מורה נבוכי הזמן, הערות למאמרים שוניםMoreh Nevukhei HaZeman, Commentaries on Various Articles
א׳א המשנה ביומא (מ') חלבי שבת קריבין ביוה"כ: יוה"כ שחל בערב שבת לא היו תוקעין, ובמוצאי שבת לא היו מבדילין, אינן הולכות על דרך קביעות הדחיות כ"א ע"ד היות חודש הלבנה כ"ט וחצי; ולזה קובעין לעולם חודש אחד מלא ל' יום, וחודש שאחריו חסר כ"ט יום. וכל שנה פשוטה שנ"ד ימים, וא"כ מותר או שינוי הקביעות של כל מועד משנה לשנה ד' ימים. ובשנה מעוברת המעובר תמיד חודש חסר מן כ"ט, וא"כ שינוי הקביעות לשנה שלאחריה חמשה ימים, וזוהי שטת ודרך ברייתא של אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת ובין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה (מגמרא סוכה נ"ד ע"ב). ועל סדר זה של האמרים הנזכרים הולך המאמר: מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, היינו שהחודש הראשון ניסן עשו מלא, ל' יום, ואחריו אייר חסר, סיון מלא, תמוז חסר, אב מלא, אלול חסר וכן לעולם והקושיא בגמרא דערכין (ט' ע"ב) והאיכא יומא דשטי דתלת שנין, הולך על דרך הברייתא הישנה: אין חדשה של לבנה פחות מן כ"ט ויום וחצי ושתי ידות שעה (שכן היא עיקרא באמתתה, לא כמו ששינו, והוסיפו עליה אח"כ ע"ג חלקים ולבסוף נזדייפה לגמרי כ"ט יום וחצי תשצ"ג חלקים), וצריך א"כ להוסיף על קביעות הראשון של האחרים הנ"ל ח' שעות לשנה על שנ"ד ימים, והוא יום שלם לשלש שנים ולעשות שבעה חדשים מלאים וחמשה רק חסרים. והקושיא השנית שם, והאיכא יומא דתלתין שנין? הולך על דרך מדויק יותר וקרוב לחשבון שלנו, שהגבילו את חודש הלבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה ואחד מט"ו בשעה, עד שיעלה המותר החדש לט"ו חדשים שעה אחת, ולשלשים שנה שהם ש"ס חדשים, כ"ד שעות שהם יום שלם, הצריך להיות נוסף חוץ מן ההוספה, ויהיה א"כ בשנת השלשים שמונה מלאים וארבעה חסרים. והחשבון זה ההולך כנזכר היות חודש הלבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה וחלק מט"ו בשעה, הוא העולה ע"ד חלוקת השעה לתתר"פ, כ"ט י"ב תשצ"ג לפי ששתי ידות שעה הם תש"כ חלקי תתר"פ ואחת מט"ו בשעה עולים ע"ב חלקי תתר"פ.
1
ב׳ב בשני מקומות נראה, שהיה לקדמונינו במקרא הנוסח: בכל המקום אשר תזכיר את שמי: האחד באבות, שמביא ממנו, שאפילו אחד המזכיר את שמו של השם בתורה שכינה שרויה במקום; והשני בסוכה (דף נ"ג, א') בדברי הלל, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר: אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי, אני לא אבא אל ביתך שנא' בכל המקום וגו'.
2
ג׳ג (סוכה נ"א) מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו וכו', בביאור מלת השואבה יתכן לומר, שהיא נגזר ממלת שובתא, שהוראתה בסורסי אבוקה של אור, לפי שהשמחה עיקרה בהדלקה הגדולה, שנעשה בעזרת נשים במנורות גבוהות, והר הבית גבוה ומאיר למרחק בכל לילות חול של חג ע"י המנורות וע"י האבוקות שבידי החסידים ואנשי מעשה, השמחים במחול ובריקוד ובידי העם. והגם שבאמת הלכו אז בסוף הלילה בקרוא הגבר, בשביל המים לניסוך בחג, הנה במשנה אין שם דבר משאיבת המים, כ"א משמחת האורה לבד. – ובזה יוש היטב המימרא בגמרא (שם דף נ' ע"ב): איתמר רב יהודה ורב עינא, חד תני השואבה, וחד תני השובה. ונראה ברור שהוא טעות, וצ"ל השובה ופתרונו האבוקה; וכבר נראה שלא היה ברור בידם אם מלת השובה מוסב על המים שבחג שהרי בירושלמי אמרו, שמשם שואבים רוח הקדש, שהשכינה שורה מתוך שמחה. ובתוספות היטיבו להקשות, שבמשנה קרא הגבר תקעו, וא"כ היו המים נפסלין בלינה. ואולם מר זוטרא האחרון מפרש שם שואבה על שם ושאבתם מים בששון. והגירסא חשובה, על שם שהיא מצוה חשובה.
3
ד׳ד נשמת כל חי נקרא לקדמונינו ברכת השיר (פסחים קי"ח ע"א) והיא לדעתי מין ממיני ברכות הנהנין על המתנה הטובה של נעימות השיר והזמרה שנתן הקב"ה לבני אדם, שבו משבחין ומזמרין על כל רוחני הנשגב והנעלה, שהנפש משתפכת עליהם מפנימיותה, וביותר לרוחני היותר נשגב כלל כל הרוחניות הקדושות, והוא השם יתברך.
4
ה׳ה הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר, וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים ודיסקוס שלה מתמלא; ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר, בל' אינה נראית, כך ישראל ט"ו דור מן אברהם ועד שלמה, אברהם התחיל להאיר וכו' כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר: וישב שלמה על כסא ה' וגו' הרי נתמלא דיסקוס של לבנה, ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין: רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עוזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיה, יהויקים; כיון שבא צדקיה, דכתיב את עיני צדקיהו עור, חסר אורה של לנה וכו' (שמות רבה פ' ט"ו). והנה הם ששה עשר חוץ מצדקיהו שהוא השבעה עשר; ועוד החסיר יהואחז בן יאשיה, ויהויכין בן יהויקים ממספר המלכים; אולי על שקצרה מלכותם, ואולי יש לחשוב יהויקים וצדקיה לאחר כי אחים היו בני יאשיהו. ובזוהר הוציא גם יואש, ובפירוש לדברי הימים הוציא אמון ויהויקים, ובאון גליון של מתי, חשב ארבעה עשר דור מאברהם ועד דוד, וזה הנכון. ומשלמה ועד יהויכין או יכניה דגלות בבל ג"כ ארבעה עשר דור, ועפ"י דרכו לא חשב צדקיה – כנכון שלא חשב המלכים כ"א הדורות עד גלות בבל. אולם שנה במה שאמר כי יאשיה הוליד ליכניה, ויכניה בן יהויקים בן יאשיה. והנה הדורות משלמה עד יכניה באמת שבעה עשר, אולם מתי בשביל מדרשו להשוות מספר הדורות שמן אברהם עד דוד, ומן שלמה עד יכניה בבבל, וממנה עד למשיחם, החסיר ארבעה דורות, אחזיה, יואש, אמציה, ועוד יהויקים ומנה אחר יהורם עוזיה.
5
ו׳ו באגדת חלק מובא שם ברייתא ממשנת ר' נתן, תניא, ר' נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ולא יאחר, לא כרבותינו, שהיו דורשין, עד עדן עדנין ופלג עדן, ולא כר' שמלאי שהיה דורש, האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש, ולא כר' עקיבא שהיה דורש, עוד אחת מעט היא, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, מלכות שניה נ"ב ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. – ונתקשו המפרשים במשנה זו, ורש"י ז"ל מביא איזה פירושים, וכתב לבסוף כמתנצל: וכל הנך דרשות לא משנה, ולא ברייתא, כלומר שלא מצאם במקום אחר לפרשם, והפירוש הנכון בה היא: שר' נתן האריך ימים עד סוף ימי רבי, כמו שאמרו רבי ור' נתן סוף משנה, וחי א"כ יותר מחמשים שנה אחר חרבן ביתר, ורצה לסתור במשנתו אותן דרשות הקץ, שהיו מפורסמים בזמן כן כוזיבא על ביאת המשיח ומלכות בן דוד הקרובה לבוא. והיתה עיקר דרשתם, כי שלשה מלכיות זרים מישראל אך לא מבית דוד, היו ראויות לעמוד בישראל, והשלישית תעמוד זמן מעט, ואחר תחזור לבית דוד, ושלש מלכיות אלו הם: מלכות הכהנים מזרע חשמונאי, ומלכות הגרים הורדוס וזרעו, ומלכות שמעון בן כוזיבא, שלא נודע יחוסו, אך עכ"פ לא היה מזרע דוד, וכנראה, מבני מדינת הים, שאינם בכלל יוחסין (ואולי מבני שלה בן יהודה, וכוזבא עיר יהודה לבני שלה בד"ה (ד"ה ח' ד' כ"ב). וקצת חכמים בבבל, שמשם היה ר' נתן, וקראם רבותינו, וסמכו הקץ בזה על המקרא עדן ועדנין ופלג עדן שהמלכות הראשונה מועד אחד, והמלכות השניה מועד, והשלישית רק חצי מועד, וקצתם סמכו על ותשקמו בדמעות שליש, היינו שיהיו שלש מלכיות זרים ורעים, ור' עקיבא דרש עוד אחת, שמשמע שהיו שנים לפניה, ואמר: מעט היא שלא תמשך ויבוא בן דוד. ורק נתן אומר, כי ג' חלקי המקרא, כי עוד חזון למועד, רומזים על דרך דרש, שלא לסמוך על שלשת דרשי קץ הנזכר, הגם שהרמז בדרש ניכר רק בהראשון, לפי שמלת עדן הוא תרגום מועד בעברי, וכן באו שם בדניאל מועד מועדים וחצי. ואמר עוד טעם לדחוי הדרשות קץ הנזכר אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, וזה מדויק לפי שהראשון מבית חשמונאי, שלקח כתר מלכות, היה ארסתובלוס בן יוחנן כהן גדול הוא הורקנוס, בשנת כ"ז ליונים. והורדוס מלך בשנת רע"ז, ומלכות שניה נ"ב. וגם זה נכון שהוא חושב רק הזמן שמשלו בעצמם ולא היה הגמון רומי בירושלים, וזה היה לבד בימי הורדוס המלך וארקילוס בנו י"א ובימי אגריפס הראשון, ומלכות השלישית לא עמדה כלל רק ב' שנים ומחצה. וא"כ אין להשוות בינותם כלום כנשמע מדרש שליש, ולא בין השתים הראשונות, כנשמע מדרש מועד מועדים, והשלישית אין לחשבה מלכות כלל בערך אל הראשונות, כמו שהיה כנשמע לפי הדרש פלג עדן, וממלת אחת מעט היא, וזו לא היתה אפילו מעט, ועל כי לא היה ממש בדרשות קצין אלו. זה הנראה עיקר בברייתא סתומה זו.
6
ז׳ז יתכן לומר, שאם היה לחז"ל איזה סבה בקבלת ספורים להסתיר שם המלך המדובר בו לגנאי, או מחמת אימת רומי, כינו את שם ההוא בשם אחר נודע מלפנים לרע, ובלתי מסוכן בהזכרה; והאחרונים ששנו הספור, כבר שכחו שינוי הכינוי וענינו. ובזה יובן המאמר ביבמות ועוד מקומות. תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת ביתוס לינאי מלכא, כי היכי דלוקמא יהושע בן גמלא בכהני רברבי. וזה בלא ספק כינוי לאגריפס האחרון, שהרי נודע, שיהושע בן גמלא היה בשעת החרבן, ונהרג ע"י הקנאים. – וכן יהי הסיפור מן העיירות שהיה לו לינאי המלך בהר המלך, וזהו טור מלכא שהתיישב בדרום אחר החרבן, ומלך בו הגבור הקירני או גם בן כוזיבא, ושינו השונים הקדמונים השם במשנתם מפחד הרומיים. ואולי בא ע"ז החילוף מן הורקנוס לינאי בברייתא דקדושין מפני כבודו של יוחנן כהן גדול.
7
ח׳ח באגדה דתענית (דף ב') אמר ר' יוחנן מפתחות בידו של הקב"ה, שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: של חיה, ושל גשמים ושל תחיית המתים וכו' שם ראיות מדרשי פסוקים. והנה הגם שהענין מלובש בלבוש האגדה, ובעלי הגמרא האחרונים ממשיכים הדבור בשאלות והוויות מפסוקים אחרים, וכן המפרשים אחריהם; הנה יש בענינה כוונה מסותרת נמשכה לדעת החכמים בפעולות העולם הטבעיים והנסיים. וזה שרוב מעשי העולם מתנהגות עפ"י כחות הטבע הגלויות הנקראות אצלם: מנהגו של עולם, וקצתם עפ"י כחות נעלמות ואיזה סבה רחוקה, מיוסדת בטבע רחוק או ברוחני נפשי ורצוני, כמו שאמרו הכל בידי שמים (כלל הכחות הטבעיות השמימיות), חוץ מיראת שמים, חוץ מצנים פחים; ועל כן רוב מעשה הנם מתדמים באפשרי לאיזה טבע, או נמשכים מחפץ ושכל רוחני, והכל בכח בעל הרוחני ובשבילו, תבוא פעולה יוצאת למראה עין ממנהגו של עולם, שינצל מן הסכנה ושיבריא מחליו, וירבה טובתו ויחסר מרעתו, וכפי מה שבארנו בזה מדרך החכם, ומדברי הרמב"ן בנסים נסתרים, וזהו המכונה באגדה שנמסכו ביד שליח או שלוחים בכל הכחות ופרטיהם. אולם יסודי הפעולות הטבעיות והם ההויה והגדול וההתוך או ההפסד להיותם כתות ראשיות ושרש לכל פעולות הטבע, הנה לא האמינו האלהיים הקדמונים, כי יבא בהם השינוי והיציאה מן המנהג העולמיי בסבת כחות אמצעיית, אך עלומי הטבע המיכאניקי והרוחני, ונסים כאלה ראו ליחסם להנהגה נעלה ובלתי אמצעית, וכמו שבארנו בזה ענין שתי ההנהגות על דרך החכם ורמב"ן. וכמו שמיוסד זה בדעות קדמונים, שזכרנו למעלה בשער עם עולם, ומבואר במאמר הנזגב. הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון. וזה העיון וזו השטה הם שנתנו בלי ספק מקום לדרש אגדה זה. והרגיש בו לדעתנו אחד מבעלי הקבלה הראשונים הראב"ד ז"ל בפירוש, לא נמסרו ביד שליח, שליח הוא שר העולם, הנראה לנביאים, מושל במרכבה, נאצל מן הסוכה העליונה, וכח העליון בו, והוא אמר נעשה אדם בצלמנו. מן ההוא לית ליה ג' מפתחות וכו' ע"כ. ויובן עיקר הדברים בהמבואר בכאן ובשערים קודמים ויתרם בבאור שטת מסורת המקובלים שיחדנו.
8
ט׳ט (חולין ע"ז ב') מהו דכתיב: טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו; שהם תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. הכונה שבאותה החנינה שהיא כמו כן חובה עליו, יעשה במדה גדושה בשביל לצאת ידי חובתו התלויה בו, אבל בבקשת החנינה מאחרים ואפילו מאת הש"י, שכל טובתו מתנת חנם, ראוי לנו להסתפק בבקשת המועט הראוי, כמו במזונות בפחות שאפשר, ובמלבוש יתר מעט.
9
י׳י ממה שאמרו חז"ל המקרא מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה זה כהן המסייע בבית הגרנות ע"כ נראה מבואר שפשט הכתוב הוא ששלמה המלך ע"ה אמר כי המלך יקיים ויעמיד המדינה במשפט ואך הכהן (הנוטל תרומה) מהרסה.
10
י״איא (אבות פרק ד') ר"ש אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן, ע"כ. כונתו הוא לומר שאם אמנם שלש מדות הם המנצחות בגבורה וגדול כחם בעם. כתר תורה (דיא מאַכט דער וויססענשאָפט) כתר כהונה (פריסטערליכע מאַכט, מאַכט דער קירכע) וכתר מלכות (דיא פאָליטישע מאכט) מכל זאת כתר שם טוב (דיא מאַכט דער אָפפענטליכען מיינונג) הוא העולה על גביהן, כי שלשתן נכנעות לה.
11
י״ביב (מדרש קהלת פסקא כי העושק יהולל חכם) חמשה תלמידים היו לו לריב"ז כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו, כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אליעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבאו אלו, ולא באו, כיון שלא באו, ביקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי, אמרה לו: חמת העכברים מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים? שמע לה, וישב לו עד ששכח תלמודו. לאחר זמן באו אצלו, שאלו אותו: פת חטין או פת שעורין מי טב אוכלה בליפתן? ולא ידע להשיבן בליפתן, ר' אליעזר ור' יוסי אומרים: ב' תבשילין לפותין זה בזה, ע"כ. והנה בעל ידי משה אומר ה"ג שעורים מי טב אוכלה, כלומר איזה מהם טוב לאכלה בלפתן וכן הוא בילקוט, ולא ידע להשיבן. לא ידע מהו לפתן כלומר למה נקרא לפתן, ומי לא יראה כי פירושו אינו נכון. אמנם בשום עין הלכות נגעים פרק י"ג משנה ט' תתברר השאלה, ששאלו את ר' אליעזר בן ערך, בלי שום לחץ; כי שם איתא, עד שישהה (בבית המנוגע) כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בליפתן ע"כ; היינו שהשיעור כדי אכילת פרס בפת חטין שאכילתה יותר קלה ומשך זמן אכילתה פחות משל שעורין. וכן כשיאכל אדם את פתו בהסבה ואוכלה בליפתן, אכילתו מתמהרת, וא"כ כך צריך לגרוס בשאלה פת חטין או פת שעורים מיסב ואוכלה בליפתן, ולא ידע להשיבן; כלומר ששכח את השיעור לענין אכילת פרס, אם היא בפת חטין או גם בפת שעורים.
12
י״גמשׁל מוסרי
13
י״ד(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאַבְרָהָם יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּבֹא הַשָּׁמֶשׁ:
14
ט״ו(ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים בָּא מִבֹּא דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּרָה נִשְׁעָן עַל מַטֵּהוּ:
15
ט״ז(ג) וַיָּקֶם אַבְרָהָם וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תַּעֲבוֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ סוּרָה אֵלַי רְחַץ רַגְלֶיךָ וְלִינָה פֹה הַלַּיְלָה וְהִשְׁכַּמְתָּ בַּבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְדַרְכֶּךָ:
16
י״ז(ד) וַיְמָאֵן הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָלִין תַּחַת הָאֵלָה וַיִּפְצַר בּוֹ מְאֹד וַיָּסֵר אֵלָיו הָאֹהֱלָה:
17
י״ח(ה) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וַיָּשֶׂם לְפָנָיו וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכַל:
18
י״ט(ו) וַיְּהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם עַתָּה נְבָרֵךְ לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כִּי הִשְׂבִּיעָנוּ מִטּוּבוֹ:
19
כ׳(ז) וַיַּעַן הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי אֵת־אֱלהֶיךָ וְאֶת־שְׁמוֹ לֹא אֲבָרֵךְ כִּי אִם אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעוֹתַי הַשּׁוֹכֵן עִמִּי בַּבַּיִת וְנוֹתֵן לִי כָּל מַחְסוֹרִי:
20
כ״א(ח) וַיִּחַר אַף אַבְרָהָם בָּאִישׁ וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיְּגָרֲשֵׁהוּ הַמִּדְבָּרָה:
21
כ״ב(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַיֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה:
22
כ״ג(י) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הֵן גֵּרַשְׁתִּיו מֵעַל פָּנָי כִּי לֹא אָבָה לְהוֹדוֹת לִשְׁמֶךָ:
23
כ״ד(יא) וַיֹּאמֶר יְיָ רְאֵה הִנֵּה אָנֹכִי נָשָׂאתִי אֶת־פִּשְׁעוֹ זֶה מֵאָה וְתִשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה הִלְבַּשְׁתִּיו כִּלְכַּלְתִּיו אַף כִּי הִמְרָה אֶת רוּחִי וְאַתָּה בֶּן אָדָם אֲשֶׁר בְּעָוֹן חוֹלַלְתָּ נִלְאֵיתָ כַּלְכֵּל אוֹתוֹ לַיְלָה אֶחָד:
24
כ״ה(יב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַל נָא יִחַר אַף אֲדֹנִי בְּעַבְדֶּךָ חָטָאתִי הַפַּעַם בִּי אֲדֹנִי סְלַח נָא:
25
כ״ו(יג) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם וַיָּרָץ הַמִּדְבָּרָה וַיְבַקֵּשׁ אֶת הָאִישׁ וַיִּמְצָאֵהוּ וַיְשִׁיבֵהוּ הָאֹהֱלָה וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טוֹבוֹת:
26
כ״ז(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחֵהוּ לְדַרְכּוֹ וְגַם צֵדָה נָתַן לוֹ וַיֵּלֵךְ:
27
כ״ח(טו) וַיְהִי דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית לֵאמֹר יַעַן כִּי נִכְנַעְתָּ לְפָנַי וַתַּעֲשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי גַּם אָנֹכִי אֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר בְּהַעֲווֹתָם וְהוֹכַחְתִּים בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים:
28
כ״ט(טז) אַךְ אֶת בְּרִיתִי לֹא אָפִיר אִתָּם וַהֲשִׁיבוֹתִים לְאַדְמָתָם הֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים עַד עוֹלָם.
29
ל׳מכתב א: אגרת התנצלות לחכם נכבד.
30
ל״אאל אהוב וכו' ידעתי ידיד נכבד! גם ידעתי גודל המשא אשר על שכמך ורוב זריזותך לעשות חובתך בשלמותה, ולכן שמתי חק עלי מאז לבל אפריעך ממעשיך, ושלא אכביד עליך באגרותי; אולם עתה אלצני ההכרח, הציקתני המבוכה, וייעצוני כליותי בי אשא עיני אליך, לחסות בצל אהבתך מחום אש קנאת אולת, בה פגעו בי איזה מתחסדים. בק"ק ל.. ורק אותך מצאתי שם נכון, ראוי לשפוך שיחי אל חיק אהבתך, ולהציע לפניך התנצלותי הנכוחה, ודי לי אם תעלה לרצון אצלך ואצל אנשי התושיה הדומים לך: ואם אתה בטובך תהי לי מצדיק קרוב, מי הוא יריב אתי? – איזה אנשים מכת… באו מל.. לכפר ק.. ב בגליל שלנו, וילכו אל איש שמו ד.. הקראי, וידברו אליו בערמה לאמר: "הנה אתנו נער עברי חשקה נפשו לקרוא איזה מליצות בלה"ק, אם יש אתך איזה ספר נדפס או אגרות מדברות צחות תנה לנו, ונשיבם אל ידך". ויאות להם האיש, ובתוך שאר דברים נתן גם אגרת מכתב ידי כפי דבורם, והמה הביאו אותה עמם לל… והנם מתעללים בה בכל עת, ומתאמצים מאד להוריד כבודי על ידה בעין כל ישר לב ותמים דרך. היא השמועה שהגיעה לאזני. ועתה ישמע נא כבודך אמתת הענין באשר הוא. הקראי הנזכר מכירי ואוהבי מזמן כביר. בחרף העבר שלח הלום שליח מיוחד אודות איזה צרכיו פה קהלתנו, והביא אגרת גם לי, ומעולם לא השיבותיו במכתב על אגרותיו, רק על זו השבתי בקוצר מלין ובחפזון, כי אץ השליח לדרכו. ושהדי במרומים, שאיני זוכר עתה היטב, מה שפלטה הקולמוס אז, כי למעוט ערכה לא העתקתיה אלי, כמדומה היה שלא נתתי מענה, ב"א על העסקים שבקש; אולם כאשר נזכרתי ע"פ השמועה מהמלינים, כתבתי ג"כ בשולי העלה איזה חרוזים פשוטים בלתי מושקלים, וזה לפי שהקראי הנזכר כתב אלי אגרות הרבה, כלן מלאות חרוזים כאלה מספרים בשבחי בתארים גדולים ונשגבים ראוים רק ליחידים שבדור עד כי בשתי מהם, והוכחתיו ע"ז בע"פ. מצאוני עוני, ונפתה לבי גם אני, לחרוז בסוף האגרת ההיא איזה חרוזים דלים ורזים מספרים בשבחו וטובו, ואמרתי בהם, ששמו דוד, והוא משכיל לכל דרכיו כדוד, ושעם כל מה שמתגרים בו מחרפיו שבעירו, הנהו בן עוה"ב, להיותו עמל בהורה ובמצות לקיימם כפי מעשה אבותיו אשר בידו, ולזה ביום מחר יבוא על שכרו עם כל יראי ה'. הלא זה הדבר אשר עליו חרפוני והורידו לארץ כבודי, ויעשו העתקות מאגרתי (ומי יודע כמה יש בהם מן השנוי והזיוף) ושלחום לאוהביהם, למען הבאישני, ולתת אותי לשמצה ולגדופים בפי כל. והנני נשבע באלהי השמים, אשר עשה לי את הנפש הזאת אשר בקרבי, ויודע מצפונה, שלא היתה כונתי כ"א כנגד העלוב הזה שידעתיו לירא ה', וכונתו רצויה, הגם שמעשיו בלתי רצוים, והוא השתדל מאד בעבודה וחרד לאחריתו. וקצת מעדתנו שבעירו ובסמיכות מונין אותו, כי שכר לא יהיה לו בעמלו, וזריזותו לריק, וסופו יורש גיהנם; על זה נחמתיו ודברתי על לבו, לא היה לי בזה כונה אחרת זולתה. ואם אולי בבלי דעת הפרזתי על המדה שיעור בלתי ראוי, הלא נעשה זה בחרוזים שנודע לכל, כי מדרכם הגוזמא וההפלגה, והמליצה תשים שפלים למרום, ורוח חיים בגופים מתים, ומיטב השיר כזבו. הלא חכם אתה, ומי כמוך בקי בחבורים, בודאי נודע לך מחרוזי הקדמונים דברים קשים, מה שהוא עודף הרבה מזה השעור, ממה שאחוס על כבוד מחבריהם לזכרם הנה; ואין מביאין ראיה על דעה מהדעות, כ"א מדבור הלמודי והפשוט, לא מדבור ההלציי, ולזה אם באמת לא נשמרתי מחטוא בלשוני, ברוב דברים אשר לא יחדל פשע, הנני להודות על האמת ולאמר שגיתי! ולהיות מודה ועוזב, ובתנאי שכבודך ושכמותך יוכיחו ועל פיכם יצא משפטי. עשה ואת אפוא למען אוהבך מנעוריו, וראה להשיג האגרת ההיא, והודיעני משפטך עליה כפי מדותיך התרומיות, בתוכחת מגולה, אם יש בי עון, ובאהבה בלתי מסותרת אם צדקתי, ואם יש בדברי מסכנה להמון. הלא אני כתבתי ביחוד לאיש נדח אשר לא מקהלנו, שנכמרו רחמי עליו, ושונאי הם הגורמים הפרסום והגלוי, ועליהם האשמה. – ומה יחשבון עלי צרי, בנכליהם אשר נכלו? האם שאיני בעל דת? מי מהם יודע עלי שמץ פשע זדון ועבירה על דת, יבוא ויתן עדיו. ות"ל נודע לכל באי שער עירי, שאיני חלילה פורק עול מצות ודברי חז"ל, ושאני נזהר בקוליהן ובחומריהן, וקובע עתים למקרא משנה וגמרא, והגם שמעטים הם בעל כרחי לחולשת גופי ומעוט כחותי, הנם לא להתפארות ובקשת גדולה, הלא מצער היא ותחי נפשי. – – וכל זה אני אומר לההנצלותי, פן חטאתי בשפתי בשיטפא דלשנא בדברים שהם כנחלי אש, והמכשלה בהם קרובה והחטאת לפתח רובץ; אמנם בעיקר הענין בעצמו לא אסיר תמתי ממני, ולא אעשה שקר בנפשי למצוא בי עון אשר לא חטאתי, האמנם אשר התחברתי עם שונים – לא יותר – מהטובים והמלומדים שבהם, וכרתי להם ברית שלום, אמת הוא. וכבר נשאלה שאלה זו מפי גאון עוזנו גר ישראל הרמב"ם ז"ל, והתיר לשאול בשלומם, ללכת בבתיהם ולמול את בניהם, וכיוצא בגמילות חסדים. יהי נא טובך לעיין בתשובה זאת, הלא היא בספר אגרותיו המצוי ביד כל אדם, המתחלת: "אמנם אחי הנכבד והיקר! שרש השכל והמדע; העיקר בינותי מתוקף שאלתו, כי נשא ורם מעלתו, ולדבר אלהינו ולמצותיו הוא חרד וכו' ואומר: כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק, ובשאר ארצות ישמעאל, וזולתם, ראוים הם לחלקם מחלקי הכבוד ולהתקרב אצלם במעשה יושר, ולהתנהג עמהם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות, ויסירו מהם עקשות פה מלדבר תועה נגד חכמי הרבנים שבדור וכו'. ובאמצע התשובה העתיק דברי הגאונים, ביחוד לשון אביהם של ישראל רב האי ז"ל: דהנהו מילי דר' טרפון, שאם יבואו לידו ספרי מינים וכו', במינים דכפרי בעיקר נינהו, אבל הני דהכא כל אימת דלא פקרי בחציפותא לא חשבינן להו כוותייהו, ופלגינן להו יקרא". (וכעין זה כתב בחבורו הגדול הלכות ממרים פ' ד'). כדברים האלה דברו ראשי חכמי ישראל ובאותו הזמן ובאותן המקומות שהיו קרובים לזמן חלוקת הקראים (בימי רב יהודאי גאון ז"ל), והיו הקראים עם רב, והשנאה עומדת בגבורתה לסבת הוכוחים התדירים, ועם כל מה שכתבו המאורות הנזכרים מן מרביתם, היו ביניהם ג"כ אנשי מדון עזי נפש, שדברו תועה על חכמינו ועל קבלתם הנאמנה בפירוש הכתובים, והלעיגו על המדרשים באגדות. ומה נאמר אנחנו על נדחים מתי מספר היושבים בקרבנו, הגלו הלום מארצות ישמעאל ע"י התרתרים זה בשלש מאות שנה, והמה נכנעים דווים וסחופים, מבקשים למצא חן בעינינו, ובחבורים המעטים שחבר מפליאים בשבח חכמינו ותהלת ספרינו וביחוד ספרי האר"י ז"ל ותלמידיו; באיזה אופן נשיב להם, אם יתחננו אלינו לאמר: חנונו חנונו! לא אחינו אתם זרע האבות תלמידי משה והנביאים? עשו אתנו ברכה! אל תשנאו אותנו, עד יבוא מורה צדק, ויורנו מדרכיו ונעזוב את אשר הורישו לנו אבותינו" היתכן לנו שנשתבחנו רחמנים וגומלי חסדים, להקשיח לבנו נגד המרודים האלה, לדחותם בשתי ידים ולאמר להם, שאבדו את עולמם, ושנדונים לדורי דורות, ופסולים לבא בקהל עד עולם? אני מודה, שזה לא היה ביכולתי ולא ביכולת מי שלבו לב אדם, יהיה המצוה ע"ז מי שיהיה. ואם גזרו עליהם האחרונים כמובא בש"ע י"ד סימן ב' וסימן רס"ז, אין זה רק לענין שלא נסמוך עליהם בדברי המצות. ושלא נחיה מפיהם ומעדותן בשחיטה ובשטרות וכיוצא, לא להקניטם ולסגור בפניהם פתח התשובה. ואם היתה התלונה על שאמרתי עליו שהוא בן עוה"ב, הנה אמר החבר למלך הכוזר: אין אנחנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים והצדקות שעשה. ואטו גרע איהו מחסידי או"ה שיש להם חלק לעוה"ב? ואפילו לדעת הרמב"ם יהיה המאמין בשבע מצות בני נח מטעם שנצטוו בהם האבות העולם בכלל חסידי או"ה. והנה אלה האנשים מאמינים בכל התורה שבכתב כי נתנה למשה מפי הגבורה, ומאמינים בביאת המשיח ובתחית המתים ובכל העקרים, ומודים בהם פעמים בכל יום, כמו שראיתי בסדר תפלותיהם. ולא עוד אלא שאותן שבימינו לא פקרו הם בעצמם, אלא שאבותיהם התעום, ומסרו להם ברובי המצות פירושים כוזבים מתנגדים לתורה שבע"פ ולקבלה הנאמנה שבידינו. והנה גם בדבר אשר זדו, טובה אחריתם מראשיתם; כי אלה שבימינו התקרבו לתורה שבע"פ, והודו בכמה דברים אל האמת המקובל אשר אתנו. ואם כפי דברי הגאונים הנזכרים אינם בכלל מינים דפקרי בעיקר, מאיזה טעם יהיה אסור לנו לישא וליתן עמהם בכדי לפתוח להם פתח התשובה? וכאשר יפקוד ה' עמו לתת להם המושיע המקווה, מי יודע אם לעת כזאת לא ישובו גם אלה כמו רבבות ישראל, אל קהל עדתנו, אשר מקרבנו יצאו זה אלף שנה, וסבלו עול גלות ולא נדבקו באומה אחרת. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאליהו בא לקרב המרוחקים. ולשון הגאונים הנזכרים: "דדלמא נפיק מנייהו זרעא מעליא והדרי בתשובה". ואם יליזו אויבי עלי, על אשר קראתי בספריהם, הנה לא קראתי זולת מה שכתבו בחכמות ובעקרי הדת, דברים שהם שוים בה עמנו. והנה ספר המקמץ המובא בחובת הלבבות הוא מהם, ובמורה מזכיר דרכם בחכמת שרשי הדת, וספר חזוק אמונה שהדפיסוהו אנשי עדתנו באמסטרדם הוא מהם. הגאון מו"ה אליה מזרחי מזכיר בחבורו פירושים לתורה, לפי שהיה בעיר קוסטנטינא, והיה לקראים הצטרפות עמו, ומפליאים אותו מאד מאד כמסופר בזכרונותיהם. החכם הגדול יש"ר מקנדיאה חבר ספרו המפואר "אלים" לתשובה על שאלות שנים מחכמיהם, ובספרו נובלות חכמה מעתיק הרבה דברי חכמה מהם, ועוד רבים; וכמדומה שהגאון מזרחי הנזכר, דבר גם בתשובותיו עליהם, אלא שאינם בידי לע"ע לעיין בם, ויעויין בתשובה המיוחסת להרא"ש ובספר הכוזר מאמר ג' מסימן מ"ג ואילך עד סוף המאמר. ואני מה אני כי ילינו עלי? – רואה אנכי אהובי הנכבד! כי גדלה אגרתי יותר מדאי, ותארכנה פארות התנצלותי ואולי אך למותר, כי לך ולדומים לך יספיק הקצור, ולנמהרי לב מכת…, אשר חסרון דעתם הוא להם לחכמה מפוארה, ואשר יפסקו דיני נפשות ע"פ דינים חדשים וש"ע העולה על רוחם בשעה שהקנאה וההתלהבות, ועל הרוב גם האדים ממשקים החריפים מבלבלים את מוחם ומאפילים את שכלם, אצלם לא יועיל שום התנצלות בעולם, והלואי שלא יזיק. – והנה זאת הכת המתחסדת לא גברה בתחלת צמיחתה זולתי במחוזות נשמות, במערת פריצים וואלאחייא, בערבות מדבר אוקריינא, ובין הכפרים שעל ספר אונגאַרן (כלם קבוצים חדשים מקרוב נתיסדו מבורחים וממגורשים ממדינות הסמוכות). ולזה כאשר הרימה קרן כעת גם באיזה קהלות ישנות ומפורסמות בחכמה ובמנין (וזה בסיבות שונות ובעזר איזה רבנים), הנה גבה לבם עד להשחית, והרחמן יצילני מן הנרדף ששב להיות רודף. ואני בטבעי אוהב המנוחה ושונא לכל מחלוקת, מצורף לזה אני חלוש הגוף וחסר הכחות, עד שפעמים הרבה לא האמינו אוהבי בחיי כמו שידעת, והימים אשר אני חי על פני האדמה נתונים נתונים המה לי מאת אדון החיים, והקדשתים להשלים נפשי ולהועיל לנפשות ביתי; חלילה לי כי אפסידם להתגבר ולהתנצח נגד שום אדם. ולכן אחת דברתי מזה, הפעם, ושתים ולא אוסיף. ושא נא בטובך להעתרת דברי אוהב דבק מאח, מתכבד באהבתך, מוכן לטובתך, ושש בשלותך.
* * *
יום ג' י"ג תמוז תקע"ו לפ"ק.
* * *
יום ג' י"ג תמוז תקע"ו לפ"ק.
31
ל״במכתב ב: מהמחבר על דבר איזה דעות החכם קאַנט, תשובה על השאלה אשר זאת תארה:
32
ל״גמאד יקשה בעיני יחוס צורות השכל אשר הם ממשפטי הקשור אל המוחשים הנמצאים בפועל חוץ לשכל (דיא רעדוקציאָן דער אַנווענדונג אונד בעציהונג דער פֿערשטאַנדס־קאַטעגאָריען אויף דיא געגענשטאָנדע דער ערפֿאַהרונג) ואיככה אוכל לחוקק חקים אל המוחשים הנמצאים חוץ לשכל, אחרי שהחקים אינם נמצאים רק בשכלנו לבד, ומי יגיד לנו כי כן הוא גם חוץ לשכל? ואפשר לנו לצייר מוחשים בפועל מוגבלים בזמן ובמקום, מבלי שיהיו קשורים זה בזה חוץ לשכל כאשר יגזור השכל. עד"מ המוחשים הנראים לנו זה אחר זה בזמנים מתחלפים לא יהיו קשורים זה בזה לפי חק הסבה אשר יגזור השכל. לא כן הוא ביחוס צורות הזמן והמקום לפי חכמה ההנדסה אל המוחשות, כי רק בהם ועל ידם תגיע לנו השגת המוחשים, ואי אפשר לנו לצייר איזה מוחש מוגבל בזמן ובמקום ציור הזמן והמקום ויתר משפטי הקשור הנכללים בם כפי אשר תגזור חכמת ההנדסה.
33
ל״דוזאת תשׁובתה:
34
ל״הנשאול נשאל השר דון יצחק בהיותו באיטאַליאה מאת הרב ר' שאול הכהן – תלמיד הפלוסוף ר' אליהו בעל מאמר בחינת הדת – שתים עשרה שאלות פילוסופיות, והיתה אחת מהן שיבאר לו דבר סתום אחד במאמר אפשרות הדבקות – בשכל הפועל, לאבן רש"ד – ובהשיבו אותו דבר לבד בבאור הענין ולא המלות, נתן הסבה בזה שכבר שלח כל ספריו דרך ים לטורקיאה, ואין המאמר ההוא בידו לעיין בו. והוסיף השר כמתנצל: ואילו היה המאמר תוספות או פסקים הייתי שואלו בהלואה לאחד מבני הארץ, אולם בשכל אין כאן לא אפשרות ולא דבקות כדברים האלה אומר אף אני אליך כבוד איש המעלות והמדות, מהיר בתורה ודורש חכמה בכל לבבו מו"ה של"ש נ"י, שמיום עמדי על דעתי ולמודי זה עשרים וחמש שנה לא שאלני אדם בצורות השכל, ולא דאג להצדיק שמושיהם, זולתך הנכבד! היוצא היום ראשונה בזה. אמנם אחי אחרת לבוא, מי יתנך לי בימי הטובה שעברו, אותך או כיוצא בך, והיינו מטיילים בפרדס הפילוסופיא ארוכות וקצרות בכל אות נפשנו. ואף שבדרושים אחרים יקרים ומועילים מצאתי לי אז חברים מקשיבים, ומהם גדיים ונעשו תישים; הנה בחכמה הראשיית, צור ממנו חוצבו ואליו ישובו כל המדעים, קראתי ואין עונה בימים הטובים ההם, שעמדה לי מנוחת נפש תמידית נגד מכאובי גוף חלש, וכל מחסורי נתנו בפזור אבות עשירים פה ובבראדי; ולכה איפוא מה אעשה בני עתה? כי נזרקה בי השיבה, וכחי תש מאד מאד, ומאורעות שונות ורעות עברו עלי ראשי, ביחוד זה שלש שנים, ומקרוב מתה עלי אשת נעורים אחרי חלותה ימים רבים, ובתי היקרה אשר עמדה לימיני ולמגן לי זמן ארוך, גם היא עזבתני כעת ודבקה באישה, אשר שב מאשכנז מוכתר בכתר הרפואה ובמעלות יקרות ונתיישב בטאַרנאַפאָל. גם בני בחור משכיל יעזבני בקרב ימים מעטים, לתור לו במרחקים באשר ימצא מחיתו למטרת חפצו. ואני נשאר לבדי פה עם בן זקונים מעשר שנים. ועיני נשואות למרום, מאין יבוא עזרי לפרנסתי? ומי יהיה מחזיק בידי מנהל לי ולגוי החלש והרפה?
35
ל״והעתרתי דברי מעמדי הנוכחי עליך האדון! הרוצה בטובו להיות ממיודעי ומיד בתחלת הכרתנו אשר לא כדת המוסר, אלא שבזה יכופר עון הפצרתך לבטא בשפתים נגד החכם בלאָך, וגם במכתבך האחרון אשר דברך חזק עלי להודיעך הסבה האמתית אשר בגללה נמנעתי מלהשיב לך עד כה, ושלא אכחד ממך דבר, והנה לפניך די התנצלות לדעת על זאת. ומה היית סבור? האם כי בשאט נפש, או מהיותך נקל בעיני החרשתי? מעודי לא הייתי בז לכל אדם, ומה גם ליקר הערך דורש אמת, כאשר הגלות נגלית אתה אהובי! ע"י מכתבך המפיק חן ושכל ולב טוב גם יחד. – והנני בא מפני הכבוד והחיבה, להשיב לך על שאלתך לפי שיטתו של קאַנט בפילוסופיאה הראשונה בקצרה וכפי היכולת. לדעתו אין ידיעה ולא השגה כלל לחושים. והם לא פועלים כ"א מתפעלים לבד, מקבלים חקוקות ממוחשים חיצונים לנפש, או הרגשים פנימיים בנפש, מה שאין כן השכל שהיא כח פועל לא מתפעל. והוא אומר, שלא בדיוק אמרו הקדמונים המאמר הנודע, שהחושים לא יתנו האמת תמיד, שבאמת לא יתנו כלל, לא אמת ולא שקר. והשכל לבדו מעיר ע"ז, ולו פעולת ההשכלה ביחוד, היינו, לעשות מושגים כוללים ראשונים שניים ויותר לדמות ולהקיש בין אחד לחבירו בבלתי אמצעי – עשות המשפטים – וע"י מושגים אמצעים – עשות הקשים – אולם בכל אלו הפעולות לא יבחן ולא יוכר, אם אלה הציורים הם ילידי רעיוניו לבד, או אם הם מושגים מנמצאים מיוחדים, ואם יש בפועל נמצאים, יהיה מוחשות או מושכלות, מקבילים למושגים ההמה ונערכים אליהם. ולזה צריך השכל לחומר השכלתו, והם ההרגלות שנותנים לו החושים, וזה כולל גם חומר ההרגלות גם צורותם – הזמן והמרחק – כמו שהבינות היטב, וכשישיג אותם השכל על פי דרכו וצורתו המיוחדת, המה העצמים העומדים לנגדו – זיינע אָביעקטע – שעליהם ישכיל שאר מושכליו. מחומר ההרגלות, יקבל נושאיו – אָביעַקטע – לחכמת הטבע והנסיונות הרבות, ואפילו למדע המשותף אודותם לכל אדם צריך פעולת השכל בהם כמו שנבאר, ומצורות ההרגלה יקח השכל נשואיו בחכמת ההנדסה הנקיה, הזמן ומדותיו, והמרחק והגבלותיו, בקוים, בשטחים ובבעלי ג' מרחקים ובמורכב משתי הצורות, היא התנועה. ועל השכל תמיד להביא ראיה שהעצם ההוא שהוא נושאו ועומד נגדו בהגבלתו נמצא בפועל לא בדמיון לבד. המשל בחומר ההרגלה: הכובד והאור, האודם והלובן, יעיד עליהם החוש החיצוני. המשל בצורה: משולש שוה הצלעות, על המרחק בכלל תעיד צורת המוחשות בבלתי אמצעי, ועל היחוד שלש צלעות, באמצעיות פגישות שני קוים בנקודה אחת, ויכולת המשיכה מקו ישר בין שתי נקודות מונחות. אמנם על היות שלשת הקוים שוים, באמצעות המעשה הנודע בא' מראשון לאקלידוס, ולולי המופת הנזכר לא היינו יודעים באמת, אם התמונה ההיא משולש שוה הצלעות נמצא אפילו רק בעולם השכל, או אם הוא לבד דמיון נפסד וסותר עצמו, כמו ד"מ המשולש שאחד מצלעיו 2 השני 3 והשלישי 5 שהוא באמת נמנע. היוצא לנו מכל זה, שיש בכאן שלש פעולות: ההרגשה, ההשכלה, וההכרה. המורגש מופשט מכל השכלה לא יתן ידיעה כלל, כמו שלא נוכל לומר, שהפראי שוכן מדבר ואינו יודע בענין הבית, השיג הבית כשראהו, אבל השיג תל של אבנים מיוחד. אולם גם להשגה זו כבר יתערב בה פעולה שכלית; כי החוש לא השיג תל אחד, כי אם הרגשות מסכום אבנים, והאחדות של האבן הפרטי, ואף כי שהתל הוא מפעולות השכל בצורות האחדות אשר לו, כמו שנבאר עוד. והמושכל מופשט מכל מורגש, לא יוכר, הגם שיהיה מושכל. ד"מ עצם בעל ארבעה מרחקים, הגדרים האלמים, ואף כי השיעורים המדומים שבהנדסה. משל משלו החכמים הקאנטיים את ההרגשות החושיות להברות, והשכל הוא הקורא בהם, אחרי שיצרף ויקשור אותם תחלה למלות, ואחר למשפטים ולמאמרים, וזולת זאת פעולת הקשור והצירוף אין לההברות מובן כלל, הגם שעיקרו של מאמר הוא האותיות וההברות, והנה אופני הקשור והצירוף של הרגשותיהם המה, המאמרות הנודעים היום בשם קאַטעגאָריען של קאַנט, לא אותם של אַריסטו הנמנים בערבוב ובלי יסוד תחלה לדעת הקאַנטיים, והמה ארבעה אבות ההשכלה שקבעם בלוח בספרו המפורסם והמה מאמרות הכמות שיש במושגים מצד עצמם: האחדות, הרבוי והכללות (רוב המקובץ לאחד). מאמרות האיכות והממשות שיש בציורים בטבעם: הישות, ההעדר, והגבול (חבור קטן עם העדר). מאמרות המצטרף והיחס שבין מושג ומושג אחר קרוב או רחוק, העצם והתאר החונה עליו הסבה והמסובב, הפועל והמתפעל כאחד. המאמרות בתכונת ההשגה, האפשר והנמנע הנמצא בפועל והנמצא בכח לבד. הנמצא בהכרח והנמצא במקרה. – כמו שאי אפשר לנו לקבל המוחשות ע"י חומר ההרגשה הניתן אל החוש לבד, כי אם בהצטייר החומר ההוא בנו על צורות מיוחדות שהפשטן בפני עצמן הוא הזמן והמרחק; כן אי אפשר להשכיל הדברים שכל שיקרא ידיעה ואפילו המוניות, כי אם בהצטייר המוחשות ההם הנתונים אל השכל כחומר, בצורות מיוחדות בשכל שיסודן והפשטן בפ"ע, הם המאמרות הנזכרים למעלה, וכשיכנס דבר מה בצורנו ומדענו כבר תארנוהו וציירנוהו באחת הצורות הנזכרות. ד"מ בצורת האחדות לציור אילן אחד או אפילו אבן אחד, החוש יחוש דבר מה שקצתו אינו קצתו האחר – איין מאַנניגפֿאַלטיגעז – וכשהוא מרגיש זה החלק אינו מרגיש האחר, וכן באותו חלק עצמו, עד חלקים נפרדים אחד מחבירו. ההרגלות הרבות והעצומות נרכבות למדע אחד מיוחד בכל חלקים – והוא מושג האילן או האבן הפרטי, וכן יתמיד השכל ליתן צורת האחדות שלו במושגים רבים ולציירם במדע אחד ומיוחד, והאחדות אמנם בעולם החושים איננה, שכל השגתם רבוי ונפרד, אלא שאי אפשר בלעדה להשגה שכליית. – וכן אי אפשר להשיג השנוי שדבר אחד בעצמו היה כך, ונעשה כך; אלא כאשר נצייר אותו ע"ד עצם ותאר משיג אותו, ושהעצם ההוא עומד בעצמו בלתי משתנה רק שפושט תאר ולובש תאר. וזולת זה אין מקום לשנוי אך יהיה הכל הויה והפסד. והנה החוש לא ירגיש העצם, כי אם התארים לבד בעצם נמצא, אלא שזה הוא מפעולת השכל ממאמרות הצירוף הנזכר, וכן הורה החכם בראיות מופתיות, שאי אפשר להשיג קשור בין הנמצאים בעולם מלא ונאחד, אם לא על דרך קישור סבה ומסובב, וע"ד פעולות יוצאות וחוזרות בין הנמצאים מזה לזה ולהפך, הגם שבחוש אין אנו רואים כ"ז. שאנו רואים ד"מ האש המחמם האבן, ואחריו החום, כמו שאנו מוכרחים להחיש כל המוחשים זה אחר זה בזמן, עדיין רחוקה היא זו מענין הסבה – קויזאַלִיטאֶט – שהוא מושכל לא מוחש, אלא שמבלעדיו אין מקום להשגת עולם מלא, והדברים ארוכים ומבוארים היטב בספר הבקורות המפורסם, וצורת הסבה באר היטב, גם בעל גבעה המורה בתחלת פרק שכל משכיל מושכל, ולי אין מקום לבאר יותר אחת אחת הראיות של יחס הצורות השכליות אל כל נשוא אליהם. – וגדולה מזו אמר החכם קאַנט וזוהי עיקר חכמתו, שהצורות בפני עצמן ובהפשטתן מבלי ליחסן אל הנמצאות אפשרי ההשגה בחוש אין ביד השכל לעמוד על אפשרותן ולהבין טעמו, והם והגבלותיהן לכל חקותיהן אינם נוהגים רק בעולם שלנו, היינו בהשגה מורכבת מחוש ומשכל. ואיך אפשר לנו לצייר אחדות בפ"ע אחד מיוחד פשוט שאין חלקיו זה חוץ לזה? ושחלקיו כלו וכלו חלקיו, הגם שרק אחרות כזו אנו מוכרחים להניח בשכל ואותה אנו מבקשים אצל הבורא ית"ש. או איך אפשר לנו לצייר העצם בלי מקרים? או איך נבין טעם שענין אחד יהיה סבה וגורם לדבר בלי ששניהם עומדים בפני עצמם ונבדלים בהכרח לאותו ענין? שזהו אמתת הסבה, וכן בכל צורות השכליות, אלא שאין כאן מקום לבארם והציורים האלה מופשטים ובפני עצמם, הם לדעת קאַנט וההולכים בעקבותיו, מכלל מושגים ממין אחר הנקראים מחשבות הבינה – אידעען – שבארם החכם בחלק מיוחד מספרו הנזכר, ולחכם ולמבין כמותך די בזה לתשובת שאלתך וכו'.
36
ל״זמכתב ג: לכבוד המשכיל... מו"ה שמואל ליב גאָלדבערג נ"י
37
ל״חהיטבת חסדך לתת על ידי את קבוצת המכתבים אשר הכינות לכרך חדש מכרם חמד, עודם בכתובים; מחויב תודה אני לך על זה, כי מצאתי בהם דברי חן ושכל טוב, ופרחים חדשים גם ישנים צפנו לך ביחוד המשכילים היקרים שבאיטליא, ארץ משם יצא לחם תבונות ומטעי מליצות מלפנים גם היום. – יהי גם עמלך זה ברוך; ואף אם לא חסרת איזה תלונות ודבת עם על מקצת דברים בכל חלקי אסיפתך, הנה אצל הישרים בלבותם תצדק בשפטך, כי לא שמת נפשך לשר ושופט על הנתן על ידך, להוסיף או לגרוע; ואין אדם, יהיה מי שיהיה, שליט ברוח הנוססה בקרב חכמי ומשכילי דור דור, ומה גם עתה ישוטטו רבים הנה והנה ותרבה הדעת. ולזה אף אם נודה שלפי טבע ענין הנאסף מאנשים שונים, בא גם יבוא לפעמים בתוך אסיפותיך איוה דבר שאין הנפש היפה נוחה הימנו, הנה לא בשביל זה יחדל הכורם מלעמוד על משמרת פקודתו; הענבים יפריחו ויבשילו לגפן אדרת, והבאושים יכלו מאליהם. – והנה גם על כל ספר וחבור הבא מחדש, יהיה באיזה ענין שיהיה, נוכל לקרוא, ע"ד הלציי, המקרא: "יָבֵשׁ חציר" (מה שבו אך להשמעות אזני מלין בלי דעת בלתי ראוים למאכל חי משכיל) "נבל ציץ" (משחקי דמיון או דברי חדוד בלבד, שהם כמו הציץ שאין בו מזון מבריא כ"א מראית עינים) "ודבר אלהינו" (הדברים הטובים ומועילים שבו) "יקום לעולם".
38
ל״טאכן באחת אין אנו רשאין להתעלם, הגם שלא נכחד כי קשה עלינו ליכנס בזה התגר, גם מפאת היותו נגד איש אהוב ומכובד לנו ביותר, גם מפאת קושי הענין ויקרתו, דברי אמונה וגחלי אש דת, גם לקוצר הלשון ומעוט הכשרון בבאורו וצחותו; אלא שבעל כרחנו ובלי משוא פנים נדבר משפטים את ידידנו החכם השלם הר"ר שמואל דוד לוצאטו, על רדפו בחרב הדורות שעברו, ועל תתו בזה ביד מתנגדינו ואויבים לנו חרב חדשה ולה שני פיות, להבאיש ריחנו ולחרף את שמנו. – ובאמת ובתמים אין אתנו יודע איזה הדרך עבר רוח קנאה גדולה זו על החכם הלזה, לכונן קשת גם לדרוך עוד חציו דבר מר, נגד הרמב"ם ז"ל בכרך השלישי, ונגד החכם ר' אברהם אבן עזרא ז"ל בזה אשר נתת לפני, ושניהם הם המדריכים דרכי תבונות ונותנים חיי נפש לדורות אין מספר הבאים אחריהם.
39
מ׳ואילו היה בא נגד הגדולים הללו בטענות חדשות ונוצחות, ובהתנצלות הנאותה והדין לכף זכות המחויב, החרשנו, כי המשפט לאלהים; אלא שאין הדבר כן, ימינו נצב כצר ואוסף מכל עבר ופנה מכל מי שקדמהו בריב נושן זה, טענות קלושות ודברי חידודין בלבד; וגם במה שהוסיף הוא מדעתו מספיק לעצמו בשטחיותן של דברים מבלי ליכנס לעומק הענין שהוא מדבר עליו, ובערכים ורמזים אין להם שחר; כמו טענתו על הרב ז"ל על דבר תכונת אמונתו בתחית הגופות. וכי זה פועל חכם לגלגל עלינו אותה דבה ישנה שכבר נשכח זכרה? ושהתנצל עליה הרב בעצמו במאמר מיוחד הנודע ומצוי ביד כל אדם; והנה דבריו שם אמת ברורים, שהשארת הנפש כבודה ואשרה היא יסוד כל אמונה יקרה, מיוסדת בשכל ובעומק דעת הרוחני, חוץ מן המצאה רמוזה בעומק דברי ומליצות הנביאים ואנשי רוח הקדש, וירחיבו ויעמיקו בה החכמים בכל דור ודור; אמנם תחית הגופות היא רק נס ממעשי הנסים שינוי מנהגו של עולם ואין לנו בו אלא חדושו והאמונה בו בלבד. ולדעתנו העניה הבטיח השם בתחית הגופות, בשביל לנהל על ידי אמונה זו את המון אנשי הדת אל האמונה בנצחיות הנפש וברוחניותה, שהוא ענין דק קשה הציור להמון, אפילו בציור קרוב דמיוני כ"ש באמתתו, והורגלו אליה ונקבעה בלבם ע"י האמונה בהבטחת תחית הגופות. ובימים הקדומים בזמן בית שני לא עשו הבדל כלל בין שתי האמונות, והצדוקים שכחשו בתחיה כפרו גם בהשארה לפי עדות יוסף הכהן; ומאחר שהבטיחנו השם מחוקקנו במעשה נס כולל זה באחרית הימים, לבעבור החכימנו ולהיותנו כיום הזה, הנה דבר ה' לא ישוב ריקם, ובלב נאמן ונכון נאמר בכל יום הדבור המתוק ומקים אמונתו לישני עפר, והנוסח בשיר יגדל, מתים יחיה אל ברוב חסדו, והנוסח המתוקן לאחד הקדמונים בעקרים, אני מאמין שיהיה תחית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתב' שמו, והדבורים כלם רומזים אולי גם למה שזכרנו.
40
מ״אוכן היא טענתו על הראב"ע על אמרו שהמלאכים נכבדים מן האדם, ושמעלתם גבוהה מאד; הנה דברי החכם נכונים מאר להעומדים בסוד השם ובסוד העולם, הגם שהם נעלים משכלי המין האנשים; ומה נעמו אמרותיו הבאים מועתקים באסיפתך זו משטתו האחרת לספר שמות.
41
מ״בוכלל אומר שאין לך דבר קל מזה להשיג על חכמים גדולים ועל ציורי השכלתם בדברי אמונות ודעות וספורים, וליקח ההשגה מן הערך והדימוי בין הציורים המושכלים ההמה ובין ציורי המון אנשי הדת בכל הענינים הנזכרים; והשגות כאלה כבר יקרו לחכמים בכל הזמנים, שנרדפו וחשבו רודפיהם כי השיגום, והחכמים לא היו עמהם כלל במקום אחד; וגם ההשגות שעשו על הרב ז"ל בחייו, גם סמוך אחרי מותו בדברים אלו, רובם ממין זה; לדוגמא על עשות הרב ענין הסעודה לצדיקים לעתיד לבוא שזכרו חז"ל, משל, שאל מתנגדו הראב"ד ז"ל בפ"ח מהלכות תשובה (וגם הוא יקר ובעל נפש בדורותיו) "ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה", ענין שהוסיפו בעלי אגדה אחרונים להמשכת המשל וליפויו, לפי הדרך הנהוג בזמנים ההם באגדה; וכעין זה כשבא הרב (בפ"ז מהלכות מלכים) לבאר תכונות המושיע המקווה וסמניו, וביאר שם עקרים גדולים והכרחיים לאומה בכל מקום ובכל זמן, והמשיכו הצורך להזכיר מעשה בן כוזיבא וסיפר בו שלא לגנותו, מיד בא הרב המשיג הנזכר עם ספור הביאו מאגדת חלק, שהחכמים ההם שהרגו לאיש ההוא כשלא מצאו לו היכולת לדון דיני נפשות עפ"י הריח; והספור בודד ומתנגד לא לבד לדברי הקורות אלא אפילו לשאר אגדות בתלמוד ומדרשות, ורק מקרא הוא דורש על הדרך הידועה בזה לכל מבין; ותפישות כאלה באמת אינם השגות כ"א תואנות.
42
מ״גוהנה ישפוט נא האדון בעצמו אם אין השגותיו דומים ממש לאלה הזכורות; כי אם נאמר אליו הנה הכתובים מעידים בהוד הנפש שהיא אצולה ממרומים נפוחה מאת השם יתב', ובגוף שהוא עפר מן האדמה ושב אליה, ונזכיר לו הדבורים הנעלים בשכר הנפשות: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך: וחשב מחשבות לבלתי ירח ממנו נדח, ובעונג הרוחני לנשמה רבו למאד הכתובים בתהלים והמאמרים בדחז"ל, ושהמדע איך הרוחני קשור בגופני, ואיך הגוף היכל לנשמה, מדע עמוק ונשגב עכ"פ מדעת ההמון, ומנה רק לבעלי עיון הגדולים; הנה ישיב – יסלח החכם המכריחנו למנותו כאן עם ההמון באמונות, בכדי שלא נרע לו יותר מזה השעור, לחשבו לעושה חונף ומדבר בלב ולב – מה לי ולמעיינים, לא כך הורוני מלמדי דרדקי במעמד הנפשות ובתעודת האדם האחרונה, כי אם שהנשמות משוטטות באויר עד לאחורי הפרגוד, ובאות לקבריהם בכל ער"ח, וליום האחרון ישובו אל גופותם ויחיו וישמינו ויתעדנו, ויבואו לביתם ולקרוביהם, וישאו בחזרה את נשותיהם, שכל זה נמשך ונאחד באמת לפי מחשבת האמונה ההמונית; וכן אם בענין המלאכים וסוד השכלים הנבדלים והמאורות העליונים נחוהו גודל מעלתם ברמזי מרכבת ישעיה ויחזקאל, ומה שסברו בהם קדמונים כדברי הראב"ע ממש, שתקנו באלפ"א בית"א של ברכת יוצר לחול, מאורות נתן סביבות עוזו פנות צבאיו קדושים, כלם עומדים ברום עולם, ויותר באלפ"א בית"א של שבת המתגאה וכו' ושמזה הראיה, שכל ואת היתה דעת חכמי ישראל הראשונים מזמן הבית, מן היהודים תושבי ארצות היונים, אותן שיסדו לראשונה חכמה פנימית לישראל על דרך המחקר הפלוסופי, וקבלו מהם יחידים מחכמי א"י החסידים ובעלי הסודות שעסקו במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ובסתרי התורה, והם הם מתקני היוצרות, וקצת התפלות הנעלות למועדים, שאמרום ושוררו אותם החסידים בעברם לפני התיבה לפי הנהוג אז. הנה תהיה תשובת אהובנו עמו, שכל זה מתנגד למה שאמרה לו אמו במלאכים הטובים, שהם רק לתשמישי הצדיקים נבראו, להביא טרף ועשר לביתם או להיות להם למגידי בעלטה, עד שיתפארו קצת, שהיו רגילים בבית משפחתם או גם שנבראו ע"י אבותיהם. – ונגד טענות כאלו מה יש מענה בפינו? והרי עלינו להודות באמת שדעות הללו נקנות בדמיון ובתחלת המחשבה, נכונים למשלים ולספורים הלציים, והולכות ומתפשטות בהרגל וקלות בין ההמון, והדעות שכנגדן נקנות אך בעמל ויגיעה, ומיוחדות הן והדומה להן לחכמים מועטים חזקי העיון שבכל דור ודור, ואיך יקרא אמונת כלל ישראל?
43
מ״דאולם מצר השני כל מבין משכיל יתבונן תחלה, שזו היא חומת נחשת הישנה, משגב גם לכל אמונה טפלה, הצומחת ורבה קל מהרה, וגודרת עצמה בחומה זו. – ויבין ויכיר עוד, כי תמיד, וביותר בדור שיפרץ בו איזה שמוש שכל לכל חפץ שיהיה, כל אדם לפי מה שהוא מעיין, או דעתן מקבל הדרך מאחרים, או רואה סביביו עושין ועושה, לא יחדל מבנות לו בנפשו איזה בנין אמוּנה שהוא מתהלך בו, ושזהו באמת כבוד העצם הרוחני החי השוכן בקרבנו, שעליו אנו מברכין ברכת אתה חונן, ומתפללין חננו מאתך וכו', היינו שהוא צועד תמיד מעלה מעלה, מן המדומה אל המחושב, ומן ציורי תחלת המחשבה לציורי הבינה, וממה שהוא בקצת דורות מונח ונתון אל הנפש מבחוץ ועל צורה אחת, למה שהוא קנין לה, ונאחד עם עצמותה לעולם; ואחר העיון העמוק יכיר עוד, שבאמת התוכן הפנימי באמונות התוריות שוה ואחד לפי עצמותו, גם באמונה הפשוטה של המון המאמינים גם באמונה צרופה של חכמי כל הדורות שבישראל, וכמו שיבואר עוד בהמשך שאר הטענות.
44
מ״הוככה תשוב חומת ברגל הנזכרת לקיר נטוי גדר הדחויה, או גם תל של קרח מזמני הקור והצרות, וכחום היום וזרחה שמש צדקה ונמס.
45
מ״ווכמו כן טענתו נגד הרב ונגד כל האומרים באמונה צרופה, הלקוחה מתכלית האחרון בעבודה, וממה שאנו אומרים במדרגת החסידים השלמים בעלי העיון האלהי באושר האחרון בערך אל המון המאמינים ומקיימי מצות כהלכתן (ונאמרה ונשנית גם היא לרוב בפי בעלי ריבנו המקובלים הידועים ז"ל, הר"י יעבץ, הר"ר שם טוב והר"מ גבאי וחבריהם), גם היא אינה כ"א תואנה למרות עין ולכאיב לב; שהרי כל ספריהם במה שנקרא להם נגלה ונסתר מלאים מאלו המדרגות וגבולותם; ומי יאמר שאין חלוף מדרגה בצדיקים מקיימי התורה? ולא שנו חכמים אלא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לא שחלקם שוה; והלא סוף סוף אחר כונת הלב הן הן הדברים, והכונה נמשכת אחר המדע והשכל, הנבדל ומשונה הרבה בבירורו וטוהר השגתו בין רב למעט.
46
מ״זוטוענין בזה גם מצד הנסיון, שאנו רואים קצת מעיינים מקילים במעשי דמצות; ואין מביאין ראיה להענין בטובו ובצביונו מן אותו ענין כשהוא בקלקולו וברעתו; וטענה זו חיי ראשי כי נוכל להחזירה להם ביתר עז, שכבר צמחו ביניהם בקצת הזמנים כתות שלמות מקילים במעשים ואפילו במצות השכליות, ומזלזלים בלמוד הגבלת המשפטים התוריים, הכל להתעלות מחשבתם ורוממותה, כפי דבורם; ובשביל כל זה לא יסגר שער העיון; והרוצה בפירוש או מכלל דבורו, בבערות וחסרון ידיעה ועיון, הוא מבקש לפתוח שער גדול לכל תועבת אמונה טפלה, עד לאבק ע"ז ולהשחתת המוסר והאמונה בכללם. – והאמת הברור הוא כי היצורים הנעלים התוריים שוין בהם התם והנלבב, המשכיל ושאינו משכיל; אלא שאצל המון המאמינים ישארו תמיד ציורי תחלת המחשבה, בודדים ועומדים בפני עצמם בלי קשור ברור, ולא על טהרת אמתתם; והמעיין החשוב הוא המקשרם ומעריכם, ומעלה אותן ממדרגות גולמי ציורי תחלת המחשבה למושגים כוללים וציורים זכים תבוניים. אמנם בשתי המדרגות האלה גם יחד, לא יצאו הציורים התוריים והאמונות לפעל שלם בשעור שיתהוו קנין עצמיי בנפש ויאשרוה ויצליחוה, זולתי ע"י מעשים בפועל נערכים אל הציורים ההמה, וע"י עבודות הנרצות ביחיד ובצבור, וכמו שיבוא עוד.
47
מ״חוקרוב להנזכר הוא מה שמונין אותנו במשל בפיהם "נאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא מגיד דבריו לארסטו חקיו ומשפטיו לאפלטון" וכונתם על מה שאנו אומרים בקצת האמתיות הנעלות בסוד האלהות ובהוד הנפש ובתעודות שהגיעו אליהן גם טובי הפלוסופים בעיונם, ורומזים הנגוד אל שטתם באלה הדברים הנעלים, שהיא חלקם ומיוחדת להם לפי סברתם. – והנה כונת המקרא על המצא בהמון אומה שלמה הציורים והמשפטים התוריים על האופן היותר שלם שאפשר לה בכללותה, ועל היותה בפועל מסודרת ונהוגה על פיהם, ואין הכונה כלל אל העיון המחקרי, ולמה שיגיעו בו איזה מהסגולות שבמין האדם, והכתוב אומר לא עשה כן לכל גוי, ואינו מדבר בפרטים.
48
מ״טוהנה גם שטתם הרמוזה לעד, כי לא היתה מעולם חלק להמון רב באומתנו; וחז"ל אמרו חסידי או"ה יש להם חלק לעולם הבא, ולפי מה שאנו עתידין לבאר במקום אחר אי"ה, הכונה לראשונים בתאר חסיד על בעל העיון והצפיה באלהיות; ונמצא להם עוד מפורש במדרש: "אם יאמר לך אדם: אין חכמה בּאֶדום אל תאמין; יש תורה באדום, אל תאמן". וזה נאמר על היונים והרומיים הקדמונים, ויובן המאמר למשכיל מדברינו שלמעלה. – ועל כן בושנו מדברי אהובנו השונה באולת מי שקדמוהו ואומר בהמשך דבריו: "והרי מבואר כי גם גנוב רצוח ונאוף יוכל הפלוסוף המשכיל לקנות לו חיי העולם הבא", כאילו ראה מימיו איש שוגה בתועבות אלה יעמיק הרבה אפילו בלמודיות וטבעיות. ועל תאוה אחת פחותה אומר הכתוב: כל שוגה בה לא יחכם, ואף כי הפלוסוף המכוון כאן, שהוא הדורש בעמקי האלהיות, אין ספק, שלא בלבד המשולח ונעזב אל התאוות והמדות הפחותות, אלא אפילו מי שילמוד רק להנאתו, כמו להקרא חכם וחסיד בעיני עם הארץ, לא בא ולא יבוא לעולם בשערי צדק העיונים האלהיים, שהם הם הרחוקים מאד גם מדעות המבולבלים של רוב בני אדם, גם מהפעליות הקנאה התאוה והכבוד הרודים בם כרצונם.
49
נ׳קצרו של דבר, התשובה הכוללת לכל אלו הטענות הנזכרות היא, שזה שאנו קוראים בזה חכמת ישראל לאמונה צרופה, והנקראת אצל הרב במורה חכמת התורה על האמת, ואצל טובי קדמוני המקובלים סוד היחוד והאמונה, ופלוסופיא של הדת לקצת האחרונים, הכל שוה ונאחד בערך אל התוכן הפנימי שבהם, עם הציורים התוריים שבלב ובפה ובפועל האיש הכשר וירא אלהים בתמימותו בשעה שהוא שומר מצוה ועוסק בעבודה לשם שמים ובלי פניה; אולם החלוף גדול יתר מאד בידיעה והכרה, ולפי מה שיהיה מקום ומשכן התוכן ההוא בהרגש הלב, כמחשבה, או גם בשכל הנקי, שלפי זה ההבדל תהיה הידיעה והעבודה ברורה או מעורבבת, זכה או עכורה; והדברים עתיקים ועמוקים למאד, יש בכחם להסיר החשד והתחרות שבין האמונה הפשוטה ובין חכמת האמונה (או לפי הדבור הרגיל התורה והפלוסופיא) שהראשונה חושדת תמיד את האחרונה, שהיא מנגדת לה ומפסדת אומן הנחותיה, לא לבד באותן האמונות שזכר אהובנו במכתבו, כי אם בכלן, בהשם ב"ה ובתאריו, בבריאתו והשגחתו והנהגתו לעולם, בהתגלותו לאהוביו, בשכינתו בתחתונים ובעם קרובו, ובעבודות הנרצות אליו ביותר. "והנגוד" הנראה בזה בהשקפה שטחיית בין הציורים התוריים המפורסמים ובין הציורים התבוניים שבחכמת האלהות והאמונה, היא "המבוכה", שהיה הרב ז"ל ראשון להשיגה ברור לכל חלקיה והתפשטותה, וחתר בהתרתה באמרו, שקראו לסבת זה "מורה נבוכים ומאמרו הנכבד"; אלא שאין באגרת זו המקום כלל ליכנס אפילו אחת מאלף מהצורך בדברים אלו, שאין לנו יקרי הערך כמוהם; ורק אותה הטענה שהנוכלים עלינו מתגרין בנו תמיד, והחכם לוצאטו עמהם, ועושין "ממה נפשך" זה: או שהמחקר השכלי בדת הוא שוה להפשוט בדת, וא"כ הוא יגיעת בשר לבד ואין בו מן הצורך לקנין חיי העוה"ב; או שהוא בלתי שוה ותוכן אחר, והחסרים ממנו, והם רוב העולם, אינם בני עוה"ב. ועלה בידם חוח תמורת השושנה, והמתעלים ומשתלמים בו אינם צריכים לעבודה ולמעשה המצות. אותה הטענה, והיא באמת תמצית העתרת דבריהם, היא שהכניסה אותנו לזה המעט שדברנו ושנדבר עוד בזה ביראה ופחד בדברים העומדים ברומו של עולם באמת.
50
נ״אאמנם מאחר שנכנסנו לזה, הרשני עוד להעתיק דבור אחר מחבורי אשר אתי בכתובים (השם יזכני להשלימו ולהועיל בו) בכונה שאולי גם מהם יגיע ברור קצת לכונתי בכאן, לא שיחיה מסכלותי להביא ראיה מדברי על דברי. – "ואנחנו קהל ראשוני מחזיקי היחוד על טהרת אמתתו מאמינים ויודעים, שכל הדברים הגשמיים חולפים ואובדים ואינם כלום, לפי שאינם על אמתת המציאות, ושגם הרוחני המושג לנו בקשור ועם כל הגשמים, ומתגלה יותר במין האנושי, ומאיר בסגולותיו, אין עמידתו ואמתת מציאותו כ"א בהשם יתעלה, שהוא לבדו הצור התמים, מעון לנו בדור ודור, היינו סבה כוללת ביחודה כל הסבות למיניהם, ואמתת מציאות כל יש, שאין אמתת מציאותו וקיומו אלא בו; ושאלו היה חוצה ממנו אמתת מציאות וקיום לשום דבר בפני עצמו היה הוא האלוה; ווה עומק סוד המקרא: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים.
51
נ״ב"ודע שכל מה שיחזיקו האלהיים ליסוד מוסד לסבב הכל אל השם, ויאמרו – ד"מ – שכל המצות ואפילו השכליות אינן אלא גזרות השם, ושההכרח להאמין בהן ולקיימן הוא רק מפני שגילה אותן בטובו לבני אדם, כל זה החזוק אינו אלא לקיים הפנה הזאת, שאין אמת ויסוד קיום כ"א להבא מפאת השם יתעלה, ראשית והתחלה לכל דבר.
52
נ״גודע עוד, כי הפנה הגדולה ההיא, שהחזיקו בה בסתמה האלהיים בקבלתם, היא בעצמה אותה שנתקשו בה גדולי חכמי המחקר להשיגה בבירורה, פעם תתראה להם ופעם תתעלם, והגיעו אליה בבירור מתחלף בין רב למעט, אחר עומק העיון התבוניי, ואחר שעברו דורות הרבה, דור דור וסגולות חכמיו.
53
נ״ד"אולם הט אזנך לשמוע היותר נפלא, שהוא הפנה בעצמה שיעמוד אליה, אך לא בבירור שכלי, כ"א בהרגש פנימי ובהלך נפש. כל בעל דת אמת ירא ושומר מצוה לשם שמים, על פי ובכח דעת אלהים הנטועה בנפשו וקשורה עם רוחניותו, וכמש"ה: וכל בניך למודי ה'; כי השגת המאמין, שהכל אפס ותהו חוץ ממה שיסמך על הבורא יתב', הוא דעת אלהים, והשגתו שהוא בעצמותו וברוחניותו (היינו כשהוא עובד בפועל) חביב לפניו יתב', ומתקרב אליו ודבק בו, ושעל ידי זה הקירוב והדבקות לבד יתקיים ויחיה חיי נצח (יהיה לו עוהב), היא עבודת אלהים, ועל זה נאמר, דע את אלהי אביך ועבדהו".
54
נ״הועל דבר העקרים, שהניח הרב ליסוד אמונת ישראל שלשה עשר במספר, הנה קצתם ימאנו בהם מפחדם, שלא נעשה הבדל וחילוק באמונות התוריות, ונאמר שאין ההכרח לאיש הישראלי להאמין בכלן, זולתי בכל המונח לעיקר, ואלה הם קצת ואולי רוב הרבנים וקצת המשכילים יפחדו המאסר והכבל למחשבה שיש בהנחת עיקרים, ויאמרו, שמלפנים לא היה בישראל רק מעשים ועבודות מורים על המחשבה ואמונת הלב, ובמעשה תפול המצוה המכרחת, לא עיקרי אמונה התלוים לבד במחשבה שלא תסבול ההכרח והכפיה, ולא יפול בה המצוה כ"א ההערה וההזכרה. ושני אלו הפחדים שמעו הקטנים יוצאים מפי הגדולים ונשנו בפיהם לרוב. והנה אהובנו החכם זכר הפחד האחרון בטענותיו נגד הרב, ואמר שהימים הראשונים, בלי עקרים מנוים ומיוחדים, היו טובים מאלה שהיתה אמונה מסורה ללב, ולא נידון אדם כ"א על מעשיו (והלואי שמעו אזניו מה שפיו מדבר, ולא נתן דופי בגדולים וטובים ע"ד אמונה), ודבריו אמת באיזה פנים, אך התולדה שהוציא מהם לאשמת הרב ולדעת הזמן המאוחר איננה נכונה כלל; וזה לפי שמתחלה בהיות הדור פשוט והלב תמים לא הוצרכו לעקרים, שלא אמר אדם לחברו: אמונתי טובה מאמונתך, ושאני מאמין, היות נס פלוני ופלוני נעשה בידי הנביא, או הצדיק אחריו, בפועל ממש ועל דרך שאני מבין בו, ולך אין חלק באלהי ישראל ובתורתו, להיותך בלתי מאמין כלל בספורו או על דרך זולת המובן לי ממנו; או לפי שאתה סבור, כי הפירוש הראשון והפשוט במקרא פלוני הוא בחילוף הפירוש המקובל לי בו. וכל עיקר המראה הזה מן המחלוקת באמונה ובערך האמונה אל המעשים לא נראה כ"א בין הכתות שצמחו בינינו בזמנים קדומים בווכוחנו נגדם, ופסק לגמרי כשנדחו ונחלקו מקרבנו.
55
נ״ואולם ברבות הימים, כשצעדה הדת לפי טבע הרוחני למדע ולחכמת הדת, ונתחדשו השכלות וסברות ודקדוקים באמונות ובפירושם, וחכמו ועשו בתורה חכמים שלמים גם תלמידים שלא שמשו כל צרכם, רבתה בהכרח המחלוקת בדעות ועמה המשטמה בלבבות, עד שהביא הצורך הגדול והנחוץ את החכמים השלמים גדולי העיון, להעמיד עקרים כוללים, וחתרו לבאר השרשים, שזולתם אין מבוא לדת ישראל בשום פנים, שרשים שהדעת והלב מקבלים אותם. להיות קצתם אמתתם מבוארת גלויה, וקצתם ידענו מהם שהאמינום אבותינו כל ישראל בכל הדורות, והמכחיש בהם יצא מכלל דת ישראל; אכן בזולת זה השאירו הדבר מסור ללב ולשכל המאמין. שאם יאמר אדם מאחינו מתיחס ליהדות שאינו מאמין – ד"מ – בפשוטן של דברים שאתון בלעם דברה בפועל כאדם בפיה החמורי, או יאמר בפירוש איזה מקרא, שהנגלה משפט מלותיו הוא הראשון ובלתי נעקר ע"י מה שהזקנים והסופרים מקבלי התורה בדורותם פירשוהו ברוח קדשם וברוחב בינתם באופן אחר לכונה קדושה לתכלית נרצה; הנה האיש ההוא לא יחשב בשביל אמרותיו אלה לכופר בתורת משה רבינו; וזה לפי שהעיקר הכולל והאמתי בזה אינו כי אם שהשם ב"ה הוא ראשון והוא אחרון, ולא היה עמו דבר נמצא חוצה לו המכריחו בחקות טבעו ומונע השם מלעשות רצונו, והוא הרוחני המוחלט השליט על כל והכל מכחו ומפעולתו. וכן העיקר השייך למשלנו השני הוא שכל התורה, שבכתב ושבעל פה, המצויה עתה בידינו, כפי מה שנמסרה לנו ע"י הנביאים וזקני הסופרים (אנשי כנסת הגדולה) והחכמים שאחריהם ברוח קדשם ובטוהר בינתם, היא המסורה בעקרה בכללותה וברוחניותה למשה רבינו ע"ה בסיני (כמו שאמרו, שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ויבואר כל זה באורך במ"א בעזה"י). וכל עוד שאין המאמין הנטען ההוא פוגע באלו העקרים ובדומיהם, הרשות בידו, כי יפורש לו, מסכים למה שתורהו תבונתו, באותו הספור התוריי או באותו המקרא, פירוש, על אחת מן הדרכים הנודעים לחכמים בפירושים, ושהתחילו ביסודתם עוד קדמונינו ז"ל בתלמוד ובמדרשות; מהם: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו; דברה תורה כלשון בני אדם, לסבר את העין מה שהיא יכולה לראות ואת האזן מה שהיא יכולה לשמוע; נותן לבריותיו סימן הניכר להם; המשל הזה אינו כלום וע"י המשל אתה מוצא דברי תורה; גדול כחן של נביאים" וכיוצא בדרכי הפירוש שהרחיבו בבאורם חכמי התושיה ובראשם הרב ז"ל.
56
נ״זאמנם להיות שלא היה ביד השלמים ההם במספר העיקרים ובדקדוקם קבלה קדמונית, הגם שנמצא להם יסוד וראשית במשנתן של חכמים, הנה היה זה מטוב חלקנו ונועם גורלנו, שלא נמנעו חכמי דור ודור לדרוש בהם, להוסיף עליהם ולגרוע מהם. ולפי האמת אין הרב המתחיל בהם ולא הוא החותם; ועוד לפני זמנו כשלש מאות שנה, ימות רב סעדיה ז"ל, התחילו לדרוש אחרי שרשי הדת במדע מבורר, ונמשכה זאת הדרישה ביחוד עד השר דון יצחק שלש מאות שנה אחרי הרב.
57
נ״חויש בזה עוד ענין גדול יעמוד עליו המתבונן מדברינו; ווה שקצת הנחשב לעיקר בדור אחד או באיזה דורות, יוכל לשוב בדורות אחרים למדרגת אמונה ראויה, אולם נתונה להשכלת המאמינים ולפירושם בה. וכל אדם יודה כי בהושע ישראל תשועת עולמים ע"י המושיע המקווה, לא נצטרך למנות ביאת המשיח לעיקר, כמו שאין תארי המשיח ופרטי תכונותיו עיקר אפילו היום, ויחשבו בהם המאמינים איש איש כפי דעתו ושכלו; וכבר דבר על זה נכוחות רב חד השכל בעל בשמים ראש בתשובה רנ"א מספרו זה.
58
נ״טועל דרך זה נאמר בשרש נכבד וראוי להמנות עיקר בימינו אלה, והוא חיוב קיום המצות בפועל, שאין די באמונה ובעבודת מחשבת הלב לבד, בין שתהיה המחשבה פשוטה ובתחלת הציור, ובין שתהיה צרופה ומושכלת, לא תספיק לבדה עד שנוציאנה ע"י מעשה מצוה לפעולה שלמה ולאור המציאות החיצוניה ביחיד ובצבור; וזה יסוד בתורתנו בכל המקומות ובכל הזמנים. וכבר בתורה שבכתב באו מבואר הגבלות ודקדוקים בשאלות פרטיות ממעשה המצות וקיומה, כמו בחטאת חיצונה שנשרפה, במקושש, במגדף, בגיעולי כלי נכרים, בירושת הבנות, בדין היורשות נחלה בארץ; ובימי הנבואה ומשך זמן בית ראשון היתה ההוראה במעשה המצות ודיניהם מלאכה מיוחדת לכהנים ולשבט הלוי בכללו. ויורו על זה כתובים רבים, עד שהנביא מוכיח קצת המורים על לקחם שכר בהוראתם: וכהנים במחיר יורו. ובמשך בית שני לא בלבד ראשי חכמי הפרושים בא"י ובבבל השתדלו הרבה בהגבלת המשפטים התוריים והדקדוק בהוראתם, מה שנודע לכל, כי אם גם בין היהודים שבאלכסנדריא ובשאר ערי יון, שיסדו לראשונה, כנזכר למעלה, חכמת דת פנימות בספוד האמונה ויחוד הלב והכונה, הנה ידידיה ובשמו היוני פילא, אולי הגדול שבין החכמים ההם, נמצא במאמריו ברמזי התורה תוכחות עצומות שלא לזלזל במעשים מפני ידיעת רמזיהם, אלא לאחוז בהם ולעשותם כפי המסורת מאבות; ותוכחותיו אלה אינם נגד הקלים והרשעים כ"א נגד החסידים ואנשי העיון שבבני זמנו וארצו אצלו במדרגה נעלה מן מדרגת העובדים ואנשי מעשה בלבד (ביוני אַסקעטאָס, עוסק) (מכל זה ורשומו הניכר בדחז"ל הראשונים, יבואר באורך בחבורי בשער שיחדתיו לשטת החכם ההוא באלהיות); ומזה נראה שכבר אז רצו להקל במעשה מפני העיון כמו שהדבר בימינו, לא בלבד אצל קצת המעיינים ע"ד פלוסופי או נחשב לפלוסופי, אבל גם אצל קצת הנמשכים אחר סודות החכמה המקובלת, ואין כל חדש; ונשוב לענין.
59
ס׳מעתה ידון המתבונן, מה בין מניחי עקרים כוללים בחונים לחכמים, שלא הזיקו ולא יזיקו לעולם לא לאמונה פשוטה ולא לאמונה צרופה, ובין אותן שאינם חפצים בעקרים, בכדי לעשות הכל עיקר; היינו כל תאר בלתי מנוקה מגשמות, וכל דמיון גם חושיי, שבו תתאר המחשבה ההמונית את הדברים היותר נעלים הקשים לקנותם ונוחים להפסידם מטהרתם, וקצתם נמנעי ההשגה אפילו לשכל האנושי, ומצוירים באמתם רק להבינה, המנה האלהית ליציר כפיו; שסוף סוף (ההכרח והצורך הגדול מביא לשנות ולשלש זה היסוד) כל מחשבה וכל ציור שלא נזדכך עדן בעומק ועיון התבנויי, הנה הוא משותף לכל, ישתוו בו באמת ההמון והנקראים ידענים, עם תופשי החלק החיצוני שבחכמה התורנית; והנה הכתוב מעיד ואומר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, והכתובים בשבח החכמה העליונה, בקושי השגתה, ובמעוט היודעים בה, רבו מלספור, אין צורך להעתיק מהם בזה. – – ונשוב לטענות החכם נר"ו ולתוכחתנו.
60
ס״אעוד הוא מבקש לו תואנה בזה שהחמיר הרב בחבוריו התלמודיים בעונש ובמשטמה נגד מאמיני דעות אחרות, ושכח להוסיף מה שהוסיף הרב, כמה וכל כמה שאותן הדעות מביאות לתועבות הורסות הקבוץ וישוב המדיני, ואם ישים עינו על תשובת הרב אודות הקראים ואודות הישמעאלים להגר ר' עובדיה, יראה דרכו בזה; ובשומר עוד עין פקוחה על דבריו בפרק השביעי מהלכות מלכים (הלא המה רק לבד בדפוס הראשון של וויניציא), ויעיין בהם עיון טוב תבוניי, הנה יודה, כי משה עלה על ראש ההר, וירא משם את המין האנושי שוכן לאומותיו, וגילה לשרידים דברים שהעתיקן עתיק יומין משכלו הרוב, בדבר הנהגתו יתב' לעולמו.
61
ס״בוחוץ מכל זה מי שהיה עליו בדברי אמונה מחלוקת מעט מאנשי זמנו, עד ששפך את לבו הטהור והנכאב לפני תלמידו החביב באמרו: "ומי שהוא בעל דעת לפי סברתו יתפוש עלינו במה שנכלל בו (בחבור היד) מעיקרי האמונה ואלו הם הרוב" ועוד שם: "ואם הכריחו (הוא מדבר ממתנגדו אחד, לדעתנו ר' שמואל ראש ישיבת בבל, והכל עוד לפני התפשט ספר המורה) הזמן והענין והצריכו לדבר ולומר שאינו בעל דת ולא בעל מעשים טובים יאמר זה". ויותר מזה, מי שהיה לו לריע אהוב הפלוסוף הגדול אבן רשד הישמעאלי, הנרדף מבעלי אמונתו על דבר דעותיו עד שהוכרח להסתיר עצמו, ואומרים שהרב בסכנה עצמו החביאו משך זמן, איש אשר כזה בלי ספק היתה אתו אות (הטאָלעראַנץ), אשר היא שומה היום בפי כל הכתות והצדדים, עם היותה לפעמים קרובה בפיהם ורחוקה מכליותיהם.
62
ס״גואם לא השחוק היא תלונתו שהרמב"ם היה הראשון לכתוב הלכות פסוקות על ספר; ומי יאמין, כי שכח שכבר בגמרא התחילו בקביעות הלכתא, ובזמן הגאונים, ארבע מאות שנה ויותר לפני הרב, כתבו הרבה שאילות והלכות גדולות ופסוקות; והנפלא שרק בתלונת שוא ואון זו הכשילו פיו לומר על חבור "היד" המאיר, שהיה הרב בו בעוכרינו; ח"ו! לא תהא כזאת בישראל. אנא חטא האיש הזה חטאה גדולה וצריך תשובה וסליחה, וכבר שב ודאי. ואילו לא היה במכתבו רק הדבר הקשה הזה בלבד, היה די טעם לתוכחת מגולה, ודי חיוב עליך המוציא לאור לקבלה ולפרסמה באסיפתך ולא יהיה בך חטא.
63
ס״דוכבר ראינו איך במחברת זאת הרביעית לאסיפתך, שת פיו ולשונו גם בהחכם ראב"ע ז"ל, כאילו הכריחו טבעו להיות בועט ברבותיו, משל לתינוק הנושך שדי אם; כי מי מכל אשר החל רוח ה' לפעמו להגות בחכמת ישראל אשר לא ינק לראשונה ממיץ תבונתם של שני המעינים הטובים הללו.
64
ס״הוהנה העול אשר מצא בהחכם על דבריו במעלות המלאכים, כבר הזכרנוהו למעלה; אולם עוד הוסיף לעשות להעריך בין פירושי החכם ובין פירושי רש"י ז"ל בכתבי הקדש, ומה נאמר ומה נשיב בזה הערך והדמוי שאין לו שחר בפני עצמו. ואיך יהיה ערך בין דברים שאין להם שתוף באמת, הגם ששניהם פירושים? והנה ספר החסידים וספר חובת הלבבות וספר הישר, שלשתם היו המוסר ויחוד הלב לאמונה ועבודה, האחד בין הצרפתים והאשכנזים, השני בספרד ובפרובינצה, והשלישי בין היהודים שבקונסטנטינא וארץ יון (והוא לר' זרחיה היוני ומיוחס בטעות לר"ת כנודע), ושלשתם כאחד טובים ויקרים בערך אל זמנם ומקומות חבורם; ועם זאת אין להשוות בינותם כלל.
65
ס״וואעפ"י כן לבל יהי איש חכם או צדיק בעיניו בהתהלכו בדמוים כאלה, נאמר בזה אשר לפנינו, "שמצד אחד" לא נעלם מכלנו גדולת רש"י ז"ל בערכה, הוא שלמה עשה אזנים לתורה, וכל הספרים העקריים לדת היו לפני בואו, ביחוד בערך אל המון ההוגים בם, כקופה שאין לה אזנים; אמנם תקפו הוא כשרונו הרב לבחור תמיד בסדר ולשון היותר חודר וקצר, צח וקל להבין, ופרשת גדולתו היא עזוז נפשו, שלא לסור לעולם מן המסלה אשר דרך בה בבאור דברי הזולת, להיות מפרש הדברים על דעת אומרם וכונתו הראשונה בלבד.
66
ס״זהאמנם מה שנוגע ביחוד לדרך פירושו בחומש, הנה אין להכחיש היותו במקומות הרבה נמשך יותר מדאי אחר הדרש (הטוב בפני עצמו לאיזה צורך שהיה בדינים ובמוסרים) נגד הפשט הברור, שאליו היה עיקר מגמתו, כמו שמזכיר בעצמו לרוב. ואף גם ואת המשים לב על דרך כל פירושי תורה שהיו נהוגים עד זמנו בארצות יון איטאַליא וצרפת, שלא היה דבר זולת קובץ מדרשים שונים ולקוטים, מורחבים או מקוצרים מכמות שנמצאו תחלה, ומתובלין באיזה תבלין של יפוי הלשון, כפי טעם וחפץ כל הבא למלאות ידו לכתוב פירוש (ומדרך זה, שהוא הדרך הרביעי שזכרו החכם בהקדמת פירושו לתורה, נולדו לנו המדרשים המאוחרים שבידינו), הוא יבין כמה גדול כחו של רש"י שהחל עכ"פ לבקש קשור והמשך למקראות על סדרן, והיה בזה ראשון לעשות בפועל גבול בין פשט לדרש.
67
ס״חועל כן הגם שאין להפחית מעלתו בשביל שלא השלים מה שהיה הוא המתחיל בו בארצו, הנה אין לעשות מן הקצור יתרון, ולא שלמות מן החסרון. וחוץ מן הרב רמב"ן ז"ל ושאר טובי המפרשים שהעירו על זאת ממקומות אין מספר, הנה יהי בזה העד הנאמן רש"י ז"ל בעצמו, במה ששמע מפיו בן בתו הרשב"ם ז"ל, שבתחלת פירושו לפרשת וישב, הוא המספר שנתווכח עם זקנו ולפניו, והודה לו שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ולפי דרכנו למדנו מזה הדבור, כי אז לעת זקנת הרב הגדול ומודה על האמת, החלו פירושי הפשטנים שבספרד ופרובינצה להשמע בין הצרפתים, ושהתנצחו גם צעיריהם במלאכה זו נגד זקניהם, כדרך שהיה בבאורים הבאים מאשכנז אלינו בני פולין בדור שלפני זה.
68
ס״טומצד השני בנוגע אל החכם רבי אברהם ז"ל, לא נעלם מאתנו כלל, איך התאמצו ננסים שבדורות אחרונים לדחוק רגלי הענק הזה בכדי להורידו מגדולתו ומרום מצבו, אך לא עלתה בידם, רוחו עומדת בתוכנו ודבריו הם אתנו, ועמם דברי גדולי הקדמונים המכריעין לזכותו, כמו הרב באגרתו לבנו, רבנו תם בחרוזים שעשה לכבודו, הרמב"ן במה שנזכיר להלן, החכם הבדרשי באגרת התנצלותו להרשב"א; יוקחו השבחים הגדולים ההם ממקומותם, ולנו אין צורך להעתיקם. – ומוטב וחביב היה להציע הנה דבר מתכונתו ורב כחו בכל דבר חכמת בינה, לולא אפס מקום בזה. אך את זאת ראוי ונכון להודיע, כי שקר נחלו החושבים שכל סודות החכם אינם אלא בדקדוק הלשון ובמספרי החשבון ובאסטרולוגיא; והאמת כי שטתו באלהיות נעלה מאד ועמוקה, ומזמנו ועד היום אדם לא זכר ולא ידע את האיש המסכן ואת חכמתו אשר מלט בה העיר מבצר חכמת ישראל, ולא עמדו עליה או על מקצתה זולתי שרידים מעטים, כמו הרב ז"ל על פי רושם ניכר מלשונו באגרתו, לבנו הנזכר, והחכם המופלא יש"ר מקנדיאה ז"ל מכלל דבריו בנובלות חכמה מדף קל"ד עד דף ק"מ, וגם הרב הגדול הנעלה רמב"ן ז"ל; שהרי עם כל מה שדבר קשות נגד החכם על אודות דבורים מועטים עוברים גבול הכיבוד והמורא המחויב לקדמונינו ז"ל בכללם (הגם שעל הרוב וכמעט תמיד הוא נזהר בזה מאד, ורק ההפרזות וההפרצות של המתחסדים הצבועים שראה לפניו, הן שלחצוהו לזה, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וכמו שהוא לעינינו עוד היום) הנהו אומר עליו בהקדמת פירושו לתורה: "ועם רבי אברהם בן עזרא תהיה תוכחת מגולה ואהבה מסותרה"; ועם שקראו פעם "המתהדר בסודותיו" הנה במקום שמצאו מכוון לשטתו בסוד השם, הנחשבת אצלו לאמיתית היא לבדה ובצורתה, לא נמנע מלומר עליו: "צדקו כל דברי רבי אברהם בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע" וזה בתחלת וארא; ובפ' תשא "הבין בטוב שכלו בפסוקים… כי לא שמע ולא ינבא" וכדומה עוד, עד שלפעמים יפרש רמיזות החכם במלין סתומים גם הם, כמו דברו בפרשת אמור "ויש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש" יפרשהו הרב בפירושו לפ' אחרי, "יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכרת ולא ישא אלהים נפש".
69
ע׳כי על כן אם יזכנו השם ויקימנו ואחיה לפניו, איחד שער בפני עצמו ללמודי דעת החכם הזה באלהיות ובסתרי התורה, ואבאר דעתו בפי היכולת; ועכ"פ יתראה משם לעין הבוחן, כי שטה אחת שלמה ומושכלת מסכמת ונערכת עם עצמה לכל חלקיה היא ההולכת והסובבת בכל דברי פירושיו ומאמריו.
70
ע״אועדיין אני נכסף ומשתוקק להגיע אל כל מאמריו הבודדים ומפוזרים אנה ואנה וקצתם ואולי רובם לא באו עדן בדפוס; ושני אלה הקונטרסים שאני שולחם לך עתה בחזרה, מתוקנים משבושי ההעתקות כפי מעוט היכולת, גם הם יהיו בעוזרי למלאכתי הנזכרת, וביחוד אותו הפרק ראשון למאמר שער השמים, שהוא הכולל במעט מלותיו חלק מסוים משטתו הרמוזה בזה; ומי יתן והשיג מאת היקר השולחו אליך גם יתר פרקי המאמר ההוא; אהלי ידידי! על זה ועל כיוצא בו; ואתה יודע כי אנחנו החסרים פה מכל אשר תאוה נפשנו בשפוני טמוני קדמוניותינו, וארץ איטליא היא הברוכה ומבורכת גם בכל הצריך לחכמת ישראל לכל חלקיה.
71
ע״בשאלתי ובקשתי כי תשאל בשמי לשלום כל החכמים המריצים אגרות אליך, ואודות החכם היקר הר"ר שד"ל, שאלתי היא המכופלת בזה; כי תבטיחהו נאמנה, שהיה איש ריבי לשעה קלה ולצורך נחוץ, ואהוב ויקר לי כל יתר שנות חיי, לרוב ולנועם המעלות והכשרונות שהוא כלול בהדרם. ואני מצדי אאות לך באשר שאלת לך איזה מכתב, אלא שאין בידי זולת הנמצא בחבורי, וברותי לך משם איזו הערות על קצת מזמורי תהלים; והגם שלא נאמרו בכונה להורות פירוש, כי אם לפי דרכנו ולתועלת מיוחד כמו שאומר, ואפשר ג"כ שלא יקובלו מחשבותי כמו שהיה אולי בבוא הדברים מקושרים עם התוכן הבא לפניהם, מכל מקום אם רצונך לאספם הרשות בידך, ובפרט להיות להם איזה שייכות עם הבא באסיפתך זאת על דבר
72
ע״גהציונים שבראשי המזמורים מאת החכם ריגייו נר"ו – –
73
ע״דואתה שלום כחפץ..
74
ע״ההחותם פה טארנפאל בחדש מרחשון תקצ"ט.
75