נשמת חיים, המאמר השני כ׳Nishmat Chayyim, Second Treatise 20
א׳ענין מלאך המות ומי האנשים האלו אשר מתים על ידו.
1
ב׳ואמנם איך תפרד הנפש מהגוף זה אחד מהדברים אשר לא יושגו בחוש. כי הנפש בעבור זכותה והדמותה לעצם השמים לטוהר לא תראה בצאתה מן הנוף. אבל רבותינו ז"ל במסכת עבודה זרה פרק א' אמרו עליו על מלאך המות שכלו מלא עינים ובשעת פטירתו של אדם עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה תלויה בה וכיון שרואה אותה החולה מזדעזע ופותח את פיו וזורק טפה של מרה לתוך פיו. ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות. וכן איתא בזוהר פרשת נשא עמוד ר"מ וז"ל. סנטירא דמלכא. נחית וקאים קמיה לרגלוי וחד סייפא שננא בידיה זקיף בר נש עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא דזיוא מניה. אדהכי חמי ליה קמיה כליה מלי עיינין לבושוי אשא דלהיט קמיה דבר נש. הכי הוא ודאי דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה. ואיתימא הא כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט היך יכיל לאתחזאה בארעא. אלא מלה דא הא אוקמוה דכיון דנחית אתלבש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלבש ביה ואי לאו לא יכול למסבל ליה עלמא ולאתחזאה. כ"ש וכ"ש האי דכל בני עלמא צריכין ליה. ותלת טיפין בחרביה וכו' והא אוקמו' חבריא כיון דחמי ליה אזדעזע כל גופיה ורוחיה ולביה לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא. ואשתאיל מנייהו כבר נש דאשתאיל מחבריה למהך לאתר אחרא. כדין הוא אומר ווי עלמא דעבר ולא מהנייה ליה אלא אי אקדי' אסוותא דתשובה. עד לא מטא ההיא שעתה דחיל בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל. כיון דחמי דלא יכיל הוא פתח עינוי ואית ליה לאסתכלא ביה בעיינין פקיחין וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבתא דבר נש אתדן ביה בהאי עלמא. ועם כל דא רוחא אזלא ושאט בכל שייפין ואזדעזע לכל סטרין וכל שייפי גופא כלהו מזדעזען. כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מניה נפיל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מיניה ומיד מית ההוא שייפא וכן בכלהו כיון דמטא רוחא למיפק דהא אשתאיל מכל גופא כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא. עכ"ד. ולמדנו מזה שטעם הזיעה הנופלת על האדם והשארת עיניו פקוחות היא ראיית פני מלאך המות אולם רואה אני סתירה בין דברי רבותינו ז"ל כהם אמרו במאמר הקודם שבשעת פטירתו של אדם המלאך המות עומד מעל ראשותיו. ובמקום אחר אמרו שהשכינה היא מעל מראשותיו של חולה. דתניא בפרק קמא דשבת ובפרק אין בין המודר הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי המטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי. וכן רש"י על פסוק וישתחו ישראל על ראש המטה כתב הפך עצמו לצד השכינה. ואם כך הוא מי נתן המלאך המות לצד הקב"ה הלא כתוב מלא הוא כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ועוד דמכאן משמע שהמלאך המות הוא למעלה מראשותיו. ובזוהר במאמר הנזכר נאמר סנטרא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי. אמנם להתרת הספקות האלו יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם הלא הוא ברבת בני עמנו הרעיא מהימנא בפרשת פנחס עמוד תכ"ט ז"ל. אוף הכי שכינתא אסחרת לגופא וסמיך ליה ה' יסעדנו על ערש דוי ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין המבקר את החולה לא ליתיב למראשותיו משום דשכינתא על רישיה. ולא לרגלוי דמלאך המות לרגלוי. האי לאו לכל ברנש אלא לבינוני אבל לצדיק גמור ה' יסעדנו על ערש דוי על רישיה ושכינת' אסחר גופיה עד רגלוי. ובגין דא איתמר ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה ודא שכינתא דאתמר בה והארץ הדום רגלי. לרשע גמור מידת הדין אסחר ליה בכל סטרא ודא יצר הרע דמדת הדין אסחר ליה בכל סטרא דיליה דפניו מוריקות בטפה דאינון ג' טפות דזריק ביה מרה. הה"ד ואחריתה מרה כלענה וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דסותר כל מה שאמרנו כי ברשע גמור גוזר דמדת הדין ומלאך המות אסחר כל גופיה מראשו ועד רגלו. ובמאמר דע"ז כתיב דהוא למעלה מראשותיו דוקא. גם יש קושיא גדולה בדברי הרעיא מהימנא דנראה מדבריו דאין מלאך המות שולט בצדיקים דשכינתא שריא עליהון. ואנן תנן בסוף פרקא קמא דבתרא ששה לא שלט בהם מלאך המות. ואלו הן אברהם יצחק יעקב משה אהרן ומרים הא כל שאר הצדיקים כלם שלט בהם. ומעשים הוכיחו דהא תניא בפרק במה מדליקין בענין דוד כל יומי דשבתא הוה יתיב וגריס כוליה יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אמר מה אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה. אתא מלאך המות ובחיש באילני נפק למחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותי'. אישתיק ונח נפשיה וכו'. ועוד מצינו לרב נחמן שאמר לו לרבא בחלום אי אמרת לי קודשא בריך הוא זיל הוי בההוא עלמא כדהוית אמינא ליה לא בעינא משום דנפישא ביעתותא דמלאך המות. ופירש רש"י שלא ימיתני פעם אחרת גם בספר ראשית חכמה בשער היראה סוף פ' י"ב כתב בזה הלשון. א"ר יוסי בא וראה כמה בין בהמה לאדם. בהמה כמה ייסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין. אבל אדם כמה ייסורין סובל בעה"ז ולאחר מיתתו אם צדיק גמור פוטרין אותו מן הדין. ואם רשע גמור דנין אותו בדינים חמורים. אמר בשעה שהאדם נפטר מן העולם לא די שנבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת לקונך והמלכת את חבירך בנחת רוח אם יש דברים הללו זורק אותה טפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלב. ואם אין בו דברים הללו יוצאה נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר. וכשבא מלאך המות אומר לו צדיק קונך שלחני אליך. מיד מתחנן לו. אומר לו שעה זו ואי אפשר לעברה אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקב"ה מתקן לך מדור בגן עדן הא לך שאפילו הצדיקים מתים ע"י מלאך המות. ואם כך הוא הדרא קושיא לדוכתה ומה הפרש יש בין הצדיקים לרשעים אם הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטהור ולטמא. אמנם מה שראיתי צדיק לפני בהיתר הספקות האלו הוא דתרי זמני נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזה שכפי הרעיא מהימנא כל בני העולם נחלקים לג' כתות. והם הרשעים הבינונים והצדיקים. ולכן הבדיל ביניהם באומרו כי לרשע גמור מדת הדין מתוחה עליו מרגלו ועד ראשו. לבינוני מלאך המות לרגלו ושכינתא על ראשו. ולצדיקים שכינתא אסחר עליה לכל גופיה. אמנם זה יובן בשעת חליים של צדיקים דכן כתיב המבקר את החולה. וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי. אבל בשעת פטירתן שהוא הרגע המבדיל בין החיים למיתה אז ה' שהיה מראשותיו של הצדיק החולה נפטר והולך לו כדי שישלוט עליו המלאך המות. שאם לא היה שולט על דוד המלך עליו השלום בשביל דלא הוה פסיק מפומיה גירסתיה כל שכן שלא ישלוט על החולה בעודו נסעד על ידי ה' שהוא מקור החיים. ויצאו מזה הכלל הששה אשר מנו חז"ל דלא שלט בהם המלאך המות הא שאר צדיקי וחסידי די בכל דר ודר מתים על ידו. ויתרונם הוא שקודם מיתתם הקב"ה מראה להם שכרם כדכתיב בפרקי ר' אליעזר ובכמה מקומות מן הזוהר כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינן רואין אבל בשעת מיתתם רואים. ובזה יתורץ הספק הראשון יען הסברא הישרה נותנת שבשעה א' אינם יכולים לעמוד למעלה מראשותיו של חולה רות הטומאה ומקור הטהר' השי"ת. אבל הוא כמו שאמרנו שבשעת רגע הכטירה אז שכינתא אומרת אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו במיתה הגזור' על כל חי ויבקשו פני. ואז המלאך שהיה עד עתה ברגלי החולה מתעלה למעלה. ובזה יתורץ גם הספק השני ומסכימים המאמרי' המכחישי' זה את זה. כי מה שנאמר בזוהר פרשת נשא דסנטירא דמלכא שהוא המלאך המות קאים ונחיתלרגלוי הוא אמת ויציב בהיותו קרוב למיתה. ומראית פניו מזדעזע כל גופו ונופלת בו הזיעה שאמרנו כאשר הובא בזוהר בפרשת הנז'. אבל כאשר פתאום בא אידו של אדם אז המלאך המות עולה ועולה מעל מראשותיו דיקא נמי דקתני בשעת פטירתו של אדם ש"מ. ואם תאמר אם כל בני האדם מתים על ידי מלאך המות מה יתרון לחכם מן הכסיל ומן הצדיק לרשע. ראה נא מה שכתוב בס' ראשית חכמה בדברי ר' יוסי וישמח לבך. יען בצדיק יוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלב. אמנם ברשע כגרירת קוצים מן הצמר. ועם זה כל המאמרים ובאו על מקומם בשלום. ולכן תמצא שהחכם המקובל האלהי כבוד ר' משה קורדווירו ז"ל צוה לתלמידיו שיהיו אצלו סמוך לפטירתו ואז יאמרו אנא בכח גדולת ימינך וכו'. ויכוונו בכל השמות היוצאות ממנו ובפרט קרע שטן כדי שיקרעו כח השטן שלא יצערהו בעת יציאת הנשמה. ומה שנאמר שהמלאך המות כלו מלא עינים נראה לי שכונתם לרמוז שאין שום בעל חי שיתעלם ממנו כי מי גבר יחיה ולא יראה מות. ולכן עיניו משוטטות בכל הארץ ואין נסתר מחמתו. ואם עדין לבך נוקפך ותאמר כי כל מה שאמרו רז"ל בענין המלאך המות הכל רמז וחידה ושאין הדברים כפשוטן. ראה נא מאן גברא רבא מסהיד עליה. הלא הוא הרב רבינו סעדיה הגאון בס' האמונות שלו במאמר הו' ממהות הנפש. וז"ל. וכיון שבארתי אלה הענינים צריך שיבאר איך יהיה ענין הנפש בעת הפרדה מן הגוף ואומר. כי רבותינו הודיעונו שהמלאך אשר ישלחנו הבורא להפריד ביניהם יתראה לאדם כצורת אש ירקרקת מלא עינים מאש כעין חשמל ובידו חרב שלופה מכוין אליו בה. וכאשר יראהו יחרד למראה ותתפרד נפשו מגופו. וכאשר הסתכלתי בכתוב מצאתי הענין בו כמו שהודיעונו באמרו בעת המגפה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו. וכאשר התפלל והחריב אחר כן אמר ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה ולמדתי שגוף המלאך מאש ירקרקת מאמרו ודמות החיות מראיהן כגחלי אש. וכלו מלא עיני' באמרו וכל בשרם וגפיה' וידיהם וכנפיהם והאופנים מלאים עינים סביב. ושאש העינים כעין חשמל כי אם היתה ירקרקת כמו הגוף לא היו נכרים שהם עינים אבל הם נכרים בהשתנות מראיהן והוא עין החשמל הנזכר. וכבר ידעת כי ראות האש הגדולה כמעט שלא מתו אבותינו ממנה כמו שנאמר ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת. וכל שכן כשמכונין אל האדם בה עם חרב שלופה. וכבר ידעת עוד שדוד מפני שראה את המלאך אף על פי שלא כוון אליו בשום היזק איך הבהילו והרעידו כמו שאמר כי נבעת מפני חרב מלאך ה' ולא סר מן היום ההוא מרעיד בלתי מתחמם עד יום מותו כאשר נאמר ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו כל שכן מי שמכוונין אליו בה. ע"כ. הבט נא איך הבין הדברים כפשוטן והנסיון הוכיח מה שארז"ל כלבים צועקים מלאך המות בעיר. והטעם הוא שרואים אותו. ולכן צועקים וחרדה גדולה נופלת עליהם. וכפי בעל ס' החסידים סי' תתשנ"א היינו רבותא שבא להשמיענו שמצרים היה מלא מלאכי חבלה כי אין בית אשר אין שם מת ואעפ"כ ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ואגב גררא ראיתי לפרש פה מאמר מרבותינו ז"ל במסכת ברכות ז"ל. תנא מיכאל בא' גבריאל בשתים אליהו בד' ומלאך המות בח' ובשעת הדבר באחת. כי מיכאל בהיותו מצד החסד טס בטיסה אחת כי פעולת החסד והרחמים אינה צריך איחור ולא דין צריך בושש אבל גבריאל בשתים כי הוא ממונה על הדין וגם ענוש לצדיק לא טוב. ולכן לא במהרה ינתק ממקומו ובעכוב עושה שליחותו אמנם אליהו בד' כי יושג ממנו ד' עניינים. הא' שהוא מלאך הברית היושב על כסא כבודו אצל כל הנכנסים תחת כנפי השכינה בשעת מיתתם. הב' שהוא מלאך מלמד דעת את העם כמו שבא בתלמוד שהיה נראה ומלמד לקצת החכמים אליהו רבא ואליהו זוטא. הג' שהוא המלאך מבשר משמיע ישועה והד' שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ומלאך המות בח' יען הקדחות הממיתות טבעיות כפי חכמי הרפואה נכללים בארבע. והם הקדחות היומיות אשר מהם יעתק אל חולי ממית. קדחות מעיפוש או רבוי הלחות. קדחות האיברים הנקרא איטיקא. וקדחות בסבת הפסד האויר. והמיתות המשונות נכללים ג"כ בד' ואף שארבע מיתות בית דין בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ובכלם הם ח'. אולם בשעת המגפה באחד כי אין שם אלא עיפוש האויר ממית ועיין עוד בספר העשרה מאמרות ח"א פרק ט"ו. ואל ישיאך לבך לומר כי מלאך המות א' יוכל לעמוד ולהמית כל בני העולם המתים. כי איך יוכל להיות בכמה מקומות בזמן א'. אבל האמת כי יש הרבה שלוחים למקום ונקראים בשם מלאך המות והם הם העומדים בשעת פטירתן של בני אדם. ונתבאר מזה שענין המלאך אמת הוא. והדבר כפשוטו כאשר הוכחנו:
2