מקבלים זה מזה, עד שגם החסידים הגבוהים בלי הקטנים מהם גם בלי ההדיוטים א״א להם לעלות כנ״ל מהה״ק רש״ק זצוק״ל במשל המלך שצריך ליקח דבר ממקום גבוה ועמדו אנשים זה על זה. אבל צריכים לעזור זה לזה, הגבוהים להקטנים אף לההדיוטים, וגם ההדיוטים להגדולים מהם כבמשל הנ״ל שזה עומד על זה, ובכלל אין החסידות רק לבעלי ערך אחד בלבד, רק לכולם, התגלות הנפש לכולם, לכל אחד כפי מצבו ועבודתו וכמש״א המשיח להבעש״ט זצ״ל, שיבא, כשיפוצו מעיינותיו החוצה, החוצה דייקא, לכולם, ולזה היתה נחוצה החברותא הקדושה.