מדרש האתמרי ל׳Midrash HaIttamari 30

א׳על ההבטחה

ב׳ושם הדרוש הזה בטח בה'.

ג׳מדרש משלי למה תשגה בני בזרה מוטב לך לחבוק דדיה של תורה שמביא אותך לידי זכות מלחבוק חק נכריה שמביא אותך לידי חובה עכ"ל:

ד׳בהיות שקדמוננו וזקננו הרבו בכת מעלת ההבטחה ובפרט הקדושים החסידים בעל מנורת המאור ובעל ראשית חכמה זצ"ל אשר יופי אמריו נרשמות בלב כל אדם והנני באתי לרמוז במעלת ההבטחה בדרך דרוש רמוזה בפסוקים ומאמרים והנה נתחיל מדברי החסיד נעים זמירות ישראל דוד הע"ה במזמור קכ"א באומרו שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמי' וארץ בא לרמוז על הבוטח בבשר ודם הוא אפס ואין ואמר אשא עיני אל ההרים שהם העשירים התקיפים והחזקים כההרים לבטוח בהם וראיתי שאין ראוי לבטוח בהם שאדם להבל דמה ואמרתי וכי מאין ומהבל יבא עזרי ואע"פ שבא מידם איזה עזר לא כח ידם עשתה זאת אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ומאחר שסוף סוף שהעזר בא אלי מהקב"ה שנתן כח לזה לתת את שאלתי א"כ למה לי לבטוח בו אלך אל האדון ה' צבאות ובו אבטח ולא אפחד. ובזה יובן פסוק טוב לחסות בה' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים דקשה דמה חידוש זה שטוב לחסות בה' מבטוח באדם שנראה שטוב לחסות באדם אלא שהיותר טוב הוא לבטוח בה' וזהו שקר שאין ראוי לבטוח באדם כלל ועיקר אמנם הכונה ידוע שאין האור ניכר אלא מתוך החושך ואדם שבוטח בה' מתחילה ועד סוף ולא ניסה לבטוח באדם וראהבני אדם שהם בוטחים לב באדם לבו נוקפו עליו אולי יש ממשות בהבטחת ב"ו ונמצא שהבטחתו בהקב"ה רפויה בידו והוא כדרך אומרם ז"ל עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים שאם אחר היה אומר כן לא היה נאמן כי אם יתרו שלא הניח ע"ז שלא עבד וראה שלא היה ממשות בשום ע"ז באופן שהמכיר ברע תחלה וראה שאין בו ממש כשדובק בטוב הוא בכל לבו ובכל נפשו לז"א טוב לחסות בה' מבטוח באדם ומלת מבטוח הוא כמו שפירשו המפרשים בפסוק טוב ללכת את בית אבל מלכת אל בית המשתה שהכונה מבחוץ הוא שיקדים לבית אבל להכריע ולהכניע לבו אמנם הוא לכת אל בית אבל כשקדם לבית משתה וזהו מלכת כלומר שכבר הלך תחילה לבית משתה ואח"כ הולך לבית אבל כדי שישאר בלבו רושם הפחד ויפחד תמיד ליראה ה' כל היום לפי שאם יקדים להלוך לבית אבל כשהולך אח"כ לבית משתה מסיבת השמחה שוכח הפחד וההכנעה שנכנס בלבו מבית האבל לפי שאין קיום הגט אלא בחותמיו כו' וזהו הרומז דוד המלך ע"ה טוב לחסות בה' מבטוח באדם כלומר מן הראוי הוא שלעולם יבטח האדם בה' מתחילתו ועד סופו אמנם טוב יהיה שיהיה לו הבטחתו בה' כשקדם קודם ונבטח באדם שבראותו בעיניו שאין ממשות באדם כשחוזר לשום הבטחתו בהקב"ה הוא בכל לבו ודוק:

ה׳ונחזור לביאור המזמור יש לומר עוד אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי יובן עם מה שפירשו חז"ל בפ' והחכמה מאין תמצא מאין שהוא המשל שמביא להבין הענין שהמשל הוא הבל ואין יבא עזרי וחכמתי וזהו הרמז כאן אשא עיני אל ההרים שהם מורי ורבותי כמו שדרשו רז"ל במדרש בפרשת ויצא אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני כו' ומאין שהוא המשל יבא עזרי להבין דברי רבותי וזה שמצאתי עזרי שהוא התורה מסיבת האין שהוא המשל גם זה היה עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ שנתן בי חכמה להמשיל משל משום שחכם נגזר מן השמים:

ו׳עי"ל בדחז"ל (ילקוט בפ' זה) מי הקדימני ואשלם מי שעשה ציצית לפי שנתתי בו בגד מזוזה שנתתי לו בית ונמצא שאע"פ שאין האדם עושה כלום עכ"ז יש לו שכר ונמצא שמקבל שכר על אין שעושה לז"א מאין שהיא עשיית ציצית ומזוזה וכדומה שהם אין אצלי משום שאני לא עשיתי כלום עכ"ז מזה יבא עזרי ושכרי אע"פ שעזרי מעם ה' שהוא גרם הכל שנתן לי הבגד והבית עכ"ז יש לי לעה"ב בעשית המצות שכר ועזר טוב:

ז׳עי"ל בדחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שמאין שהיא המחשבה שאין בה תפיסה ממנה יבא עזרי להכריע המשקל כמעשה ממש וזה העזר בא לי מעם ה' שהוא רחמים שעשה עמי חסד לצרף מחשבה וז"א עזרי מעם ה'. עי"ל שידוע שהעיקר הגדול הוא שיעשה אדם מצות ואל יבטח לאכול בזכות אבותיו כדרך אומרם ז"ל אם בר אוריין הוא יבא ואם בר אבהן ולא בר אוריין אש אוכלתו לז"א כשאשא עיני לבטוח בהרים שהם האבות שבזכותם ירחם הקב"ה עלי נמצא שמאין והבל יבא עזרי לפי שאין לי מעשים אלא עזרי מעם ה' בכח מעשים שיש בי זהו הראוי באדם כו'. עי"ל כדחז"ל (יומא דפ"ו ע"ב) הבעל תשובה הזדונות נעשים לו כזכיות וז"א אשא עיני אל ההרים שהם השתי הרים התשובה ות"ת ורואה אני שמקבל ואין שהיו הזדונות יבא עזרי בשובי אל ה' משום שנעשו זכיות וזה העזר והחסד היה לי מעם ה' שברא העולם על החסד וברא התשובה כדי שיתקיימו שמים וארץ. אל יתן למוט רגליך אל ינום שומרך יובן בדחז"ל ע"פ חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שרגילות הרגלים שלמדם להוליכם שם עד שהיו הולכים מעצמם לז"א אל יתן למוט רגליך כלו' מי שלא יניח למוט אותך להלוך בבית המדרש וכיון שהרגלת אותם להלוך בדבר מצוה הם מעצמם יוליכו לך למצוה אע"פשכונתך להלוך בדבר הרשות וכיון שהרגלת כן אז אל ינום שומרך שהוא הקב"ה לשמורך מכל רע ומכל נזק לבל יקרב באהליך:

ח׳הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל כו' כו' וסמיך ה' שומרך יובן בדחז"ל גבי אונקלוס הגר ששלח הקיסר אחריו אנשים לתופסו והמשיכם בדברים וגיירם עד שצוה להם תפסוהו ואל יטו אזנכם לאמרי פיו וכן עשו וכשהיו מביאים אותו מצא מזוזה והניח ידו עליה ונשקה ושאלו לו על הדבר ואמר להם מלך ב"ו ישן מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ אבל הקב"ה אינו כן אלא ישראל מבפנים והקב"ה משמר להם מבחוץ וגיירם כו' לז"א הנה הקב"ה לא ינום ולא יישן ובהיות כן שומר ישראל אינו כשומר שאר האומות שהמלך מבפנים והשומר מבחוץ אלא ה' שומרך המלך שומר בחוץ והעבד נשמר. ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך הכונה יובן בדחז"ל בא לטהר מסייעין אותו מן השמים באופן שצריך שיתחיל האדם תחילה כדי שיעזרהו לז"א ה' שומרך מכל רע ה' צלך מכל יצה"ר בלבל שיהיה על יד ימינך שהוא היצה"ט הנקרא ימין שנאמר ולב חכם לימינו שתתחיל אתה תחילה לעשות עצת ימינך שהוא היצה"ט ואז ה' שומרך ויצילך:

ט׳עי"ל שומר ישראל כו' שומר מל' ואביו שמר את הדבר הכונה כששומר וממתין ישראל את ה' כדרך קוה וחזור וקוה ואתה ממתין לו ואע"פ שלא ענה תפילתך כפעם בפעם עכ"ז כל הבטחתך בו ואתה ממתין לו גם מדה כנגד מדה ה' שומר לך שאע"פ שחטאת לפניו הוא ממתין לך כדי שתשוב בתשובה:

י׳יומם השמש לא יככה וירח בלילה אמר יומם ולא אמר ביום השמש לא יככה לרמוז שאע"פ שיהיה בצהרים עם כל זה לא יככה וזהו מלת יומם שהוא בעצמות היום. אמנם באופן אחר נראה לפרש עמ"ש הר"ב עמודיה שבעה משם המפרשים על מאמר חז"ל (ע"ז סו' ד"ג) עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים בו ורשעים נידונים בו דאיך אפשר דבשמש עצמו שטבעו לרפאות שאותו השמש עצמו יזיק אמנם יובן בדחז"ל שזה השמש שעתיד להוציא הוא שמש אור הגנוז שהגניז בעבור הרשעים כו' וכיון שהרשעים היו מלומדים בזה האור בראותם אז אותו אור הגדול והעצום נדונים בו משום שמזיק להם מאחר שלא הורגלו כדרך המביט בעין השמש שכהים עיניו אמנם הצדיקים מתרפאים בעבור שאותו שמש התקיף אינו מזיק להם בעבור שהב"ה הרגיל להם בזה העולם באותו אור משום שעוסקים בתורה שנאמר ותורה אור מבהיק בעיניהם מאותו אור הגנוז וכיון שהורגלו כשרואים אותו אור מתעדנים בו לז"א יומם השמש לא יככה אמר יומם לרמוז על אותו אור הגדול אז השמש התקיף שעתיד הקב"ה להוציא לא יככה כיון שעסקת במצות כאמור לעיל וגם ולא ירח יככה בלילה משום שאז בלילה יהיה כאור של עתה של שמש כיום שנא' והיה אור הלבנה כאור החמה והרשעים כיון שהורגלו בזה העולם בחושך הלילה הזה כשיראו אז אור בלילה יזיק להם אמנם לצדיקים שאינו מזיק אור העצום מטעם האמור כ"ש שלא יככה גם ירח בלילה אע"פ שהוא כאור השמש ואתה הרגלת בלילה לישב בחושך והרגילו עיניך לזה עכ"ז לא יככה כדפרישית. ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך הכונה ה' ישמרך מכל רע שהוא היצה"ר שלא יבא בידך לעמוד בנסיון שאז קשה לפרוש ממנו וא"ת מאחר שאני צדיק ישרה השכינה עלי ויהיה רע לי שילך החלק שהיא הנשמה אחר הכל לז"א ישמור את נפשך כדרך שפירש הר"ש מלמד ז"ל בפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם ועכ"ז חיים כולכם היום שלא ילך החלק אחר הכל:

י״אעי"ל ה' ישמרך מכל רע שהוא יצה"ר ובהיותך מנוקה מכל חטא ישמור הוא בעצמו כביכול את נפשך שלא תהיה מיתתך ע"י מלאך המות אלא בנשיקה:

י״בעי"ל ישמור את נפשך אחר מותך תחת כסא כבודו בצרור החיים. עי"ל ה' ישמרך מכל רע שמיד הרע יבא לך השמירה כדרך שפירשתי והקב"ה מצילהו מידם וכדרך הבה לנו עזרת מצר שמיד הצר תבא הישועה:

י״גה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם יובן בדחז"ל (מציעא דק"ז ע"א) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהיה יציאתך מן העולם כביאתך מה ביאתך בלא חטא אף יציאתך בלא חטא כו' לז"א ה' ישמור צאתך מן העולם כבואך מה ביאתך בעולם בלא חטא אף יציאתך כן ואומרו ובואך כאילו אמר כבואך וכדרך שפירש הרש"א נר"ו דגנך ותירושך ויצהרך כלומר דגנך יהיה גזעו מחליף משנה לשנה כתירושך ויצהרך כו' גם כן בנדון זה ישמור צאתך כביאתך מעתה ועד עולם שתהיה יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך ודוק:

י״דונחזור לענין גודל ההבטחה שרמז דוד המלך ע"ה בפ' בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה שהכונה שבהיות ששכר מצות בהאי עלמא ליכא משא"כ בעושי רע שהם דשנים ורעננים כמ"ש בזה"ק פרשת שלח לך עיין שם באופן שקבול שכר הצדיק תלוי באמונה שיאמין שעתיד לקבל שכר לז"א בטח בה' על כל מה שהבטיח ליתן לך ועשה טוב ומצות ככל יכולתך וכשתשכון בארץ שהוא אחר מותך אז ורעה אמונה שהאמנת בהקב"ה על כל מה שהבטיחך לתת שכר בעשיית המצות:

ט״ועי"ל במחלוקת שיש בין הרמב"ם והר"י אברבאנל במשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס כו' כו' שפסק מהר"י אברבאנל שלעולם יכול אדם לעשות המצות על מנת שהקב"ה ישלם לו וכונת התנא אל תהיו כעבדים כו' ר"ל שלא יעשה המצות ע"מ לקבל פרס שהוא שכר עה"ז דלעולם ע"מ לקבל שכר לעה"ב יכול דלזה לא אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל שכר דשכ' משמע שכר עה"ב והרמב"ם ז"ל חלק עמו בזה ונראה שדהע"ה סובר כמהר"י אברבאנל ואמר בטח בה' ועשה טוב בטח בה' שישלם לך ועשה טוב ע"מ לקבל שכר עה"ב וא"ת מי יאמר הלכה כדברי מי לז"א שכון ארץ שהוא אחר מיתה ואז ורעה אמונה באמיתות הלכה כדברי מי אמנם דע שהסברא נוטה כמהר"י אברבאנל:

ט״זעי"ל בטח בה' ועשה טוב שאע"פ שתראה צד סכנה בעשיית הטוב אמר בטח בה' שיצילך ועשה טוב ואל תתגאה בעשיית הטוב שעשית שמא בעון הגאוה יגיע לך שום נזק ח"ו אלא שכון ארץ לעולם היה שפל כארץ ורעה אמונה באמת שכל העושה טוב אינו מגיע לו שום נזק משום שהחסד שעשית הוא סובב לשמרך מכל רע:

י״זוזהו כונת פסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו הכונה הרשע כשרוצה לעשות טוב מדמה בדעתו כמה מכאובים שיבא עליו בעבור אותו חסד כיצד שאם רוצה לתת לצדקה חושב שיחסר ממונו וזהו יגרום שבניו מוטלים ברעב והוא יחזור על הפתחים ובזה מונע עצמו אמנם והבוטח בה' שעושה המצוה ואינו חושב כל זה נגד המצוה שעושה חסד יסובבנהו אותו חסד שעושה החסד עצמו יסובבנהו לשומרו מכל רע:

י״חעי"ל ידוע שבעבור הצדיק יש חיות לרשע משום שזכות הצדיק מגן וצנה לדור כדרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' לז"א רבים מכאובים לרשע מהעבירות שעשה וא"ת ולמה לא נעקר מן העולם תשובה והבוטח בה' חסד יסובבנהו בעבור הבוטח בה' שהוא הצדיק חסד יסובב לרשע להחיותו אולי יחזור ובמעלת גודל ההבטחה שהה לדוד המלך בהקב"ה סיפר כל הנסים שהיה עושה לו הקב"ה באומרו:

י״טכי שמעתי דבת רבים מגור מסביב בהוסדם יחד עלי לקחת נפשי זממו הכונה יש לפעמים שיוצא קול אחד על פ' שעשה כך וכך וכשהולכים אחר החקירה זה אומר שמעתי מזה וזה אומר שמעתי מזה באופן שנמצא הדבר שקר ודבר כזבולפעמים יודעים אמיתות הדבר אמנם כשבאים ב' יחדיו על פי ב' עדים הורגים אותו לז"א דהע"ה כי שמעתי דבת רבים אומר דוד עשה כך וכך היה לי מגור מסביב כלומר מעט יראה בלבד באומרי לא יש ממשות בדבריהם ולא יצא לפועל אמנם בהוסדם יחד עלי שהיו יועצים עלי ב' עדים כדרך אם ילכו ב' יחדיו בלתי אם נועדו ג"כ אני ברואי ב' יחד באים להעיד עלי היה לי פחד גדול ואז הנס שהקב"ה היה עושה עמי כשבאים יחד עלי אז בודאי לקחת נפשי ומה היה עושה הקב"ה שהיה מסבב הדבר ומוציאן זוממין והיו הורגים אותם וז"א בהוסדם יחד עלי לקחת נפשי זממו מלשון זוממין ודוק:

כ׳ולהורות נתן שלמה המלך ע"ה ללמד לאדם על ההבטחה באומרו (משלי סי' ו') לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם דקשה דהול"ל ראה דרכיה ולמוד מאי וחכם. אמנם הנמלה אין להן עצלות כלל כמו שפירש תכין בקיץ לחמה כו' אמנם אין לה הבטחה בהקב"ה משום שכל חיות שלה ששה חדשים ומזמנת מזון על ששה שנים או יותר באומרה שאם יגזור לה הקב"ה חיים שיהיה לה מזונות ונמצא שאין בה הבטחה משום שהנותן לה חיים יתן לה מזונות לז"א לך אל נמלה עצל ולמוד מדרכי נועם שלה שאין בה עצלות וראה דרכיה הטובים אמנם וחכם אתה יותר ממנה בענין ההבטחה שלא תהיה כמותה בכל הדברים כי אם בדרכיה הטובים בלבד:

כ״אובזה נבין פסוק (ישעיה סי' כ"ו) בטחו בה' עד כי ביה ה' ציר עולמים יובן בדחז"ל (במ"ר במגילת אסתר ע"פ) שהמן אמר לאחשורוש שאלהי ישראל כבר הזקין והראיה שבא נבוכדנצר חרב את ביתו כו' לזה להפיל סברא זאת ארצה אמר בטחו בה' עדי עד כי מעולם ועד עולם הוא וככחו אז כחו עתה והטעם שהניח לנבוכדנצר לחרב ביתו כדי להטיל כעסו שם ולהציל לישראל לז"א בטחו בה' עדי עד וראיה לדבר שהוא בעל היכולת כלם מעולם ועד עולם שהרי ביה שהוא שם חסר כדכתיב כי יד על כס יה היה צור עולמים וברא העולם וא"כ גם עתה שנקרא יה בעבור שחרב ביתו וגלה עמו ונקרא יה לא מפני זה הזקין ח"ו אלא שהרי בשם יה ברא העולמות ודוק:

כ״בובזה יובן משנה ר"ח סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו יובן עפמ"ש משחרב נבוכדנצר את המקדש השם חסר כי יד על כס יה ואו"ה אומרים הקב"ה הזקין והרשעים עושים מה שלבם חפץ לז"א הוי מתפלל בשלומה של מלכות של הקב"ה שימלוך מהרה בב"א ויהי שמו וכסאו שלם שאלמלא מורא שהיא המיתה כמו שדרשו ז"ל שנקנסה מיתה על אדה"ר משום שהאלהים עשה שייראו מלפניו ואלמלא מורא שהיא המיתה שמביא מורך בלבבם איש את רעהו חיים בלעו ח"ו באומרם הקב"ה הזקין ח"ו אמנם בראותם שהקב"ה ממית למי שירצה ומחיה למי שירצה ובפרט בענין המגפה אז מודים שהכח והגבורה ביד הקב"ה ואין שינוי בו והטעם שהניח לנבוכדנצר להחריב את ביתו היה לטובתם של ישראל להטיל כעסו בעצים ובאבנים באופן שבענין המיתה אדם יבא להכיר להקב"ה שבאומרם לחוטא ראה זה שמת חוזר ממעשיו:

כ״גאשר עם זה יובן מאמר לחז"ל מתנחמים על המתים ואין מתנחמים על החיים טעם הפשוט משום ששלשה דברים עשה הקב"ה ואחד מהם שישכח המת מן הלב ולכן מתנחמים על המתים משום שהזמן גרם לנחמה משום שנשכח מן הלב משא"כ על החיים:

כ״דוחוץ מן הכונה נראה שיובן במשנה הילודים למות והמתים להחיות שפי' המפרשים ז"ל כיון שאדם נולד מונין אותו למיתה מת מונין אותו לחיים וזהו הנרמז כאן מתנחמים על המתים משום שמעותדים להחיות ואין מתנחמים על החיים משום שמעותדים למיתה שכל רגע שעובר עליהם תקרבים בים למיתה ומה נחמה יש על חיותם:

כ״העי"ל בדחז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם והטעם שבעודם בחיים אפשר שיחמיץ לז"א מתנחמים על המתים שאין סכנה בהם שיחמיצו ואין מתנחמים על החיים לפי שבעודם חיים אפשר שיחמיצו ומה נחמה יכול האדם לומר להחזיקם צדיקים לעולם מאחר שהם בחיריים:

כ״ועי"ל במה שפי' המפרשים ז"ל שהטעם שלא הכניס הקב"ה למשה רבע"ה חי בג"ע כריב"ל וחביריו משום שיותר מעלה משיג מי שמת שנפשט מהחומר ומהטעמים הידועים שעל כן מתו האבות לז"א מתנחמים על המתים כלומר מתנחמים למי שמתפלל שלא למות מתנחמים להם שיותר טוב למות ומביאים לו ראיה על המתים שמתו כאבות העולם ומרע"ה שמתו אדרבא ליותר מעלה ואין מתנחמים על החיים אשר הם חיים עדנה שהם אותם שנכנסו חיים בג"ע לומר שטוב לצדיק ליכנס חי מלמות:

כ״זונחזור להקדמה שהקדמתי בפתח הדרוש שיבטח בהקב"ה שכל הבוטח בהקב"ה ובתורתו שהיא מקור החיים אין שום בריה יכול להזיקו משא"כ הבוטח ביצרו. אשר עם זה אבא נבא לביאור מאמר שהתחלתי למה תשגה בני בזרה מוטב לחבוק דדיה של תורה שמביא אותך לידי זכות מלחבוק חק נכריה שמביא אותך לידי חובה ע"כ:

כ״חוק"ט דמה חידש בעל המאמר בזה מאחר שהדברים פשוטים מאליהם. אמנם יובן בפ' בחרתי הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע אשר כאן הקושיא עצומה דפשיטא שטוב להסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע. אמנם הכונה בחרתי בבית ה' בשב ואל תעשה מדור באהלי רשע כדי לעמוד בנסיון ולקבל שכר וזהו עצמו כונת המאמר מוטב לך לחבוק דדיה של תורה אע"פ שלא תלמוד משום שזה יביא לך למעשה כדרך מתוך שלא לשמה בא לשמה גם בהיותך בתוך דדיה של תורה התורה עצמה תביא אותך לידי זכות מלחבק חק נכריה כדי לעמוד בנסיון ולקבל שכר משום שזה אדרבה יביא אותך לידי חובה שאפשר שלא תעמוד ביצרך דלכן אמרו ז"ל לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון והן אמת שאם הביא עצמו ועמד בנסיון לא הפסיד אמנם לא כל אדם יכול לעמוד. אשר עם זה יובן כונת המשנה בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה דקשה דכשם שאמר הוי רץ למצוה קלה לרבותא למה לא אמר ובורח מן עבירה קלה אמנם הוא אשר דברנו שבענין המצוה אמר הוי רץ לומר שיזדרז עצמו אפילו במצות קלות שאדם דש בעקביו אמנם בענין העבירה לא יכול לצוות דרך ציווי וגזירה ובורח מן העבירה שאפשר שיש אדם מכיר בעצמו שיעמוד בנסיון ולא ירצה לברוח מן העבירה אלא אדרבה יבקשנה ככסף כדי לעמוד בנסיון ולכן אמר סתם ובורח מן העבירה להזהיר בצווי קל שלא יביא עצמו לידי נסיון אמנם אם היא עבירה קלה שיכול לעמוד בה לא נפל הצווי על זה על שיודע בעצמו שיעמוד בנסיון ולזה לא פירש ובורח מן עבירה קלה ועכשיו מפרש ואזיל מה שאמרתי ובורח מן העבירה לרמוז שלא יעמוד בנסיון משום שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ולא די שלא עמד בנסיון יש נזק עתיד שהוא עבירה אחרת ולכן אמרתי לך ובורח מן העבירה ומה שלא אמרתי ובורח אפילו מעבירה קלה לרמוז שאם יכיר בעצמו לעמוד בה בהיותה קלה יעמוד ויקבל שכר משום ששכר מצוה מצוה כלומר כשם ששכר מצוה בא לו מהמצוה עצמה שעשה שבסיבתה מקבל שכר מהקב"ה כך שכר העבירה בא לו מהעבירה עצמה שבסיבתה קבל שכר בעבור שבא לידו ולא עשה אותה. ועם זה מתיישב קו' כל המפרשים דלמה גבי העבירה אמר שכרשאינו נופל הלשון הזה כי אם על קבלת הטוב אמנם כפי דרכינו יובן שהוא שכר טוב שמקבל בעבור העבירה שעמד בה בנסיון. עי"ל כדחז"ל (מס' ע"ז ד"ג ע"א) שכל מצוה שאין בה חסרון כיס נקרא מצוה קלה דלכן נותן הקב"ה לאה"ע מצות סוכה כו':

כ״טעי"ל בדחז"ל פ"ג סוטה (דכ"א ע"ב) איזהו חסיד שוטה שרואה אשה טובעת בנהר ואינו מציל אותה כדי שלא ליגע בה לז"א הוי רץ למצוה קלה שהיא מצוה שאין בה חסרון כיס כיצד שראית אשה שטובעת בנהר רץ להציל אותה ואל תהיה חסיד שוטה לומר איני רוצה כדי שלא יגע בה משום שבידך הבחירה שלא תהיה נגיעתך בה דרך זנות או מחשבה רעה וז"א ובורח מן העבירה שיש בתוך המצוה הזאת ואם אמר יאמר האדם לא יחשב לי עון אשר חטא אע"פ שיהיה כונתי לרעה בנגיעת האשה הזאת משום שיעביר הקב"ה שכר המצוה בעבור הרע שעשיתי ונמצא שלא יהיה בו לא שכר ולא עונש לז"א שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה כלומר דע שאינו כן אלא הקב"ה אינו לוקח שוחד להעביר זה בזה אלא המצוה שעשית להצילה מן הנהר יגרום לך מצוה אחרת והעבירה שעשית בנגיעתך בה בכונה רעה גוררת לך עבירה אחרת משום ששכר מצוה מצוה הקב"ה משלם שכר המצוה בפ"ע ושכר העבירה בעבור העבירה ואינו מעביר זה בזה:

ל׳עי"ל ששכר מצוה מצוה כלו' שכר המצוה היא המצוה עצמה כיצד אדם שמכתיר עצמו במצות תפלין מכתירין לו כתר לעה"ב קיים מצות סוכה עושין לו צל וחופה וכן שכר עבירה עבירה שאם גזל מאכילין לו חול דק כדחז"ל ונמצא ששכר המצוה היא המצוה עצמה וכן בעבירה:

ל״אעי"ל שכר מצוה מצוה שבעוד שהוא מוכתר בתפלין יראים ממנו שנאמר ויראו ממך וכן בסגולת כל מצוה ונמצא ששכר המצוה עצמה נותנים לו:

ל״בעי"ל שידוע שמהמצוה נברא מלאך להליץ בעדו וזהו שכר מצוה המצוה עצמה ומן העבירה נברא שטן וזהו ושכר עבירה עבירה שהשטן עצמו שעשה עומד לנגדו ומה שנקט שכר בעבירה לרמוז שאם עשה תשובה מקבל שכר על אותה עבירה משום שהעבירות נעשים לו כזכיות ואדרבא בעבור אותה עבירה הוא גדול מצדיק גמור בהיות שטעם טעם העבירה ופרוש ממנה ונמצא שמקבל שכר על העבירה ולרמוז לזה הטיל לשון שכר ולא עונש ודוק. עוד יש לדקדק דלמה לא אמר ל' ריצה בעבירה כשם שאמר גבי מצוה הוי רץ למצוה קלה דהול"ל ורץ מן העבירה אמנם י"ל דבשלמא היצר שהולך אחר האדם תמיד ללוכדו אמר ובורח משום שהוא מבקש לך ובא אחריך לכן אמר ובורח כדי שלא ישיג אותך והצל עצמך בבית המדרש אבל המצות והתורה אינן חוזרים אחר האדם אלא האדם צריך לחפש ולהלוך אחריהם להשיגם כדכתיב אם תבקשנה ככסף כו' אז תבין יראת ה' וכדרך אם יום יעזבני יומים אעזבך באופן שצריך האדם לחפש אחריו ולכן נקט במצוה הוי רץ שהוא לשון שצריך לרוץ אחר דבר מה להשיג אותו:

ל״געי"ל דלא אמר בקש מצוה ואל תבקש עבירה ואמר הוי רץ ללמדך חידוש שאע"פ שפסיעה גסה נוטל מאור עיניו של אדם אמנם בענין המצוה לבקשה ובענין הצלת העבירה אף על פי שיהיה במרוצה לא יגיע לך שום נזק:

ל״דובזה יובן פסוק דרך מצותיך ארון כי תרחיב לבי במ"ש חז"ל (פ"ב דע"ז דכ"ח ע"ב) שורייני דעינא בליבא תליא שעם זה פי' מז"ל פ' על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו שהכונה כיון דשורייני דעינא תלוים בלב כיון שהיה דוה לבנו זהו גרם שחשכו עינינו. וזהו לכונת פ' במזמור ל"ח לבי סחרחר עזבני כחי ואור עיני גם הם אין אתי כלומר כיון שלבי סחרחר זהו גרם שאור עיני גם הם אין אתי לפי שכיון דשורייני דעינא בלבא תליא כשנלקה לבי זהו גרם שניטל אור עיני כו' כבר אמרנו שריצה בענין מצוה אינו נוטל מאור העינים לזה אמר דרך מצותיך ארוץ בלי שום פחד שאפחד ממאור עיני משום כי תרחיב לבי וכיון שלבי תרחיב משמחת המצוה אינו מגיע שום נזק לעינים לפי שעורקי העינים תלוים בלב והלב כיון שהוא שמח ברוחב גם העינים טובים ונכון:

ל״העי"ל בדחז"ל וישא יעקב רגליו כיון שנתבשר בשורה טובה הרגלים טעין לכרסי' כו'. באופן שהשמחה גורם קלות המרוצה לז"א דרך מצותיך ארוץ משום שהמצוה תרחיב לבי וכיון שסגולת המצוה לשמח לאדם זהו הסיבה שאני רץ בעשייתה:

ל״ועי"ל ידוע שאם יבא מצוה ביד האדם אם יושב לחשוב בה מאד אפשר שיפתהו יצרו ולא יעשנה לכן הטוב והישר שמיד בשמוע אותה לעשותה ובזה לעולם יצה"ט גובר לז"א דהע"ה דרך מצותיך ארוץ מיד לעשותם בלי שום עיכוב כדי שהרחיב ותרויח לבי הטוב ויהיה ידי על העליונה:

ל״זעי"ל דרך מצותיך ארוץ לבקשם אע"פ א שעדיין אינם בידי עכ"ז ענין בקשתם יהיה במרוצה כדרך שעושים הרשעים בבקשת העבירות שנאמר כי רגליהם לרע ירוצו כלו' כשיוצאים לבקש הרע היה במרוצה אע"פ שאין שייך ריצה כי אם בדבר מה שהולך להשיגה ולרמוז לזה לא אמר ברע ירוצו שמשמע ברע ידוע להם כו' גם אני בענין המצוה ארוץ כדי שתרחיב וישמח לבי הטוב שכשם שעושים הרשעים בעצת יצר הרע גם הצדיקים שומעים לו לעשות כן בענין המצות:

ל״חעי"ל דרך מצותיך ארוץ משום שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון ובזה כי תרחיב לבי שכיון שבתחילת דיני יצאתי זכאי ב הוא סיוע גדול ליום הדין:

ל״טוכיון דאתא לידן המאמר הזה נאמר בו תירוץ נכון על מה שמקשים בעני התוספות ז"ל (בסנהדרין ד"ז ע"א ד"ה אלא על ד"ת ובקידושין ד"מ ע"ב ד"ה אין תחילת) שבכאן משמע שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה ובמקום אחר אמר שתחילת דינו הוא נשאת ונתת באמונה ע"כ ובמדרש אליהו פירשתי תירוץ נכון יע"ש. אמנם עכשיו הוספתי נופך ויהלום ונקדים מה שהביא המהר"ש אוזידא במשנת עקביא בן מהללאל כו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אמר משם המפרשים בדחז"ל שתחילה מלמדים לאדם לעולם כל התורה כולה ואח"כ שעושים לו חכם שואלים ממנו מי שעבר זאת העבירה מה עונשו ועונשים אותו על פי הדין שגזר עליו וזהו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון שאדם עצמו נותן הדין והחשבון ע"כ:

מ׳ובזה נבא לתי' הקושיא לעולם שתחילת דינו של אדם הוא אם נשא ונתן באמונה אמנם באמת שקודם מלמדים אותו כל התורה ואח"כ פוסק הוא בעצמו עונש מי שלא נשא ונתן באמונה וז"א כאן אין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת כלו' אין תחילת דינו של אדם שמתחילים לדונו בעונשו על שלא נשא ונתן באמונה אלא על ד"ת שקדמו ללמד לו תורה כדי שהוא בעצמו יגזור הדין ולעולם שתחילת הדין הוא אם נשא ונתן באמונה ונכון ודוק:

מ״אעי"ל דלעולם תחילת דינו של אדם על ד"ת למי שיודע תורה שואלים ממנו אם למד לשמה או שלא לשמה לקנטר ולמי שמעולם לא למד שואלים ממנו אם נשא ונתן באמונה וזהו כדי לתופשו על ד"ת שידוע שכל מי שהוא עם הארץ א"י לשאת ולתת באמונה משום שכל הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות וזה אינו יודע ללמוד נמצא שאפי' שטבעו לשאת ולתת באמונה אי אפשר אם אינו יכשל כדרך ולא עם הארץ חסיד וכשתופשים אותו על שלא נשא ונתן באמונה אומרים לו זהו גרם לך על שלא עסקת בתורה לעסוק בדיני ממונות להתחכם ולידע ולהבחין בין האמת והשקר ונמצא שאין תחילת דינו של כל אדם בין תלמידי חכמים בין עמי הארצות אלא על דברי תורה עוד נוכל לתרץ שמה שאמר נשאת ונתת באמונה ר"ל באמונת התורה אם למד לשמה והיינו על ד"ת אלא שבמקום אחד אמר סתם אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה ובמקום אחר פירש שתחילת שאלתו על ד"ת היינו אם נשא ונתן באמונה במלחמתה של תורה. עי"ל כמאמר הזה"ק והנורא שבכה רשב"י ע"ה על זמן הגאולה מי יעמוד מפני סכנת האמונה ע"כ. ועכשיו יובן כונת חז"ל ששואלים לאדם נשאת ונתת באמונה כלומר בעודך בחיים שצפית לישועה אם נשאת ונתת לעמוד באמונת האלהות אשר עתיד מלך המשיח לפרסמו שעתה בעונותינו נסתר ממנו כדכתי' ואנכי הסתר אסתיר פני כו' וכתיב ימים רבי' לישראל ללא אלהי אמת כו' מפני שאין אנו מכירי' אלהותו ומלך המשיח יפרסמו שהוא עתיד להכירו כדחז"ל במדרש פרשת נשא ארבעה הכירו את הקב"ה מעצמן אברהם ואיוב וחזקיה ומלך המשיח ואז כשיפרסמו המלך המשיח רבים יחלקו עמו כמו שחלקו עם מרע"ה במדבר ועל זה ירבה אותותיו ומופתיו ורבים מבני עמנו ילכו ויתחברו עם אה"ע וזהו סיבת אבודם כשם שנאבדו כמה מישראל בימי מרע"ה על שמרדו בו והכל היה על קבלת האלהות שגילה להם ולא היו רוצים לקבל אע"פ שהרבה על אותות ומופתי' כי לא שוטים היו למרוד על משה אחר מה שראו אלא שבהיות שהיה מזכיר להם דבר שלא ידעו שנשתכחו מהם אלהי אברהם ועכשיו היה מודיע להם אלהי אברהם היה קשה להם לקבלו כי לא היו מאמינים אותו כי זה שמודיע להם היה אלהי אברהם והיו מורדים בו והיה סיבת אבודם מן העה"ז ומן העה"ב כמו שדרשו ז"ל במוציאי דבת הארץ וימותו מוציאי דבת הארץ וימותו בעולם הזה במגפה לפני ה' לעולם הבא כן יהיה בימות המשיח:

מ״בונחזור לענין נשאת ונתת באמונה הוא אמונה האלהות שמעכשיו ר"ל שבעוד האדם בחיים חיותו צריך לשאת ולתת ולומר אם יבא משיח בימי השם יחזקני באמונה וכל זה החוזק בא לאדם מסיבת עסק התורה שמסיבת התורה ישיג הצרות שיהיה בפרסום האלהות ובזה יחזיק לבו באמונה האלהות ונמצא בזה שכששואלים עסקת בתורה או נשאת ונתת הכל עולה לסגנון אחד ודוק:

מ״גוהענין עצמו יש לפרשו באופן אחר שלכל מי שהוא ת"ח שואלים לו תחילה נשאת ונתת באמונה של האלהות מאחר שכבר ידעת מן התורה שיש סכנה בימות המשיח כדפרישית ולמי שלא למד כלל שואלים לו תחילה עסקת בתורה ונכון והשם יחזקנו באמונתו ויראנו בבנין המקדש ותבניתו ע"י משיח צדקנו ותפארתנו המפרסם אלהותו ומדת תפארתו בב"א נאם הצעיר אליהו בכמהר"ר שלמה אברהם הכהן