מבוא השערים ט׳Mevo HaShearim 9
א׳ומעתה נבא אל תכלית כוונת נו בחיבור הזה אשר מבקשים אנו מהאל טוב וסלח שיזכנו בזה לחבר, הנה החסידות כפי שאמרנו היא המשכה והתגלות אור גם בכלים עצמם, גם בעולם הזה ומלא כל הארץ כבודו, גם בארציות וגשם הכלים, ובשביל זה גם העבודה לא בדחיות הגופניות לבדה היא רק שגם עם הגופניות נעבוד את ד׳ וגם את ה מדות הגופניות נעלה לאהבה את ד׳ ולירא ממנו ית׳ בהן, ולא עם ה מדות לבדן כיון שמהרוח שבאדם הן, רק גם עם הנפש, אף כח הגופני באדם אין צריכים לסגף ולדחות רק גם אותן נכניס בקדושה ועבודת ד׳, ועל כגון זה איתא בספ״ק רמז מהפסוק כי ממנו נקח לעבוד את ד׳ שאמר מש״ר לפרעה על הבהמות שגם הם י לכו עמהם, היינו גם ממנו מהבהמיות נקח לעבוד את ד׳.
1
ב׳והן עוד בראשית חכמה אשר קדם להחסידות מצינו עבודה כגון זו, וע״ש בשער האהבה סוף פרק ד׳ שאומר בקדשו שמי שאין לו שום רצון אף של תאוה אינו איש, כיון שגם לעבודת ד׳ לא יהי׳ לו רצון במה לרצות, משא״כ מי שיש לו רצון ותאוה יכניס את רצונו בקדושה וירצה בו להתקשר בתורה וקדושת ד׳ ואז לא יצטרך לסיגופים ותעניות, אפשר הוא הענין שראיתי במכתבים קדושים מגניזה החרסנית שהדפיסו, שהבעש״ט זצ״ל אמר ששורש דרכו הוא מדרכו של הרמ״ק זצ״ל, וכיון שבעהמ״ח של ספה״ק ראשית חכמה הוא תלמיד הרמ״ק זצ״ל, לכן גם בזה רואים השתוות דרכי העבודה של בעל ראשית חכמה לשל הבעש״ט זצ״ל,
2
ג׳אבל מ״מ גם חילוק ביניהם רואים אף לפי מעט שכלנו, כי הראשית חכמה אומר שם בקדשו איך שע״י הרצון אשר יגביר האיש, יכול להדביק את עצמו לקדושה וגם חושיו יכול הוא לבטל על ידי התגברות הרצון, ונפשו זו בלא חושיו ידבק בד׳, לא כן מי שאין לו רצון שאי אפשר לו לעשות כן, ועל זה מביא שם מעשה מאחד שהי׳ לו רצון רע ותאוה לאיזה דבר ר״ל, ומגודל רצונו זה שיבא הדבר לו נתבטלו שאר חושיו לרצון זה,
3
ד׳אבל גם הדבר הזה שהתאוה לו לא בא לידו, וכאשר ע״י התגברות תאוותו נתחזק כ״כ רצונו, עד שהגיע לרצון חזק כ״כ עד שנתפרשה נפשו מכל רגש גופני אחר, התחיל ברצון חזק הזה לרצות לד׳, ונעשה איש אלקים קדוש עד שתפילתו נשמעת וברכתו פועלת ע״ש. הוא זצ״ל לא אמר שחושי גופניותו יסודם בקדושה, רק אדרבה דורש הוא להרחיקם, אך שאופן ההתרחקות יכולה להיות גם ע״י רצון כזה שמתחילתו הי׳ לרע, ואף שגם רצון הזה לא בקדושה יסודו, מ״מ כיון שכח הוא אשר בידו לבטל את שאר חושיו הגופניות גם בלא סיגופים, לכן כאשר האיש מתגבר, ואת כח אחד הזה מכל המון חושיו הגופניות מדבק בד׳ נמצא כולו דבוק בד׳. הוסיף עליו דרך הבעש״ט זצ״ל שאמר שכיון שגם הגופניות קודש לכן גם את הגוף עם חושיו אין צריכים לרחק, רק להפשיט את הרע מעליהם ולהכניס גם אותו ואת כל נטיות הגופניות לעבודה וקדושה. ולא להסתגף רק להתחזק באהבה, יראה ושמחה לד׳.
4
ה׳ונודע המכתב אשר כתב הבעש״ט זצ״ל לבעל התולדות י״י זצ״ל וז״ל הקדוש, הנה ג״י קבלתי וראיתי וכו׳ שרומע״ל אומר כאילו מוכרח להתענות ותרגז בטני מקול הקורא והנני מוסיף בגזרת עירין ובצירוף קב״ה ושכינתי׳ לבל יכניס את עצמו ח״ו בסכנה כזו כי זה מעשה מרה שחורה ועצבות ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו׳ רק מתוך שמחה של מצוה ע״ש.
5
ו׳המשכה חדשה של ראשית התיקון והתגלות חדשה פעל הבעש״ט זצ״ל בקדשו, ובשביל זה גם דרך העבודה חדש הוא, כיון שהכל אור וקדושה א״כ איך נרחק שום דבר אשר ברא ד׳ לנו, הלא חלק וניצוץ אור של קדושה מרחיקים בזה. צריכים רק להסיר את הרע ממנו ואז הטוב שבו יתגלה ובו נעבוד את ד׳, ולא לבעל התולדות לבד כי קודש הוא, צוה הבעש״ט לבלי להתענות, רק בכלל גם לכולם כך הוא דרך החסידות, וזלה״ק בנועם אלימלך פרשת תשא בד״ה וזהו ואתה קח לך בשמים ראש וכו׳, שלא יאמר האדם א״כ הוא, שאסור לאדם להנות מעולם הזה ותאותו, כ״א הכל למען שמו, והוא דבר קשה מאוד שבלתי אפשרי לעמוד בו, א״כ אפרוש עצמי מכל עניני עולם הזה הגשמי ולא אוכל ולא אשתה כלל, ואהי׳ פרוש מאוד. אל יאמר כן. אלא צריך האדם להתאמץ במעט מעט לשבור כח התאות ולסבב הדבר בסיבוב אחר סיבוב עד שיגיע לתכלית יסוד הקדושה ושורשה בכל דבר גשמיות גם כן, עכ״ל הקדוש,
6
ז׳[הג״ה, ואגב, אין סתירה מדברי קדשו בזה, לדברי קדשו בפ׳ חקת ד״ה ויקחו אליך ע״ש, מפני שגם כאן אמר שהיא עבודה קשה לשבר את כל יצרו ולעשות הכל למען שמו ית׳, ואפילו בצדיקים איתא בספ״ק שא״א שיהי׳ טהור לגמרי כמו לעת קץ, וגם להנ״ל החסידות רק ראשית זריחת אור המשיח היא, לכן באם הי׳ אפשרי לא הי׳ אוכל ורוצה להיות כמלאכים בלא אכילה, כמו שאיתא שם].
7
ח׳ובספה״ק עבודת ישראל מזקני הק׳ איש אלקים המגיד מקאז׳ניץ זצוק״ל איתא בהפטרה לפ׳ ויגש, יש דרך ישר לפני איש כפשוטו לעסוק בתורה ועבודה וכו׳ ויסגף עצמו להיות פרוש מכל הנאות וחמדות. ויש עוד איזה דרך, אל הבאים להתקדש דהיינו אפילו באכילה ושתי׳ להתקדש בם וכו׳, ובודאי מי שיכול להתקדש אפילו בדברים גשמיים ובתאוה, ולהיות שלחנו כמו מזבח, קדושתו יותר גדולה ונפלאה וכו׳, אז תגדל כח עבודתו ופועל נחת רוח לה׳ יתב׳ אלפי פעמים ככה עכ״ל הק׳.
8
ט׳הן גם המקובלים בקדשם המשיכו את אורות עולמות העליונים למטה והראו איך צורת גוף האדם, צורה של מעלה שנשתלשלה למטה היא, וגם בדברי העולם שמות הקדושה נאחזין ושם של כל דבר, חיותו, הוא, השמות של קדושה שבו ע״י גמטריא, נוטריקין וכדומה.
9
י׳אבל חילוק גדול יש בדרכי קדשם, כי נודע שהרוחני אינה תופסת מקום, והחילוק אשר בין מדרגות רוחניות לא חילוק המקום ומדה גשמי׳ היא, רק חילוק של מעלה ומדרגה, וכמו שכשאומרים על ת״ח שהוא אדם גדול אין הכוונה שגופו גדול מגוף זולתו, כי גם אם קטן גופו נאמר עליו אדם גדול, כיון שעל מעלתו הגדולה, תורתו חכמתו ורוחו אשר בקרבו אנו אומרים עליו שהוא גדול, כן גם כשאומרים ״עולם עליון״, לא על שנמצא בעלית המקום הגשמי בלבד, למעלה מהאויר, ירח, שמש וכל צבא השמים אומרים עליו עולם עליון, רק שהוא למעלה במדרגה. ברוחניותו, זכוכו, טהרתו וקדושתו מעוה״ז, וכל עולם שהוא יותר מזוכך ומקודש יותר עליון הוא.
10
י״אא״כ לפי זה גם כשהמשיכו המקובלים הקדושים זי״ע את אורות הקדושה ואמרו שגם בדברים גשמיים ישנם שמות הקדושה, הם רק הרכינו את הקדושה עילאה לדברים הגשמיים, (העליון אור) למשל הלחם גשמי הוא כמו שהי׳, רק ניצוץ הקדושה בו שנמשך מג׳ בחי׳ הוי׳ שבגימטריא לח״ם, כי אין הרוחני תופסת מקום, ולא חילוק מקומות הגשמי׳ ביניהם, וגם במקום הזה הגשמי יכול עולם העליון להימצא ומ״מ עולם עליון יקרא, ובלחם הזה יכול אור של ג׳ בחי׳ הוי׳ שהוא מעולמות העליונים להימצא. וזה הוא ענין הרכינו שאמרנו לעיל בפעולת המקובלים הקדושים. וכן גם האדם נשמתו קדושה, וגופו גשמי ורע הוא ורק צורה של מעלה צורה רוחנית נשתלשלה ובו נצטיירה. והרי זה כמו שנצייר טיט בצורת אדם שהטיט נשאר כמו שהי׳ ורק צורת אדם בו, רק שצורת האדם אשר בטיט אינה יכולה להחיותו ולנענעו, וצורה של מעלה בגוף האדם מכשרתו לקבל נשמה שתתלבש בו בגוף כמו במלבוש, שהמלבוש נשאר בפחיתותו כמו שהי׳.
11
י״באם כן שדברים הגשמיים נמוכים לגוף האדם נמוך, ועולמות העליונים כן הרכינו ואליהם נתחברו, אז כל עוד שאפשר לו לאדם להתרחק מכל דבר גשמי ולסגף את נטיותיו יתרחק ויסתגף, ורק בשכל הנשמה המרחף על גופו בחי׳ אצילות שלו יכול להתחבר עם האורות והשמות של בחי׳ אצילות אשר המשיכו קדושינו לו לעולם העשי׳, והיינו ע״י שמכוון הכוונות בדעתו, באם לא המשיכו ז״ל את אורות האצילות אל עולם העשי׳ אף שלא התרחקות המקום מרחק ביניהם, מ״מ כיון שהתרחקות המדרגה גדולה מאוד ביניהם. לא היו כוונות לכוון, ולא הי׳ פועל מאומה אף אם הי׳ מי מכוון, כי רק את אשר נמצא בשמים הי׳ מכוון ומה לו ולפעולתו בארץ, אבל כיון שפעלו קדושינו המקובלים ז״ל והמשיכו את עולם האצילות לאצילות שבאדם, אז בעוה״ז בכוונותיו פועל באצילות ועולמות עליונים עד שעל ידי זה יכול לקדש ולעבוד גם בפעולותיו הגופניים בעולם הזה, אבל רק בעשיותיו שעושה עם כוונותיו שמכוון, ובלעדם גם גופו וגם דברי העולם גשמיים ונמוכים הם.
12
י״גאבל הבעש״ט זצ״ל בדרך החסידות כיון שגם את הגוף בעצמו, גם את דברי העולם בעצמם בהמשכת קדושתו קידש, לכן גם האכילה בעצמה עבודה וקדושה. ולא יסתגף האדם רק יתאמץ במעט מעט לשבור כח התאוות וכו׳ עד שיגיע לתכלית יסוד הקדושה ושורשה בכל דבר גשמיות ג״כ כנ״ל בנועם אלימלך הקדוש. האיש ישראל בשעה שעומד בעבודת הקודש בתפילה ותורה וכדומה. אז כיון שהוא מתאחד כ״כ בד׳ עד שגם הארת עצמותו ית׳ המתלבש, לא המלבוש לבד, בו, כנ״ל, לכן התעוררות עצמותו התלהבות אהבה ויראה שבו, הוא הוא יסוד וממשיות הכוונה כמו שאמרנו לעיל, גם היא הנשמה של תיבות התפילה, דיבורו שמדבר את התיבה גוף הוא ובהתלהבתו שהוא הארת ד׳ נותן בה נשמה, האיש נותן נשמה בהתיבה, צוהר תעשה לתיבה, צהירות ואור תתן בה, אמר הבעש״ט זצ״ל, וכן אמר בקדשו אדם שהוא קורא בתורה ורואה האורות של האותיות שבתורה אע״פ שאין מבין הטעמים כראוי כיון שהוא קורא באהבה גדולה ובהתלהבות וכו׳ אע״פ שהוא מגמגם וכו׳ הש״י אוהבו מאוד ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה, ולא עוד אלא המכוון בתפילתו וכו׳ אינו מכוון רק כוונות הידועות לו אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדולה, נכלל בכל התיבה כל הכוונות מעצמו ומאליהן, וכו׳ הק׳. [ליקוטים יקרים].
13
י״דובנועם אלימלך הק׳ בליקוטי שושנה איתא על הפסוק זה היום עשה ד׳ וכו׳ י״ל זה רמז על י״ב צירופי הוי׳ שצריך האדם לכוון בכ״י ובכל שעה, ולכאורה הלא הצירוף הוא ממילא כאשר עשאם השי״ת, ואמר הכתוב נגילה ונשמחה בו, ר״ל הפעולה היא בכוונה הזאת להכניס בה אהבה ויראה וכו׳ ע״ש, משמע מזה אדרבה שבכוונות אשר במחשבה אין האיש פועל הרבה כי הם ממילא רק דוקא באהבה ויראה שלו, והכוונות הם רק להרכין הכלים של עולמות העליונים כדי להכניס בהם אהו״י.
14
ט״ווכיון שכל קודש הזה בקרב האיש לכן יכול להפוך לקדושה גם את תאוותיו גם גשמיותו וכל דבר נמוך ונפש הבהמית שבו,
15
ט״זכי שורש נפש הבהמית של ישראל פני שור שבמרכבה היא כנודע מר״מ נשא קכ״ג ובשאר ספ״ק ורק שנתגשמה בעולם, ואצלו במעשיו הנמוכים, וכשמדליק את אורו ונשמתו, גם שורש הקדושה דנפש הבהמי׳ מתגלה ושבה להיות קודש, וכאשר גם גופו ונטיותיו מתקדשות, אז דברי העולם שהוא אוכל ושותה ומתהפכים להיות בשרו וכחו נעשים קודש ממש כשעובד את ד׳ בכחם שהשיג ע״י שאכל אותם כמו שאיתא בספ״ק, וכל זה תלוי בעבודה בפועל שעובד לא בתנומה ולא ברפיון רק בכח להוציא את נפשו הקדושה שאז גם נפש הבהמית שלו גם של העולם נעשית קודש, וזהו שאיתא בבית אהרן על הפסוק סור מרע ועשה טוב, סור מרע ע״י ועשה טוב, ע״י הטוב שיעשה ויעבוד את ד׳ וסר הרע.
16
י״זוכיון שכל התקדשות העולם בהתקדשות האדם תלוי׳ ובההתהפכות אשר יהפוך את עצמו גם את חומריותו, אף את נטיותיו הרעות מרע לטוב, לכן צריכים בעיקר לברר זאת, וכדי להשכיל אותך אברך בזה, ויותר תבין איך בדרכי החסידות גם נפש הבהמית מתהפכת לקדושה בכל אחד כפ עבודתו, ואיך בחיבורנו זה מקוים אנו למצוא גם עתה בדורנו אופנים איך להשתיק את המית תאות האיש גם מקרב לבו, ושלא בלבד שירצה להיות טוב וצדיק, כי מי הוא איש הישראלי אשר לא ישתוקק ולא יכסוף להיות בכל נצחו בעוה״ז ובעוה״ב בין מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים, ומי הוא האיש אשר כל אחד לבו בידו ולא תמיד יכול האיש לשלוט על מחשבותיו, מדותיו, והרגשותיו, ולא בלבד שלא יעשה רע יהי׳ כל תיקונו ותקותו, רק גם יעלה את נטיותיו ו מדותיו לקדושה, שבהם בעצמם יתפעל באהבה ויראה לד׳. אף ראי׳ החסידות לראות בכל דבר את אור ד׳ לא רק הבנה בשכל, רק ראי׳ ממשית שהתחלנו לדבר ממנה בהכה״א יוציא מקרבו עד שכולו יזדעזע ממנה וכו׳.
17
י״חלבירור הזה צריכים לעיין בגמרא שבת קנ״ו ע״א כתיב אפינקסי׳ דריב״ל האי מאן דבחד בשבא וכו׳ האי מאן דבמאדים יהי גבר אשד דמא, אומר ר״א אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא, אמר רבא אנא במאדים הואי, אמר אביי מר נמי עניש וקטיל. שעפ״פ קשה להבין כי בשלמא עשירות ודלות שאמרה הגמרא שתלוים במזל אפשר כיון שבין כך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא לכן אף שהוא צדיק יכול להיות שנולד במזל שבעולם הזה לא יהי׳ עשיר, אבל בענין עבודת ד׳ איך נאמר שגם זה במזל תלוי אם יהי׳ גנב או שאר דברים רעים שאומרת הגמרא, ואפשר הגמרא אומרת רק שנולד בהכשרה ונטיה כזו, ומ״מ יוכל להתגבר על נטייתו הרעה. אבל אם כן למה כשאמר רבה אנא נמי במאדים הואי ענהו אביי שגם הוא מעניש, רק שלמצוה מעניש, משמע שכיון שנולד במזל כזה אי אפשר שלא יעשה אחרת, רק שהיא למצוה, והלא אפשר אף שנולד במאדים התגבר על הכשרתו זו.
18
י״טוביותר קשה מן ע״ב שם מרנב״י שאמרו כלדאי לאימי׳, ברך גנבא הוי וכו׳, א״ל כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא וכו׳, ומ״מ, מסיימת הגמרא שיומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא וכו׳ אלמי׳ יצרי׳ סליק פסקי׳ לקיבורא בשיני׳ עכ״ל הגמ׳, ולמה זה אף שבטח התגבר רנב״י על נטייתו זו, מ״מ אלמי׳ יצרי׳ ופסיק את הענף שאינו שלו, מפני שבמזל כזה נולד.
19
כ׳כבר אמרנו ושלשנו שלא את מצב התנאים, אמוראים וצדיקים רוצים אנו להבין ולבאר, כי כמה שאין לנו השגה במלאכים יותר אין לנו השגה בהם ובקדושתם, וכל דברינו בהם הם רק מה ירמזו גם לנו לעבודתנו ואיך יאירו לנו את דרכנו דרך ד׳.
20
כ״אהנה הרמב״ם ז״ל בפרק ח׳ מהשמונה פרקים אומר בקדשו, שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים, כי יחשבו שמולד האדם, ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח, אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתנו וכו׳ שפעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח אותו בהם, ולא מביא אותו זולת עצמו כלל וכו׳, אלא א״כ יהי׳ לו הכנת המזגים לבד וכו׳ שיקל לו ענין או יכבד, אבל שיתחייב פעולה מהפעולות או יהי׳ בו נמנע, אין זה כלל, עכלה״ק. שמשמע מזה שדעתו ז״ל שאין הכרח, רק נטי׳, אבל בכלל רואים שגם את הנטי׳ אשר לאדם לזה או לזה. מטעים הרמב״ם ז״ל מפני הכנת המזגים ולא אמר מפני המזלות כמו שאומרת הגמרא.
21
כ״בלכן נראה ברור שכוונת קדשו הוא, שכמו שצבא השמים פועלים בקוי אורם ועצמותם על הארץ, כפרש״י בפ׳ וזאת הברכה על ממגד תבואות שמש וכו׳, יש פירות שהלבנה מבשלתן וכו׳, וכמו שהגלגלים פועלים שינוי על הד׳ יסודות ארמ״ע להתמזג זה בזה, אף להשתנות מזה לזה, ופעולות אלו גורמות על הוית כל היקום, כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות יסודי התורה הל׳ דהו״ו, כן גם המזלות בענין עבודת ד׳ אף שעל הנפש אינם פועלים, כי הנפש עם בחירתה חפשית והיא למעלה מן המזל, מ״מ על גוף האדם ומזגו, דייקא מזגו פועלים, זה לרציחה וזה לגניבה וכו׳, לכן אם האיש לא יכפה ויתאפק בלבד מחומרי נטויותיו, רק גם ישמש בהם ויבצעם לקדושה כמוהל שו״ב ודיין, אז יכול להיות שלא יפול בנטויות עבירה, כיון שאת הנטויות ומזל המאדים שלו הוציא ושיכך אותם לקדושה, משא״כ במעשה דרנב״י, שלא ראינו שהוציא את מזג מזלו לקדושה, אז אף שהכרח את עצמו שלא לעשות כן מ״מ אלמי׳ יצרי׳, היינו לא שח״ו עשה, רק בשעת מעשה התגבר מזגו בו על רגע.
22
כ״גאת דברי חכמי הכוכבים יחשוב הרמב״ם ז״ל לשגעונות, מפני שלפיהן אין המזלות פועלות על האדם בלבד רק גם על הפעולות לעצמן, לא אם מוכשר האיש לגנוב סתם רק האם תתפעל פעולה זו של גניבה או האם ירצח האיש הזה, וע״י מי, הכל תלוי במזל לפיהן, כמו עשירות דלות ושאר עניני העולם, א״כ הכרח יש בדבר, וזה שגעון, כי רק על טבע האיש יפעלו וכל פעולותיהם היא רק איזה מזג יהי׳לו. א״כ רק הכשרה לאיש, כי האם מי שנולד במוח חריף ילמד עצמו תכונה, האם נאמר שנולד במזל להיות תוכן ולא ת״ח, ולא היתה לו בחירה לבחור בתורה, הלא במוח הזה הי׳ יכול להיות ת״ח. והגמרא עם דברי הרמב״ם ז״ל עולים בקנה אחד, כי בענין עבודת ד׳ ובחירת הנפש בטח גם כוונת הגמרא היא שהמזלות על גוף ויסודות האדם פועלות ולפיהן יהי׳ מזגו והכשרתו. וגם בשעה״ק מהרח״ו ז״ל חלק א׳ שע״ב איתא כעין זה בענין פעולת חומרי ויסודי האדם עליו, כמו שהבאנו לעיל, שאומר בקדשו שמיסוד האש בא לו כעס וגאוה, מיסוד הרוח דברים בטלים, מן יסוד המים תאוה, ומן יסוד העפר עצלות ע״ש, והאם האיש בעצמו עצם נמוך ורע שגם חוץ מן היצה״ר שבו הארת המלאך, יסודיו בעצמם רעים, א״כ שיצה״ר למה לו עוד להוסיף לו נמיכיות על נמיכיותו, ודי לו אם בנמיכיות עצמותו יעמוד.
23
כ״דוהנה בספר הקדוש אמרי אלימלך מכ״ק אא״מ הרה״צ זצוקללה״ה פ׳ תולדות איתא, שאת היצה״ר של חמימות יכולים להכניס לקדושה ויבוא לגודל התלהבות ולבו יבער כלפיד אש וכו׳. וכן בסידור כ״ק הרה״צ זצוקללה״ה בעל התניא, בפירושו לכגונא שהבאנו בחובת התלמידים בהשיח וז״ל, החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהבות ברשפי אש התשוקה ע״ש. וכד מדקדקים רואים חילוק הזה, הרמב״ם ז״ל כשמבאר איך יוכל האיש להשתחרר מן מזגו אם לא טוב הוא, אומר שיתגבר יותר וירבה את עבודתו יותר מאשר האיש בעל מזג טוב.
24
כ״הוכ״ק אאמ״ו והרב בעל התניא זצוקללה״ה אין אומרים שיתגבר להחליש את מזג חמימותו בלבד, רק שגם יכניסו בקדושה ואדרבה בזה יתלהב יותר, ולא עצה טובה בלבד היא, כי יכול הוא לתקן גם בלי שיכניסו בקדושה, רק שיותר טוב שיכניסו בקדושה, לא כן הוא, כי א״א באופן אחר, ולא בלבד כדי שירוויח בזה יותר שעוד יתקדשו, רק גם רעתם א״א להעביר בלתי אם יכניסו בקדושה.
25
כ״וובספה״ק נועם אלימלך פ׳ צו עה״פ זאת תורת העולה איתא, וז״ל הק׳ שזה בלתי אפשרי שישבור אדם כל מדותיו הנולדים עמו מבטן אמו, רק שצריך להרים אותם אל הקדושה למשל מי שיש בו מדת כעס יסור מכעס החיצונים ויכעוס על הרשעים וכן בכל המדות עכלה״ק. והיא עבודת החסידות הנ״ל כי ממנו נקח לעבוד את ד׳.
26
כ״זומ״מ אין להכריע בבטח שגם הרמב״ם זצוקללה״ה, אינו מורה כן, כיון שאינו מדבר שם בקדשו בענין עבודה כלל, רק בענין כח ההבנה אשר באיש מדבר, שמוח זך יותר יקבל ומוח עב ג״כ יקבל רק בקושי, וכן מאיש קר הרוח שקשה לעשותו לגבור בלתי אם בקושי גדול.
27
כ״חהנה אף שלפי הנ״ל גם הגמרא מדברת מן מזגי ונטויות האדם, וגם כשמדברת מן המזלות, רק על הנויות ומזגים הנגרמות ע״י המזלות מכוונת, אבל כיון שעתה אין לנו ידיעה בענין המזלות, לכן כשרוצים אנו לדבר ולבאר מעט את הענין לפי מצבנו, טוב שנדבר מזה שאיתא בשע״ק הנ״ל שאינו מדבר מן המזלות לגמרי רק בהמזגים שהם מיסודות האדם בעצמם, וגם דרכי הגמרא עי״ז מועט יתחוורו גם לנו.
28
כ״טוהוא הענין, יש מלאך יצר טוב ויש גם מלאך יצה״ר כנודע, ושניהם כשבאים לפעל באיש להטותו לטוב או ח״ו לרע, ע״י אמצעות אברי האיש, כחותיו, הרגשותיו ומחשבותיו שהם משתמשים ומתלבשים בהם, הם פועלים, היצ״ט המפתה את האיש למצוה למשל לאכול מצה, אינו מושיט ביד שלו את המצה לתוך פיו של האדם, רק ביד האדם הוא מתלבש ומשמש, אותה הוא מניע ובה לוקח את המצה אל פיו, אף היצה״ר כשבא ח״ו להחטיאו למאכלות אסורות ככה עושה. ואם לא הי׳ לו להאיש יד באותה שעה או שפיו הי׳ סתום וחולה, לא הי׳ יכול היצ״ט לבצע את מעשיו באכילה של מצוה ולא היצה״ר בעבירה ר״ל.
29
ל׳וכיון שפעולת המלאכים אלו היצ״ט והיצה״ר לא בעשיות האיש בגופו לבד רוצים לפעל רק גם בכל עצם האיש, ברצונו, מחשבותיו, מדותיו וכו׳, לכו בכל כחות האיש הם משמשים ומתלבשים. למשל יסוד האש לעצמו הוא וגורם חמימות, ותלוי בזה מי הוא המתלבש ומשמש בו, אם היצ״ט, אז מתעורר בחמימות לקדושה התפעלות והתלהבות לד׳, ואם ח״ו היצה״ר אז לכעס וגאוה.
30
ל״איסוד הרוח גורם דיבורים הרבה, ותלוי אם דברי תורה או דברים בטלים וכו׳, ואיך זה שניהם משמשים באותם הכחות ויסודות, זה לטובה וזה לרעה, איתא בע״ח שע״ז פ״ב שהיצ״ט מברר זכות הדם ומקרב להנפש. והיצה״ר העכירות והשמרים, עי״ש. וכיון שמחטא אדה״ר, היצה״ר מתערב ומתקשר יותר באדם, ולא עוד, אלא שהוא מקדים לבא לאיש מן היצ״ט, כי מלידתו בא, לפתח חטאת רובץ, וכבש לו את גוף ויסודות האדם, לכן מרגישים אותם לגשם ותאוות. והי׳ אם האיש רק יתאפק מתאוותיו, ויכפה בלבד את היצה״ר שלא לעשות את אשר מפתהו, אז התרגשות והתעוררות התאוות אשר בגופו, כחותיו ויסודותיו, גם הלאה יהיו בו נאחזין, כיון שאותם היצה״ר כבש ובהם הוא משמש, עד שנוכל לומר שלא היצה״ר בלבד מפתהו לרע, רק גם האיש עצמו ויסודותיו מתעורר לרע, מן יסוד האש וכו׳ כנ״ל.
31
ל״בהתעוררות הרע אשר בגופו יסודותיו והרגשות אשר הוא מתאפק לא תשקוטנה, ושאיפתו העיוורת שאיפה בהמיות בלא דעת אנושי הבאה מן כחות ויסודות גופניות בלא דעת ושכל, לא לגמרי תחדלנה כל עוד שגוף, כחות ויסודות בו, אף אם ירצה ויעבוד האיש לרחק אותן מלבו, רצונו ומחשבתו, כיון שמהם בעצמם מגופו, כחותיו ויסודותיו תאוותיו באות, ואף אם זמן הרבה לא ירגיש אותן ויחשוב טהרתי מחטאי ומזוהמתי, רק נכפפו לבד בו, ולימים יבואו שוב יכולים להתלקח ולהתלהב ח״ו, ויש שח״ו אחר זמן, עוד מתלקחים יותר, כטבעיות כל כחות האדם שכאשר מעצירים אותם זמן רב עוד מתרגזים ומתגברים יותר. ולא עוד, אלא שהרבה פעמים גם מתחילתן קשה לו להאיש למשול על עצמו לכבשם ולכופם, ונשאר לו רק רצון טוב לבד מבלי אשר יבצע ויעשה את מעשיו הטובים, מפני שאין לו להיצ״ט שלו כלום, כחות ויסודות גופניות במה להתלבש ובמה להשתמש, כי כבשם היצה״ר לעצמו, והטוב שבו רק ברצון לבד הוא ולעומת זה כל גופו לתאוה ר״ל הוא.
32
ל״גמשא״כ כשהאיש פועל ועושה ומוציא את כחותיו כפי טבע התגברות טבעו ומזגו, לעבודה ולקדושה, אם מזג המזל מאדים מתגבר בו לרציחה נעשה שו״ב מוהל ודיין, ואם יסוד האש מתגבר בו לכעס מכניסו בהתלהבות הקדושה, אז אדרבה שולל הוא את כחותיו ויסודותיו מן היצה״ר ומכניסם לקדשוה, ונשאר היצה״ר בחוץ, מפתה בלבד בלי כחות ויסודות ונטיות גופניות במה להתלבש ובמה להשתמש. ואז לא רק מעצור וכופה הוא את שאיפותיו הגופניות הרעות אשר ירא מהן שלא ישובו להתרגז ולהתגבר אח״כ, רק גם מהפך אותן לקדושה.
33
ל״דהן לפי שאיתא בתניא בפרקים הראשונים להפוך את הרע לטוב מחשיכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא היא מדרגת צדיקים גמורים בני עלי׳, ורבה אמר על עצמו שהוא רק בינוני [בספ״ט דברכות] ולא צדיק גמור כדוד המלך שהרגו ליצה״ר. אבל זהו ביצה״ר המלאך בעצמו, והרע בעצמו, אם רק לכופו או גם להפכו לקדושה, וזאת היא מדרגה עילאה מאוד שרק בני עלי׳ זוכים לה שגם המלאך היצה״ר מתהפך ליצ״ט, וגם בחי׳ בינוני שהוא רק לכופו ליצה״ר גדול מאוד עד שרבה אמר על עצמו שהוא בינוני, אבל אנו עתה אין מדברים מן היצה״ר המלאך בעצמו, רק מכחות ויסודות הגוף שהיצה״ר משמש בהם, אותם יכול כל איש לגזול מיד יצה״ר ולהכניסם לקדושה כנ״ל, אף שאת יצה״ר המלאך לא הכניס ולא הפך ליצ״ט.
34
ל״הואפשר שזהו הענין שבליקוטי תורה מהרב זצוקלל״ה לשה״ש עה״פ ״שניך כעדר הרחלים״ אות ב׳, מדבר מן אתכפיא ואתהפכא יחד, ולא בצדיקים הכי גדולים בלבד נאמר שם רק גם בכל איש, שע״י שמטיפין ממנו דם ברית ואח״כ בבית הספר כשאינו רוצה ללמוד מכין אותו ברצועה בזה הוא מהפך מחשיכא לנהורא ומכפיא לסט״א ע״ש, [הג״ה אתכפיא היא שרך מכריע וכופה את יצרו שיתאפק מלעשות ואתהפכא היא שמהפך לקדושה שגם בו מעבוד את ד׳] וכנ״ל שזהו הדבר, כיון שאת כחות הגוף מהפך בזה לקדושה, בזה כופה את יצה״ר וכבשו עד שקורא אותו בחי׳ אתהפכא, אף שאת עצם הרע לא הפך עוד לטוב כבצדיקים הכי גדולים האמורים בתניא הנ״ל.
35
ל״ווהנה גם יכולת הזאת שיוכל האיש עכ״פ לשלול את כחותיו ויסודותיו מן היצה״ר ולהכניסם לקדושה, מכח הבעש״ט והמשכתו שגילה גם בהכלים, היא, שגם הם קודש ושורשם קודש, כי כל עוד שהכלים בעצמם לא נתקדשו, אף ששורשם בקדושה מ״מ אחיזת הזוהמא והסט״א, בהעצם שלהם היתה, ולא היו הרע לעצמו וכחות האדם לעצמם עד שנוכל להבדילם מן היצה״ר והרע ולהכניסם בקדושה, ורק בזריחת קו ראשית אור המשיח ע״י קדושנו גם בהכלים, יכולים להבדילם מן הרע ועכ״פ להכניס אותם לקדושה ולקיים בהם בחי׳ אתהפכא באופן הנ״ל.
36
ל״זוהנה יכול השואל לשאל אם עבודתנו באתכפיא ואתהפכא עתה לא היא כמו מלפנים, ולא ביצה״ר בעצמו רק בכחותינו, יסודותינו והרגשותינו הגופניים, א״כ לא נועיל בעבודתנו הזאת הרבה, כי יכול להיות שנכניס אותם בעבודה וקדושה, ומ״מ גם לא אתכפיא היצה״ר, רק שעתה אין לו במה לשמש כיון שטורדים כחות והתרגשות האיש בעבודה של קדושה, אבל אחר שעה כאשר ינוח מעבודתו, וכחותיו יהיו חפשים לעצמם שוב יחטוף אותם היצה״ר ושוב ישמש אתם לרע ח״ו כיון שאת היצה״ר לא כפו. וכי האוכל טריפות ח״ו בטוח שלא יאכל כבר, אם יום או יומים נחלה פיו ושיניו ואין להיצה״ר פה ושינים במה להחטיאו ולהאכילו. ובטח אחר שיברא שוב יכול ח״ו להחטיאו, וכי אפשר שהאיש יהי׳ תמיד בעבודה של התאמצות המשעבדת את כל כחות הגוף.
37
ל״חע״ז נענה שהן להעשות צדיק גמור שגם היצה״ר המלאך יתהפך ליצ״ט אין האיש בטוח בהעבודה זו שמשעבד ומהפך את כחותיו והרגשותיו לקדושה כנ״ל, כיון שלא את היצה״ר המלאך מהפך, רק את כליו, והאם חושבים אנו בזה להעלות את מי שהוא לבחי׳ צדיק גמור, למעלה מרבה שאמר על עצמו אני בינוני, ומי יתן שנזכה להיות בינוני וכ״כ יתכפיא יצרנו עד שלא נרגיש התרגשות לרע גם במחשבה דיבור ומעשה שלנו כמו שאיתא בתניא שזו היא בחי׳ הבינוי, מ״מ זאת נוכל לאמור שכאשר יתמיד האיש לעבוד בדרך הזה שמדברים אנו בו, ולא יעזוב את כחותיו ונטיותיו הגופניות, רק דוקא אותם מן יצרו הרע יחטוף, ובהם את ד׳ יעבוד אז מעט מעט אל הבחי׳ בינוני יתקרב, כי ראשית כל אינו חוטא רק עובד ד׳, וכשמתמיד לעבוד ד׳, יצרו וגם עצם הסט״א יכפפו לקדושה.
38
ל״טוהב׳, חקים וסדרים יש, ליסודות כחות והרגשות האדם, אף למחשבותיו, אם יודע האיש את חקי וסדרי גופו ונפשו ומשמש בהם, יכול לכבשם ולכפותם, ואם לא ידע אותם ולא את דרכיהם לא בלבד שלא יוכל לכפותם ולכבשם, אך גם מתחילה, רק בקושי ישמעו לו לעשות כרצונו אפילו פעם אחת. והוא ההתאוננות אשר יתאונן האדם אף יתמה על עצמו, למה זה ירצה, ובאמת ירצה כך, וגופו. נפשו מחשבותיו אינם שומעים לו, וידיעות אלו של חקי וסדרי גופו והרגשותיו ונפשו הן המה תכליתנו בחיבור הזה בעזרת המלמד תורה לעמו ישראל.
39