מנחת קנאות, מכתבים נ״הMinchat Kenaot, Correspondence 55
א׳זאת תשובת הרב י"ץ אל הקהלה הקדושה אשר בעיר לוני"ל:
1
ב׳ראיתי והנה מנורה העלה נרותיה המריקים מעליהם הזהב שרי קדש לביא וליש מהם, מאריה גברו וענות צדק נטוי על ראשיהם, ראשי אלפי ישראל הם, להם קורא הגלגל באזני, זרע אברהם אוהבי, כהן ונביא איש איש כירח יקר הולך, מלוכה יקראו בית אל ומקדש מלך, מימי יהודה יצאו ומימיהם מימי המקדש המה יוצאים, המה היוצרים עם המלך במלאכתו ישבו שם, כי יקנאו לאלהים במעשיהם ודבריהם הנאים, מקל ורצועה בידם והאריכו הבדים, להכות קדקד ולהפר אותות בדים, אשר מקרוב אלהים חדשים בידם הביאו, וישן מפני חדש הוציאו, ושלחו מאתם את היונה, ושלחו ידיהם אל חרב היונה, ועל לב תורתנו הקדושה הראשונית והאחרונית, האריכו למענית כיונית עתה שמענו קול קהל אחד קדוש מדבר דעבדין עובדוהי דאהרן, לכרות ברית לאלהים וללוחות המונחות בארון, תשב איתן קשתם בידם תחליף, את אשר בארץ יחניף, טוב לי נצבע בדם נפש על דברי תורה כאן וכאן יזה כמצליף, תמורתם תמורת שוא, כי לא יאמן נתעה בשוא, המירו כבודם, בתבנית שור ומשנה כסף לקחו בידם, ובאבותם הקדושים ידברו, ולעשות הרע יתמכרו, האם עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם לאמר לאביו ולאמו לא ראיתיך, אזרתני ולא ידעתיך, ותחת אמור לנכרי לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה, קוראים בגרון גורלך תפיל בתוכנו ועוד תחלוק בראש מעתה; ואתם כהני ה' תקראו, בית אל תנבאו, ותחת אבותיכם תכהנו פאר ותשאירו אחריכם ברכה על נין ונכד תהי עיניכם חס, וקנאו בעוזרי רהב כפנחס, אשר קנא לאל ואני בקטני סמכוני נדיבי עם במשענותם, השפילו עיניהם עלי במעניתם, ובמגלת ספר כתוב אלי עוררונו שועי ואצילי הארץ ואדירי כל חפציהם לדרוש הדבר, ועל הדורשים המגידים בעלטה במרכבה שנאמרה על נהר כבר, ודורשין במשתאות בהגדות של דופי, וגוממין הכל עם השופי, ודברו על אברהם ושרה, גם השחיתו התעיבו ללא צורך ספורי התורה, ואנכי מה, כי אערוך עם חזקים ממני חזקי לב לאסור המלחמה, צעקתי ואין שומע, קראתי ועיני דומע, ולא ראיתי מנכבדי הארץ ימחה דמעה מעל פני ילכו, ואכלה בתחלה עד אשר יעפילו לעלות אל הר סיני, ואמרתי ח"ו שם פחדו פחד לבל יאספו חסידים החרדים על דבר ה' לסגור דלתים, פן יפילו חיל וחומותים, לא ידעתי מה זו שתיקה האם בשפלות ידים, או העור הוא זה לסקור בסקירתם את העינים, ואם מדוע לא ידעו פני הקרובים אל החלל, כי יראו האומר רע רע ואל יתהלל, מי לנו גדול בכל גבול ישראל בנוחלי המשרה, מי הקדים לירש מאבות כבוד דת התורה מכם, ויושבי הארץ הלזו? האבות לא פרקו עולם ומדקדוקי המצוה עיניהם לא יזילו, כרום זלות לבני אדם, שם ישבו כסאות למשפט ועמהם חדש' כבודם, ונס האדבות חקוק על כפיו, רוח קמשונים עלה באפיו, ועתה עיניכם הרואות שנים ושלשה יגואלו בדם ומוראה כפם, ושלחו הזמורה אל אפם, והיה כצדיק כרשע, והעבד ישראל באין גואל ולא יושע, גם הוסיפו לחטוא בכם ויגואלו מן הכהונה משפחותיהם בהנחל עליון גוי קדוש ונחלתו ישראל ויבדל אהרן להקדישו, נתון הנזר והעדות על ראשו, שמו נגיד ומצוה לעמו, וה' אלהיו עמו, ומלך ישראל רב יעמוד לפניו ושאלו לו במשפט האורים, לא פקפקו בזה מן הנערים, עד הבחורים, ומאלה נפרדו הגוים לאמר כי עלה ובידי השמים נאמרו הדברים תאכל יגיעם לבושת, כי אמרו האורים והתומים הם כלי הנחושת, אם יחזו בם משאות שוא החוזים בכוכבים, לא יבושו כי ידברו על תורת אמת כזבים, הלא נודעה מפילגש בגבעה כי הוא זמה והוא עון פלילי, וזה אשמה רבה ועון כללי, כי לא הניחו בת לאברהם אבינו ז"ל, אשר היותו אב המון גוים, כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ויושבי האיים, ונהפכו דברי אלהים חיים, לא ירגישו כי מות בסיר, אין רופא מזהיר ואין חומל מדרך זה אותם יסיר, ואני תמה אם בחרו בדרכם ובעלילותם מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, לפרש ספורי התורה דרך פשטם? ואשר מקובל מכל ישראל הם ואבות אבותיהם יאכלו על שמאל ועל ימינם יגזרו, יחשבו רע ויעברו, כדבר נער רתת ומתת לתורה מפלט וגואל, נשא הוא בישראל, והטפש אם בפיו ולשפתיו בגוים יתחשב, חכם יחשב, (אוי לדור שהגדולים לא יזרקו מרה בקטנים מורא, כי ראו כי עוברים וכופרים במה שנצטוו ישראל במרה, ופורצים פרץ רחב בתורה, ומורה לא יעלה על ראשם, עד אכלם אם חלקיהם חדשם, ואני כמה דיו שפכתי, כמה קולמוסים שברתי, והתנפלתי כאשר התנפלתי, וכמה נפתולים נפתלתי, עם הגדולים לגדור גדר בגבולם ולא יגעתי, ונהגתי כבוד ומורא להם, כי איך אשא פני גדולי הארץ ואל שרי קדש הקדשים אבותיהם, כי יודע אני כי ישראל קדושים הם, וכי יטילו אלה קוצים בעיניהם, כפרוץ הדבר תרדנה עיניהם דמעה ויתופפו על לבביהם, ובאמת יודע אני כי יקדשו על העוברים מלחמה שערה, ויקלעו להם אל השערה, אין סגור לב אשר לא יקראו בשמוע אנשים מבני ישראל על דברי התורה יריע ריע לאמר היוני וחכמיו, לא יכזבו מימיו, ולחכמי התורה יאמרו אפרכם אפר מקלה, מימיכם מי מערה, אך בפה סגור שמרתי הדברים בלבי, כי כבוד נכבדי הארץ והאבות הקדושים כאש אוכלת בקרבי, גם אצילי עירנו כי ראו הבקיעות קבלו השתיקה לכבודם פן ימרדו ורובו, אך אם אתם לו הואילו, ותתנו צרור תועילו, לבלתי הנערים והבחורים עד אשר בתורתם יגדילו, כי אז לא נואלו ולא נכשלו, כי אם ימצא כופר, הנער הלמד מן הבטן ספר התורה, האם אשר בלבו קם מטה רשע וציץ, ימלא פיהו חצץ, כלו אחר תורתו ודתו אחר אשר נשא אשה ובעל בת אל נכר, והסתה אותו איזבל אשתו באמת המסכה צרה, להתכנס האשה והצרה, אנא משכנו אחריכם דבר ונרוץ לנשענים על משענת הקנה הרצוץ ההוא, ועמכם נדרוך בנעלים נהר ולא יחצה עד צואר, ואני מראש משכני אחד קדוש בחוט הסרבל, הוא האיש הירא את דבר ה', הצועק על התורה כי חובלה משכני ונמשכתי אחריו, לא שניתי על דבריו, לא חשתי לדונם אם אקבל תשובתם, ואף אם לא יחמולו על חץ ויעמידוני למטרה על תוכחתן, כי אמרתי לא לאדם אשפוט כי אם לאלהים, במה אני חושש ובאחרית מה אהימה? (ואבי שבשמים גזר עלי להוכיח עד כדי הכאה, ואם אטבע בבור רגלי ואם יכאיבוני בקוץ, או אשתה מידיהם את הכוס, לא אחוש ולא אנהום כי לא כן אנכי עמדי, להשיב אחור ידי, על מנת כן נכנסתי, אשר אם יאספו עלי מלא רועים בכוס חרבות או יצאו בחרבות וברמחים, כוסם ככוס ישועות אשא, אם יעמוסו על שתי כתפי לא אומר מה היום אם יצאתי ידי חובתי, גלו לי וראיתי כי אין דברי נשמעין בעיני גדולי הרועים, ואף לא נתקו רעים, מעתה אשים ידי למו פי, כי מה אועיל אם ישימו מרורות פתנים בצופי?) כלכל לא אוכל, ולא אחזו בכנף מעילי איתיאל ואוכל, (חפצי לא יתנני השב רוחי, ולו היה לשוני דבק לחכי, כמעט קולמוס יודע חובתי וכותב מאליו, כשור היודע קונהו וחמור אבוס בעליו, אבל מה אעשה ואם אני מקרקר והם שותקים, וסוכה הנופלת איך לבדי אקים, אמנם אתם עם אלהי אברהם ועמכם חכמה, ליסד את הבית ולבנות את החומה, אתם חכמים ודבריכם כמגדלים, להציל הר ציון ששמם לבל ילכו בו שועלים), ורב מהיות קולות צליל השעורים המתהפך באוהלים, וכתקוע שופר נשמע, ואז נעלה פרים ונאכל בשמחה בנזיד הדמע, חצוצרות התרועה בידכם תתקעו, אל יום זה שקוינוהו, מי יתן ונאמר מצאנוהו ראינוהו, ואתם הרי ישראל שרי קדש ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעד, כצרי מגלעד, וזרעכם יהיו לברכה, ויצלחו למלוכה, כלב הכותב על לוח לבו כבוד מעלתכם, נושא לזכרון בין עיניו ציץ משרתכם, נאמן למעלתכם,
2
ג׳הכותב, שלמה בר אברהם ן' אדרת.
3
ד׳חתימה, חבל נביאים מתנבאים, והכהנים הנגשים אל ה' ופתחו צובאים, קהל ה' וחבלו, קדוש יאמר לו, העדה המעטירה מימי קדם, יסוד המעלה וההוראה הקהלה הקדושה אשר בעיר לונ"יל, וזה צדקתם ישולם, כירח יכון עולם.
4