מנחת קנאות, הצעה י״גMinchat Kenaot, Treatise 13
א׳זאת האמונה האמתית, והיא אמונת החדוש, היא דעה מקובלת לנו מאברהם ע"ה ע"פי הראיות אשר הביא בעומק שכלו וחכמתו, עד שבא משה רבנו ע"ה ובאה אתו הנבואה, והודיע מפי הגבורה, דברים שאין כח בשכל האנושי להשיגם, ובכללם מצות שבת שהיא להורות על חדוש העולם, כי אע"פ שיש לנו ראיות על החדוש, יש לטעון בהם טענות ולערער ערעורים, לא הגענו להביא עליו מופת חותך, וע"כ הוסיפה התורה לכפול באזהרת שבת, ולחייב עליה החמורה שבכל המיתות, כדי שלא נפקפק ולא נהרהר בלבנו, להכניס שום ספק בענין החדוש, ומפני שאין שכל האנושי מגיע להבין מופת בדבר, קראהו התורה חק כמ"ש רז"ל שבת ודינין במרה אפקוד והוציאו שבת ממלת חק, ודינין ממלת משפט (סנהדרין נו, ב ועיי"ש) ונצטוו על אלו המצוות במסע הראשון תיכף שעברו ישראל את הים, והיה זה לב' סבות, האחת שראו שהש"י עשה דין במצרים, על ששעבדום וענום, ונתקיים וגם את הגוי אשר וגו', ומפני זה נצטוו שם הדינין, כדי שיתנו ללבם, כי מי שנפרע מן המצרים שטבעום בים, הוא יפרע מן הדיינים המעותים את הדין, כמ"ש רז"ל (סנהדרין ז, א) כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה גובה ממנו נפשות, שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. והסבה הב' כי ראו בעיניהם ים סוף ועשר מכות ונסים הרבה, וכולם שנו מנהגו של עולם, ונשתנו בשבילם סדרי בראשית, וזה דבר נמנע לפי דעת מאמיני הקדמות, ומפני זה נצטוו שם במצות שבת כי הנסים שראו בעיניהם, הם לראיה גמורה ומופת חותך על החדוש, ובאמת אלו היה ארסטו וחבריו אז במצרים ועל הים, לא יספקו בחדוש, והיה מביא ראיה נגד ספריו ודברי טענותיו על הקדמות, והיה שורפם לשעתן.
1