אור ה', המאמר הראשון, הכלל הראשוןOhr Hashem, First Treatise, First Principle

א׳בבאור ההקדמות כפי מה שבאו מבוארות בדברי הפלוסופים. ובמופתי הרב הלקוחים ממאמר הפילסופים ולזה חלקנו הכלל הזה לל״ב פרקים הכ״ו לבאר הכ״ו הקדמות וששה עוד לבאר מופתי הרב שהם ששה:

בביאור ההקדמה הראשונה האומרת שמציאות בעל שעור אחד אין תכלית לו שקר. והנה ההקדמה הזאת חקר עליה ארסטו במקומות מתחלפים מספריו בשמע ובשמים והעולם ובמה שאחר והביא מופתים עליה אם בבאור המנעות מציאות גודל נבדל בב״ת ואם בבאור מציאות גודל גשמי בב״ת ואם בבאור המנעות מציאות מתנועע בב״ת תנועה סבובית או ישרה ואם בבאור כולל בהמנעו׳ מציאות גשם בב״ת בפעל ולזה חלקנו הפרק זה לד׳ [מינים] (עיונים) במספ׳ מיני המופתי'. המין האחד בביאור המנעות מציאות גודל נבדל בב״ת וסדר המופת כן אמר לא (ימנע) [ימלט] העניין מחלוקה אם שיהיה הגודל הזה הנבדל מקבל החלוקה או בלתי מקבל החלוקה. ואם לא היה מקבל החלוקה הנה לא יתואר כשהוא בב״ת אלא כמו שיאמר בנקודה שהיא בב״ת ובמראה שהוא בלתי נשמע נשאר אם כן שיהיה מקבל החלוקה ולא (ימנע) [ימלט] א״כ משיהי כמה נבדל או עצם מן העצמים הנבדלים כנפש והשכל ובטל שיהיה עצם נבדל למה שהנבדל במה שהוא נבדל אינו מקבל החלוקה וכבר הונח מקבל החלוקה ועוד שלא (ימנע) [ימלט] אם שנאמר שהוא מתחלק או שאינו מתחלק ואם הוא מתחלק אחר שהיה נבדל פשוט ומתדמה החלקים חוייב שיהיה גדר החלק והכל אחד ולפי שהניח הכל בב"ת יחוייב שיהיה החלק בב״ת והוא בתכלית הבטול שיהיו הכל והחלק אחד ואם אינו מתחלק כמו שיחוייב בנבדל הנה אמרנו בו שהוא בב״ת כמו שיאמר בנקודה שהיא בב״ת נשאר אם כן שיהיה כמה ולא ימלט אם כן שיהיה אם כמה נמצא בנושא ואם כמה נבדל ובטל שיהיה כמה נבדל אחר שהיו המספר והשיעור אשר עליהם יאמר הבב״ת בלתי נבדלים מן המוחש. ואם היה כמה נמצא בנושא אחר שהיו' המקרים בלתי נבדלים מנושאם והיו התכלית והבלתי תכלית מקרים נושאים הכמה חוייב שיהיו בלתי נבדלים אחר שהכמה בלתי נבדל. ולהיות המופת הזה בנוי על ההקדמה המחייבת המנעות שיעור נבדל למוחשות והאומר ברחק נבדל מקיים מציאותו כבר יהיה נערך על הדרוש ולזה יראה שהוא סומך על סברתו בהמנעות הרחוק. וזה שאם הודינו במציאותו לא ימנע מציאו' שיעור נבדל למוחשות אבל אולי יחוייב מציאותו למה שכב' אפש׳ שישוער ויתאמת אמרנו בו גדול או קטן ויתר משיגי חכמה. אבל למה שהרחיק מציאותו בנה עליו המופת הזה. ולזה ראינו להביא מופתיו על צד הקצור במין הזה כדי שנחקור בהם בכלל השני אם הם נותנים האמת בו על כל פנים בג״ה. והנה לפי שהאומרים ברקות דמו שתנועת ההעתק בלתי אפשרית אם לא היה הרקות נמצא. הוא לקח תחילה בביאור שקרות הדמוי ההוא. עוד סדר ארבעה מופתים בביטול מציאות הרקות. והנה באור שקרות הדמוי הוא כן אם היה הרקות סבת התנועה יחוייב שיהיה פועל או תכלית אבל אינו פועל או תכלית יוליד סותר הקודם. והנה חיוב התדבקות הנמשך לקודם מבואר למה שהתבאר שסבות הדבר' ארבעה והם החומר והצורה והפועל והתכלית והוא מבואר שאין הרקות חמר התנועה ולא צורתה נשאר אם כן שיהיה פועל או תכלית. וחיוב סותר הנמשך יתבאר כן לפי שאנחנו נראה גשמים מתחלפים מתנועעים תנועת ההעתק מקצתם אל המעלה ומקצתם אל המטה וכבר יראה שסבת ההתחלפות אם טבע הדבר הנעתק והוא המניע והפועל. ואם טבע המקום אשר אליו התנועה והוא התכלי' מה לפי שהיה הרקות מתדמה החלקים וא״א שיתחלף בו בעניין שיהיה לקצתו טבע מה שממנו וקצתו מה שאליו [לא ימלט הענין מחלוקה אם שיהי' לו טבע מה שממנו או טבע מה שאליו או שלא יהי׳ לו לא טבע מה שממנו ולא טבע מה שאליו] (או שלא יהיה לו טבע מה שממנו ומה שאליו). ואם הנחנו לו טבע מה שממנו כאשר הונח גשם מהברקות חוייב שיהיה נח לעולם. ואם הנחנו לו טבע מה שאליו חוייב שיתנועע אל כל הצדדים יחד או שיהיה נח לעולם לפי שאין התנועה לצד אחד ראויה יותר מהתנועה לצד אחר. ואם הנחנו שאין לו טבע מה שממנו ולא מה שאליו וכמו שהוא האמת בעצמו למה שהוא רוחק נבדל מהדברים הטבעיים חוייב ג״כ שיהיה הדבר נח לעולם וזה התבאר שאין הרקות פועל ולא תכלית וזהו מה שכוון באורו במופת הזה.

ב׳[עוד עשה ארבעה מופתים לבטל מציאות הרקות] המופת הא׳ סדרו כך אם היה הרקות נמצא התנועה בלתי נמצאת אבל התנועה נמצאת א"כ הרקות בלתי נמצא והנה סותר הנמשך מבואר מן החוש וחיוב התדבקו׳ הנמשך אל הקודם יתבאר כן. לפי שהתנועה אם טבעית ואם הכרחית והתנוע' הטבעי' תתחלף לפי טבע מה שממנו ומה שאליו והיה הרקות אין בו התחלפו׳ א״כ אין בו תנועה טבעית ולפי שההכרחית תאמר בצירוף אל הטבעית והטבעית קודמת לה בטבע וזה שהמתנועע בהכרח יתנועע בהכרח למה שיפרד ממקומו אשר אליו התנוע' בטבע הנה א׳׳כ כאשר לא תמצא הטבעית לא תמצא ההכרחית ועוד שאלו היתה התנועה ההכרחית ברקות יתחייב שינוח המתנועע בהפרד המניע ממנו וזה שהחץ כאשר(יפרד) [יתנוע] מהמניע והוא היתר והיתר נח הנה הוא למה שבאויר כח על קבול התנועה לקלותו וידחה החץ עד שיפול למקומו הטבעי ולמה שהוא מבואר ברקות שאין (לו) [בו] כח על קבול התנועה הנה יחוייב שינוח המתנועע בהפרד מן (המניע) [המבריח] והוא הפך למה שיראה בחוש. המופת השני והג' בנויים על שני הקדמות והוא שסבת המהירות והאיחור במתנועעים הוא חלוף המניע או חלוף המקבל או שניהם ובאור זה שאם המניע יותר חזק יהיה יותר מהיר וכן אם המקבל והוא הממוצע אשר בו התנועה יותר חזק הקבול באויר על ד״מ שהוא יותר חזק קבול מהמים יהיה גם כן יותר מהיר והשני שיחס התנועה אל התנו' כיחס הכח המניע אל הכח המניע כשהממוצע אחד או כיחס כח הקבול אל כח הקבול כשהמניע אחד או כיחס מחובר מכח המניע אל כח המניע ומכח הקבול אל כח הקבול כשהמניעים והממוצעים מתחלפים וככה התבאר בס' היסודות לאוקלידס דרך לקיחת היחס המחובר ואח' שהונחו אלו ההקדמות במבוארות בעצמן סדר המופת הא' מצד המקבל והאח׳ מצד המניע אם אשר מצד המקבל סדורו כן אם היה הרקות נמצא יתחייב שהמתנועע בו יתנועע בזולת זמן והתנועה בזולת זמן הוא שקר יתחייב סותר הקודם והנה התדבקות הנמשך לקודם יתבאר בהניחנו מתנועע אחד ממניע אחר גודל ידוע באויר וברקות הנה לפי שסבת המהירות והאחור בזה הוא חילוף המקבל כמו שהתבאר בהקדמה הא׳ ויחס המהירו' והאיחור בזה הוא כיחס האויר אל הרקות כמו שהתבאר בב׳ והו' מבואר בשני המקבלים שיחסם כיחס הב״ת אל הבב״ת חוייב אם כן שתהי' התנועה ברקות בזולת זמן והוא שקר למה שלא תצוייר תנועה בגודל בזולת זמן להיות הגודל מתחלק ויתחייב שיתחלק הזמן בהחלק התנועה בו ואמר בן רש״ד שהמופת הזה כחו כח המופת אשר יולד ממנו שאם היה כח מניע בב״ת היולני שיחוייב שיתנועע ממנו בזולת זמן ואמנם המופת אשר מצד המניע סרדו כן אם היה הרקות נמצא יתחייב שקרות ההקדמה הראשונה עם היותה מבוארת בעצמה וזה בהניחנו שני מתנועים מב׳ מניעי' מתחלפים בגודל ידוע ברקות והנה יתחייב מההקדמה (האחד) [הראשונה] שהא' יותר מהיר מהשני ולפי שהיא מבואר דכל מתנועע ברקות לפי מה שקדם שיתנוע' בעתה הנה יתחייב שבחלוף המניע לא תתחלף התנועה והוא שקר לפי ההקדמה (האחד) [הראשונה] והשקר הזה יתחייב מאמרנו שהרקות נמצא.

ג׳המופת הד׳ סדורו כן אם היה הרקות נמצא היה מתחייב אפשרות הכנס גשם בגשם ואבל הכנס גשם בגשם הוא נמנע שאם לא היה אפשר שיכנס העולם בגרגיר חרדל יוליד שהרקות בלתי נמצא והנה חיוב התדבקות הנמשך לקודם יתבאר כן לפי שמציאות הרקות אינו דבר רק מציאות הג' רחקים נבדלים מופשטים מן הגשם (הם) [הנה] אם כן למה שאינם גשמים ולא מקרים נשואים בדבר הנה (האח) [אי״א] בהם שימירו מקומם כשיכנס בהם הגשם כמו שיעשו המים אשר בשוקת כשיושלך בתוכה אכן הנה אם כן כבד נכנסו רחקי הגשם ברחקי הרקות ואם הוא אפשרי הנה הכנס גשם בגשם אפשרי וזה כי ההמנעות אשר יראה בהכנס גשם בגשם איננו מצד היותו עצם ולא מצד היותו בעל מראה ולא בעל איכות אלא מצד רחקיו הג' הנה אם כן אם הכנס (ברחקי הגשם רחק) [גשם ברחקים] אפשרי הכנס גשם בגשם אפשרי והוא שקר בטל הנה אם כן אין הרקות נמצא תוך העולם ולא חוצה לו והנה חזק זה הדעת עוד מאשר הגשם יצטרך אל מקום מצד מה שהוא בעל רחקים ג׳ ינוח בם ואם כן יצטרכו גם כן הרחקים אל רחקים וזה לבלתי תכלית ועוד שהרחקים תכליות הגשמים והתכלית במה שהוא בלתי מתחלק אי אפשר בו שיובדל ממה שהוא תכלית יתחייב אם כן המנעות מציאות רוחק נבדל והוא היסוד אשר סמך עליו בביאור המנעו׳ מציאות גודל בב״ת והוא אשר כוון במין המופת הזה והוא המין (האחד) [הראשון] עוד סדר אל תבריזי מופת בביאור המנעות מציאות גודל בב״ת והוא מופת הדבקות וזה שכאשר הנחנו קו בב״ת מצד אחד ודבקנו עליו קו בב״ת והתחלנו מנקדה אחת בקצ' הקו אשר הוא ב״ת חוייב שיהא קו בב״ת גדול מקו בב״ת והוא שקר שהוא מן הידוע שאין בב״ת גדול מבב״ת:

ד׳המין הב׳ בביאור המנעות מציאות גודל גשמי בב״ת (והוא יתחיל) [והנה התחיל] תחילה בביאור כולל היות מציאות גודל בב״ת בפועל גשמי היה או למודי נמנע וסדר המופת כן כל גשם הנה יקיף בו שטח אחד או שטחים וכל מה שיקיף בו שטח או שטחים הנה הוא ב״ת הנה אם כן כל גשם ב"ת בהכרח וכאשר התבאר לו היות כל גשם ב״ת הנה אם כן כל שטח וכל קו ב״ת לפי שהם לא יובדלו מן הגשם וכן התבאר לו במספר בפעל שהוא ב״ת בהכרח לפי שכל מספר בפעל הוא ספור בפעל וכל ספור בפעל אם זוג ואם נפרד הנה א״כ כל מספר ב״ת. עוד סדר [ארבעה] מופתים טבעיים בבאור המנע מציאות גודל גשמי בב״ת.

ה׳המופת הא' סדורו כן אם היה גשם ממושש בב״ת הנה הוא בהכרח פשוט או מורכב ואיך שיהיה היה בהכרח אחד מיסדותיו בב״ת בגודל אחר שהתבאר (המנע) מציאות יסודות בעלי תכלית בא' מהשמע ואם היה אחד מהיסודות בב״ת בגודל אחר שהוא ממושש ובעל איכות הנה ברוב הזמן היה משנה ומפסיד שאר היסודות למה שהיסודות הם יסודות באמצעיות איכותיהם ולא תתמיד ההויה והוא הפך ממה שנראה בחוש ועוד שאם היה האחד בב״ת הנה יהיה בב״ת בכל רחקיו למה שהרחקים במה שהם רחקי גשם פשוט מתדמים ולא ישאר מקום לשאר.

ו׳המופת הב׳ סדורו כן כל גשם ממושש הנה לו קלות או כבדות והנה אם היה לו כבדות היה במקום השפל ונבדל מן המקום העליון ואם היה לו קלות היה בעליון ונבדל מן התחתון וזה כלו שקר בבב״ת.

ז׳המופת הג' סדרו כן אם היה כל גשם מוחש במקום והיו המקומות ב״ת במין ובשיעור הנה יחוייב שיהיה הגשם ב״ת אחר שהתבאר שהמקום הוא התכלית המקיף בגשם ואולם שהמקומות ב״ת במין זה מבואר למה שהבדילהם מוגבלים והם המעלה והמטה והפנים ואחור והימין והשמאל (ושהם) [ושיהיו] ב״ת בשיעור הוא מחוייב למה שאם לא היו ב״ת לא היה בכאן מעלה מוחלט [ולא מטה מוחלט] אלא בהצטרף ואנחנו נראה הדברים הטבעיים מוגבלים.

ח׳המופת הד' סדורו כן אם היה כל גשם מוחש במקום והמקום הוא התכלית המקיף יתחייב שיהיה הגשם המתקומם ב״ת והנה [חיוב] התדבקות הנמשך מבואר בעצמו למה שהמוקף ב״ת בהכרח ואולם איך יתבאר שהמקום הוא המקיף בזה סדר ה׳ הקדמות מבוארות בעצמם האחד שהמקום יקיף הדבר אשר [הוא] לו מקום. והב' שהוא נבדל ואינו חלק ממנו. הג׳ שהמקום הראשון והוא המיוחד שוה לבעל המקום והד' שהמקום ממנו מעלה וממנו מטה. והה' שהגשמים ינוחו בזה המקום ואליו יעתקו אלו הן ההקדמות אשר יעמידונו על עצם המקום. עוד עשה הקש תנא׳ מתחלק סדורו כן המקום בהכרח יראה שהוא אחד מד' אם הצורה ואם ההיולי ואם התכלית המקיף ואם הרוחק אשר בין תכליות המקיף והוא אשר יקרא חללות ואם יהיה מהנ' ר״ל הצורה וההיולי והחללות יחוייב בהכרח שיהיה התכלית המקיף ואינו אחד מהג' הנה הוא א״כ הוא התכלי׳ המקיף. ואולם איך יתבאר שאינו אחד מהג' אמנם שאיננו הצורה וההיולי הוא מבואר לפי שהם מעצמות הדבר ואינם נבדלים ממנו ולא תתאמת בהם ההקדמה הב' ואם הנחנו שהצורה הוא תכלית המוקף לא תכלי׳ המקיף והאמת שאינו תכלית ולא יאמר בו תכלית אלא למה שהוא תכלית לה יולי ותגבילהו הנה נשאר שנבאר שאיננו החללות. וארסטו יאמר בזה שהמאמר בשיש הנה רחקים עומדים בעצמם יתחייבו ממנו ב׳ שקרים שא' שיהיה לדבר הא' בעצמו מקומות רבים יחד בב״ת והב' שיהיו המקומות מתנועעים ושיהיה המקום במקום והנה איך יחוייב זה כפי מה שאומר. וזה שאם היה הרוחק אשר בין תכליות הגשם הוא המקום חוייב שיהיו חלקי הגשם במקום בעצם וזה כי כמו שהגשם בכללו הוא במקו׳ להיותו ברוחק שוה לו הנה כל אחד מחלקיו במקום להיותו ברוחק שוה לו וכאשר הנחנו כלי [מלא] מים יתנועע ממקום אל מקום הנה כמו שהמים יעתק בכלי עם הרוחק השוה לו אשר יטרידהו ויהיה ברחק אחד כאשר המיר הכלי בכללו מקומו כן יעשו חלקי המים רצוני שהם יעתקו עם הרחקים המיוחדים להם אל הרחקים אחרים אשר הם מקומות להם וכאש' חלקנו החלקים אל חלקים אחרים תמיד הנה יתחייבו הב׳ שקרים אם שיהיו להם מקומות בב״ת ואם שיהיו המקומות מתנועעים ושיהיה המקום במקום יתחייב א״כ היות המקום השטח המקיף השוה הנבדל וכאשר התבאר זה התאמת בלא ספק שהגש׳ המקומם ב״ת וזה אשר כוון במין זה מן המופתי׳. המין הג' כבאור המנעות מציאות מתנועע בב״ת תגוע׳ ישרה או סבובית אמנם המנעות תנועה ישרה כמתנועע בב״ת סדרו בזה ג׳ מופתי׳ הא׳ הציע בו ב׳ הקדמו׳ ידועו׳ בעצמן (הג') [הא'] שכל גשם מוחש יש לו אנה תיחדהו ומקום מתנועע אליו וינוח. הב׳ שמקום החלק והכל א׳ כאלו תאמ' שמקו׳ גוש א' מן הארץ הוא מקום הארץ בכלל ואח׳ שהתיישבו אלו הב׳ הקדמו' סדר המופת כן אם הי' הגשם בב״ת לא ימנע משיהי׳ מתדמ' החלקי' או בלתי מתדמ' החלקי׳ ואם הי׳ מתדמ׳ החלקי׳ הנה לפי שמקו׳ החלק והכל א׳ כמו שהתבא' בהקדמ׳ הב׳ לא יתנועע כלל למה שמקומו צריך שישוה לו וא״כ כשחלק הגש' הו׳ בחלק מקו' הכל הנה הוא אם כן במקומו והדבר לא יתנועע כשהו' במקומו ואם לא הי' מתדמ׳ החלקי׳ הנה החלקי׳ אם שיהיו ב״ת במספר ואם שיהיו בב״ת ואם היו ב״ת במספ' חויב' שיהיא א׳ מהם בב״ת בגודל וחויב' שלא יתנועע תנוע׳ ישר׳ כמו שקדם ואם היו בב״ת במספר חוייב שיהיו מיני האנה בב״ת במספר כמו שהתבאר בהקדמה הראשונה והנה מיני האנה מוגבלים וזה שהאנה הטבעי הוא לקוח אם מהתנועה הישרה אם מהסבובית והתנועה הישר' היא מן האמצע או אל האמצע והסבובית היא סביב האמצע ואם היה בכאן גודל בב״ת בין חלקי הגשם לא יהיה בכאן אמצע ואין לאומר שיאמר שמקום כל אחד זה למעלה מזה וזה אל לא תכלית שאם היה הדבר כן לא יהיה בכאן מעלה ומטה במוחלט התבאר אם כן איך שיהיה שבמציאות גשם בב״ת תסתלק התנועה הישרה אבל התנועה הישרה נראית בחוש גשם בב״ת אם כן בלתי נמצא.

ט׳המופת הב' סדרו כן אם היה גשם בב״ת נמצא הנה ימצא בהכרח כובד בב״ת או קלות בב״ת אבל כובד בב״ת וקלות בב״ת נמנע והנה התדבקות הנמש' בקודם בהקש הזה יתבאר על דרך הזה לפי שאנחנו נר' היסודות הד׳ מתנועעים מהם אל המעלה במוחלט ומהם אל המטה ואל המעל בצרוף ואנחנו נרא' שהמטה במוחלט מוגבל הנה הפכו שהוא המעלה במוחלט מוגבל אחר שההפכים הם בתכלית המרחק ונאמר שהוא מחוייב אם היה גשם בב״ת נמצא שיהיה כובד בב״ת נמצא שאם לא ימצא לו כובד בב״ת יהיה אם כן ב״ת ונניחהו עוד נבדל ממנו גשם ב״ת והוא מבואר שיהיה כובדו קטן מכובד הבלתי בעל תכלית עוד נכפול זה הגשם עד שיהיה כובדו גדול ככובד הבב״ת אחר שכובדו ב״ת והוא מבואר שהכפ' בגשם הב״ת אפשר עד שיהיה יותר גדול מכובד ב״ת הראשון שהיה כובד לגשם הבב״ת וכל זה בתכלית הבטול שיהיה כובד חלק מהגשם והוא ב״ת גדול ככובד כל הגשם הבב״ת ויותר גדול ממנו אם כן התדבקות הנמשך מקודם בהקש הזה שאם היה גשם בב״ת נמצא כובד בלתי ב״ת בהכרח נמצא ואמנם סותר הנמשך והוא שאי אפשר שימצ׳ כובד בב״ת או קלות בב״ת זה יתבאר אחר שנניח ג' ההקדמות האחת שהמתנועע (שלו שיש לו) [יש לו] כובד (יותר) גדול יתנועע תנועתי הטבעי' על מרחק אחד בזמן יותר מועט ממה שיתנועע המתנועע שיש לו כובד יותר קטן המרחק ההוא בעינו. הב' שיחס השני זמנים יחס הכובד אל הכובד והשלישית תנועה בזמן וכאשר נתישבו אלו ההקדמות נניח שכובד בב״ת וכובד ב״ת יתנועעו מרחק אחד בעינו יחוייב שיהיה יחס הזמן אל הזמן יחס הכובד אל הכובד ולפי שאין יחס בין הבב״ת והב״ת (יחס) אלא כנקדה אל הקף וכעתה אל הזמן יתחייב שיתנועע בעתה והוא בלתי אפשר ויתחייב עוד שיחתוך מרחק גדול וקטן בשוה והוא בעתה אחד. ואם הנחנו זמן מה מועט לבב״ת היה אפשר שימצא כובד אחד יחסו אל הכובד הקטן יחס הזמן אל הזמן ויהיה זה כובד הב״ת יתנועע בזמן שוה לכובד הבב״ת וכשנכפול אותו יתנוע (בזמן לכוב הבב״ת) הכוב׳ הב״ת בזמן יותר מועט מהכובד הבב״ת וכל זה בתכלית הבטול והבטולים נתחייבו מהנחתינו כובד בב״ת נמצא וכאשר התבאר המנעות מציאות כובד בב"ת התבאר א״כ המנעות מציאו' גשם בב״ת בגשמים הפשוטים ואולם במורכבים המנעות מציאות גשם בב״ת מבואר מצד החלוקה והוא שלא ימנע אם שיהיה מדברים בלתי ב״ת בשיעור או במספר או בצורה וא״א בשעור שכבר התבאר המנעות שעור הגשמים הפשוטים בב״ת (וכן אי אפשר להיותם בלתי ב״ת במספר כי מצד שישתמשו יהיו כולם שיעור בב״ת שהתבאר המנעו אחרי שהם אחדי' בצור) וכן א״א שיהיו בב״ת בצורה שיתחייב שיהיו המקומות בב״ת ועוד שאנחנו נראה התנועות ב״ת ולזה הוא מבואר שלא ימצא גשם בב״ת פשוט ולא מורכב וזה אמנם מצד התנועה.

י׳המופת הג׳ סדורו כן אם היה גשם בב״ת נמצא הנה אי אפשר לו שיפעל ושיתפעל אבל כל גשם מוחש אם פועל ואם מתפעל יוליד סותר הקודם והוא שגשם בב״ת בלתי נמצא ואמנם נרצה בהפעלות ההפעלות אשר בזמן והנה שכל גשם מוחש פועל או מתפעל זה מבואר בחפוש למה שכל גשם מוחש אם פועל לבד כמו הגרמי' השמימים אם פועל ומתפעל כמו היסודות הגשמים המורכבים ואולם שהגש׳ הבב״ת אי אפשר לו שיפעל ושיתפעל יתבאר בשנניח ג׳ הקדמות מבוארות בעצמן הא׳ ששני מתפעלים שוים יתפעלו מפועל אחד בזמן שוה ושהמתפע' הקטן יתפעל ממנו בזמן יותר קטן והב' שכשיפעלו פעלים מתחלפים בשני מתפעלים יחס המתפעל אל המתפעל ביחס הפעול אל הפועל והג' שהפועל יתברך יפעל בזמן ב״ת ואחר שנתיישבו אלו ההקדמות הוא מבואר שהבב״ת א״א לו שיפעל ושיתפעל וזה שהב״ת אי אפשר לו שיפעל בב״בת ולא הבב״ת בבע״ת ולא הבב״ת בבב״ת אמנם שהב״ת לא יפעל בבב״ת הוא מבואר שאם היה פועל בו נניח שיהיה פועל בו בזמן מה מונח ונניח ב״ת פועל בבעל תכלית בזמן אחד ויהיה קטן מהראשון בהכרח ונכפול הב״ת המתפעל עד שיפעל בזמן שוה לזמן הראשון המונח שהוא אפשר זה כמו שהתבאר בהקדמה הב' ויתחייב א״כ שיתפעל הבב״ת מהב״ת בזמן שוה להפעלות הב״ת מהב״ת והוא שקר ואם נכפול יותר המתפעל יתחייב שיתפעל הבב״ת מהב״ת בזמן יותר קטן מהפעלות הב״ת וזה מגונה מאד וכן יתחייב שלא יפעל הבב״ת בב״ת שאם היה פועל בו נניח בב״ת פועל בבעל״ת בזמן מה מונח ונניח ב״ת פועל בבעל״ת בזמן אחד גדול מהראשון ונכפול הב״ת הפועל עד שיפעל בזמן שוה לאותו זמן שזה אפשר כמו שהתבאר בשנית ויתחייב א״כ שיפעל הבעל תכלית בבעל תכלית בזמן שוה למה שיפעל הבב״ת בבעל״ת הפך מה שהונח. ואם נכפול עוד הב"ת יתחייב שיפעל בזמן יותר מועט מהבב״ת והוא מגונה מאד וכן יתחייב שלא יפעל הבב״ת בבלתי בעל ת׳ שאם היה פועל בו נניח בב״ת פועל בבלתי בעל ת׳ בזמן מה מונח ונניח חלק מהמתפעל מתפעל מהבב״ת תפועל בזמן ויהיה בהכרח יותר קטן ונכפול המתפעל עד שיהיה בזמן שוה לזמן המונח וזה איפשר מכח ההקדמה הב' ויתחייב שיתפעל הבב״ת והב״ת מפועל אחד בזמן אחד והוא הפך מה שהונח ואם נכפול עוד המתפעל יתחייב שיתפעל הבב״ת בזמן מועט מהפעלותו מהבב״ת והוא מגונה מאד ואחר שהתבאר שא״א לבב״ת שיפעל ולא שיתפעל הנה חוייב שאין בב״ת נמצא וזה אמנם התבאר מפאת המנעות התנועה וזה שהשינוי הוא מין מן התנועה וכבר השתתף לתנועה הישרה למה ששניהם מהפך אל הפך ולזה סדרנו המופת הנה במופתים שהונחו מצד המנעות התנועה הישרה. [ואולם מפאת התנועה הסבובית הנה הוא סדר ששה מופתים לבאר שהי׳ נמנעת בגשם בלתי בעל תכלית.]

י״אהמופת הא׳ סדורו כן אם הגשם בב״ת הסבובי המתנועע בסבוב נמצא יתחייב שבהיות חצי קטרו מתנועע בסבוב שידבק על חצי קטרו הנה כשיגיע אליו והנה זה נמנע יוליד שהגשם (הבב״ת) הסבובי בלתי מתנועע בסבוב והנה התדבקות הנמשך בקודם מבואר בעצמו להיות הקוים היוצאים מן המרכז אל המקיף בכל הכדו' שוים ואמנ׳ סות׳ הנמשך מחויי' למה שהוא גלוי שהמרחק שבין כל ב׳ קוים היוצאי' מן המרכז אל המקיף מתוסף בתוספת הקוים ולפי שיהיו הקוים בלתי בעל תכלית היה המרחק אשר ביניהם בלתי בעל תכלית ולפי שהוא מבואר שא״א למתנוע שיחתוך מרחק בב״ת הוא מבואר שא״א לו להדבק בחצי הקטר הנה וכבר הנחנוהו דבק בו והוא מבואר שהשקר הזה יצא מהניחנו אותו מתנועע.

י״בומהאחרונים מי שחזק המופת הזה כשאמר ואיך ידבק בחצי הקטר והנה כאשר דמינו שני קוים יוצאי' מהמרכז ויחדשו זוית בענין שמיתרו יחדש משולש שוה הצלעות הנה אם הקוים בלתי בעל תכלית המרחק אשר ביניהם בלתי בעל תכלית אם כן הקו האחד המתנועע אי אפש׳ לו להדבק עם קו האחר למה שיצטרך לחתוך מרחק בב״ת עם שהוא נמנע בעצמו היות בב״ת מוקף משני קוים משתי קצותיו כי המאמר בהיותו מוסף ובב״ת (מאמר) סותר נפשו והגה יתחייב זה בכל שני קוים היוצאים מהמרכז עם היו בב״ת שאין ספק שכל מה שיתוספו הקוים נוסף המרחק אשר הוא להם מקום מותר ולהיות הקדם בב״ת היה המרחק אשר ביניהם בב״ת בהכרח והוא מבואר הבטול.

י״גהמופת הב׳ אם הגשם הסבובי המתנועע בסבוב (בב״ת) נמצא יתחייב שיתנועע בזמן ב״ת מרחק בב״ת והוא נמנע יתחייב שלא ימצא מתנועע בסבוב בב״ת והנה סותר הנמשך מבואר בעצמו והתדבקותו לקודם יתבאר כשנציע קו בלתי בעל תכלית יוצא ממרכזה ונציע ג"כ מיתר בו והוא מבואר שיהיה בלתי בעל תכלית אחר שהגשם בב״ת ונציעהו נח הנה כשיתנועע הקו היוצא מן המרכז בסבוב יהי' בו זמן יפגוש המיתר ויחתכהו וזמן לא יפגשהו ולהיות הגשם הסבובי המתנועע בסבוב יתנועע בזמן ב״ת יתחייב שיחתוך הקו היוצא מן המרכז מרחק בב״ת והיא המיתר המונח בזמן ב״ת והו' שקר מבואר להיות התנועה אשר בזמן ב״ה מחוייב שיהיה במרחק בעל תכלית.

י״דהמופת הג' סדורו כן אם הגשם המתנועע בסבוב בלתי בעל תכלית נמצא יתחייב אפשרות הנחת שני קוים נכחיים האחד מתנועע נכח חברו בסבוב והאחר שיחתכהו ויפגשהו קודם פגישתו קצה הקו וזה נמנע יחוייב אם כן המנעות הקודם ויהיה המניעות הנמשך מחוייב למה שהוא מבואר בעצמו שכשהונחו ב׳ קוים על זה התאר יתחייב שיפגוש הנקודה הראשונ׳ אשר בקצה הקו קודם שיפגוש אמצעיותו ואמנם התדבקותו לקודם גם כן מבואר למה שהקו הבב״ת אין לו קצה והתחלה ואין בו נקודה שלא יהיה לפניה נקודה.

ט״והמופת הרביעי סדורו כן אם הגשם הבלתי בעל תכלית מתנועע תנועה סבובית הנה יש לו תנועה סבובית בלתי בעל תכלי' והוא נמנע יוליד שאין הגשם הבב״ת מתנועע בסבוב אמנם התדבקות הנמשך לקודם מבואר בעצמו ואמנם המנעות תמונה סבובית בלתי ב״ת זה יראה מרושם התמונה אשר יאמר בה (המה) [המהנדס] ברשמה שהיא אשר יקיף בה גבול או גבולים. והוא מבואר שאשר יקיף בו הגבול הוא ב״ת ובכלל התכלית הוא מצד הצורה בכל הדברים והעדר התכלית מצד החמר ואח' שהיתה התמונה היא הצורה אי אפשר שהוא בב״ת.

ט״זהמופת הה׳ סדרו כן אם היה הגשם הבב״ת מתנועע בסבוב היה אפשר בו קו כשנוציא קו מהמרכז יתנועע בסבוב שיחתוך קו בב״ת מב׳ קצותיו אם הונח עמוד על הקטר בב״ת והיא נמנע למה שהעמוד בב״ת ואי אפשר שיחתוך (קו בב״ת) בזמן ב״ת יוליד שא״א לגשם הב' ב״ת שיתנועע בסבוב.

י״זהמופת הששי אם נניח הגשם המתנועע בסבוב בב״ת כאילו תאמר הגשם הרביעי יתחויב שיהתוך מרחק בב״ת בזמן ב״ת והוא שקר יוליד שאין גשם מתנועע בסבוב בב״ת והנה סותר הנמשך מבואר בעצמו וחיובו לקודם מבוא מן החוש שאנחנו נראה באי זו נקודה שנרשום בו למקומה בזמן ב״ת התבאר מכל אלו המופתים שהתנועה הסבובית נמנעת בגשם הבב״ת וכבר התבא׳ במה שקדם שהתנועה הישרה נמנעת גם כן בו אבל התנועה הישרה והסבובית נראית בחוש. הנה אם כן הגשם הבב״ת בלתי נמצא וזהו אשר כוון במין הזה השלישי.

י״חהמין הד׳ בבאור כולל בהמנע מציאות גשם בב״ת בפעל והיא בבת המופתים הקודמים וסדר בזה ב׳ מופתים הא׳ סדורו כן אם היה הגשם בב״ת נמצא הנה אם שיתנועע תנועה סבובית או ישרה ואם סבובית הנה בהכרח יש לו אמצע כי הסבובי הוא אשר יסוב סביב האמצע ואם יש לו אמצע יש לו קצוות ולבב״ת אין לו קצוות הנה לא יתנועע אם כן תנועה סבובית נשאר גם כן שיתנועע תנועה ישרה והנה יצטרך בהכרח ב׳ מקומות כל אחד מהם בבית הא' לתנועה הטבעית ומה שאליו והב' להכרחית ומה שממנו ואם המקומות שנים יהיה ב״ת בהכרח למה שהבב״ת אי אפשר שיהיו שנים במספר וכבר הונחו בב״ת לא יתנועע א״כ תנועה ישרה ועוד שהמסו' אי אפשר לו שיהיה בלתי בעל תכלי' למה שהוא מוגבל אחר שחתבאר מעניינו שהוא תכלית המקיף השני סדורו כן אם ימצא גשם בב״ת אם שיתנועע מעצמו או מזולתו ואם יתנועע מעצמו יהיה ב״ת מרגיש וכל מרגיש יש לו מוחשים מחוץ מקיפים בו. ואשר כזה התאר הוא ב״ת ואם יתנועע מזולתו מחוץ יהיה בהכרח גשם בב״ת ויהיו שנים בב״ת וזהו שקר למה שיהיה מקובצם יותר גדול מכל א׳ מהם ויהי' מה שאין תכלית לו גדול ממה שאין תכלית לו עם שיתחייב מזה מניעים ומתנועים בב"ת במספר כל אחד מהם בב״ת בגודל ועוד חזק זה בדברים הם בכח המופתים אשר קדם זכרם אלו הם המופתים שבאו בדרוש הזה בספרי ארסטו וזולתו מהמחברים ומפרשי ספריו אלא שבאו מבולבלים להבהיל המעיין אשר הוא אחד מהמקומות המטעים ולזה סדרנו אותם בצורותם בקצור מופלג וחזקנו מקצתם מדברים לא זכרום כוונה ממנו שיהיה מוכן ומזומן לברר האמ׳ מהטעות ומקומות ההמעדה לבלתי נשוא פנים רק לאמת וזה מה שכוונו בזה הפרק.

י״טבבאור ההקדמה השנית האומרת שמציאות גדלים אין תכלית למספרם שקר והוא שיהיו נמצאים יחד הנה אחר שבאור בהקדמה הראשנה המנעות מציאות גודלים בב״ת ביאר בהקדמה הזאת השנית המנעות מציאות גודלים בב״ת במספר ואמנם אמתות זאת ההקדמה יגיע במופתי ההקדמה הראשנה וזה שכל גודל יש לו שיעור מה וכאשר הוספנו עליו גודל אחר היה מקובץ שעורם יותר גדול וכאשר יוסיף גודלים בב״ת במספר היה השיעור בלתי בעל תכלית אשר התבאר המנעו.

כ׳בבאור ההקדמה הג' האומרת שמציאות עלות ועלולי' אין תכלית למספרם שקר ואם לא היו בעלי גודל משל זה שיהיה זה השכל ד״מ סבתו שכל שני וסבת(הב' שלי׳) [הב' הג'] וכן אל לבלתי תכלית זה גם כן מבואר הבטול הנה אחר שבאר בהקדמה הב׳ המנעות מציאות בב״ת בדברים אשר להם סדר במצב בגודלים באר המנעות מציאותו בדברים אשר להם סדר בטבע בעלות ועלולים כי העלה היא אשר בהמצאה ימצא העלול ואם יצוייר העדרה לא יצוייר מציאות העלול ולזה השתלשלות עלה ועלול לבלתי תכלית נמנע וזה שהעלול הוא אפשרי המציאות בבחינת עצמו והוא צריך אל מכריע יכריע מציאותו על העדרו אשר המכריע ההוא הוא עלתו ולזה השתלשלו' עלות ועלולים לבלתי תכלי' לא ימלט כללם מהיותם כלם עלולים אם לא ואם היו כלם עלולים הנה הם אפשרי המציאות ולפי שהיו צריכים אל מכריח יכריח מציאותם על העדרם הנה להם עלה בלתי עלולה בהכרח ואם לא היו עלולים יכלם הנה אחד מהם עלה בלתי עלולה שהיא תכלית ההשתלשלות וכבר הונח שלא היה לו תכלית זה שקר בטל והשקר הזה התחייב בהניחנו עלות ועלולים אין תכלית למספרם וצריך שנתעורר שלא חייב המנעות בב״ת אלא לדברים שיש להם סדר במצב בגודלים או בטבע בעלות ועלולים אבל בדברים אשר אין להם סדר במצב ולא בטבע בשבלים או בנפשות הנה לא ימנע מציאותם בב"ת וזה הוא דעת ן' סנא ואבוחמד ואולם ן' רשד יראה ההמנעות גם בדברים שאין להם סדר כי הוא אמר שהמספר בפעל הוא ב״ת בהכרח וזה שכל מספר בפעל הוא ספור בפעל וכל ספור בפעל הוא אם זוג ואם נפרד ומה שהוא זוג או נפרד הוא בעל תכלית בהכרח ומה שיראה לנו בזה הוא שהחלוק' הזאת למספר היא אמתית אין המלט ממנה אבל המספר הבב"ת אחר היותו בלתי מוגבל לא יתואר בזוגיות והפרידה ולזה אין הבב״ת נמנע בו ולזה מה שדקדק הרב בהמנעות המספר הבב״ת בדברים שיש להם סדר במצב בגודלים או בטבע בעלות ועלולים בשיהיה האחד עלה לשני והשני לשלישי וכן לבלתי תכלית.

כ״אבבאור ההקדמה הד׳ האומרת שהשינוי ימצא בארבעה מאמרות במאמר העצם והוא ההויה וההפסד ובמאמר חכמה והוא הצמיחה והחסרון ובמאמר האיך והוא ההשתנות וימצא במאמר האנה והוא תנועת ההעתק ועל זה השינוי באנה תאמר התנועה בפרט הנה למה שהשינוי ממנו בזמן וממנו בזולת זמן כשילקח השינוי סתמי בשלוח תתאמת זאת ההקדמה והיא כמבוארת בעצמה כי השינוי אשר בכמה והאיך והאנה הוא בזמן והשנוי אשר בעצם הוא בזולת זמן כמו שהתבאר בספר ההויה וההפסד ומה שצרי' שנתעורר עליו למה ייחד אלו הד' מאמרות והוא מבואר שהשינוי כבר ימצא בשאר המאמרות כאלו תאמר במאמר המצב ושיפעל ושיתפעל אלא שלמה של כל שינוי בחינות אם מצד הנושא והוא העתק המשתנה מתאר אל תאר ובבחינה הזאת היא בשאר המאמרות והוא שינוי כזולת זמן ואם מצד חמר השניוי כאלו תאמר בכמות ובאיכות ובאנה ובבחינה הזאת היא במאמר אשר בו חומר השינוי והוא פונה בעיון הזה אל הבחינה הזאת והיה השינוי אשר בעצם נמשך לתנועה אשר באלו המאמרות ייחד הרב אלו הד׳ מאמרות ודרך בזה דרך ארסטו בספרו במה שאחר והוא הנכון מה שיאמר בזה לפי מה שיראה אלא שנשאר עלינו לבאר למה ייחד השנוי באנה [ג״כ אחר שבו] (שהו) ההעתק לתנועה בפרט אחר שהתנועה בכמה היא השינוי באנה ג״כ אחר שבו ההעתק מה וכבר נתעורר אל תבריזי מזה ואמר כי להיות העתק באנה מוחש יחד לו התנועה ולא יחד אותה לצמיחה כי ההעתק בה איננו מוחש לפי מה שיראה בצמיחה אין בו העתק באנה למה שידוע שהצמיחה בצומח הוא בכל קטריו ולזה לא נשאר חלק רמוז אליו שיתאמת בו העתק מאנה אל אנה ולזה יחד הרב התנועה אל העתק באנה.

כ״בבביאור ההקדמה הה' האומרת שכל תנועה שינוי ויציאה מן הכח אל הפעל הנה אמרו שכל תנועה שינוי הוא מבואר לפי מה שקדם אבל לא יתהפך זה וזה שאין כל שינוי תנועה למה שחשינוי ממנו שיהיה בזולת זמן כמו ההויה וההפסד והעתק הנושא מתאר אל תאר אשר מזה הצד יכנס במאמר שיפעל ושיתפעל אבל השנוי ממנו אשר הוא בבחינת חמר השינוי אשר בו יצדק שם התנועה לבד ודעהו בי לא הרגישו בזה החלוף מהמון המתפלספים ואמנם אמרו שהוא יציאת מן הכח אל הפעל הוא נמשך למה שגדרו התנועה שהיא שלמות מה שבכח מצד מה שהוא בכח והנה יצדק עליו שהוא שלמות למה שהתנועה בין מה שממנו ומה שאליו וכשהיה במה שממנו היה בכח גמור וכשיהיה במה שאליו היה שלמות גמור והוא נח וכשהוא במה שבין הנה הוא שלמות מה מצד שהוא עדיין בכח ולזה אין שלמות גמור ולזה התאמת שהתנועה יציא' מן הכח אל הפעל ואולם כבר יראה שהגדר הזה איננו אמתי לתנועה למה שמסגולת הגדר החתהפך על הנגדר כמו שהתבאר בספר המופת ולפי שהגדר הזה כבר יצדק ג״כ בהנעה יתחייב אם כן שיהיה תנועה ויצטרך ג"כ אל הנעת מניע וזאת ההנעה השנית ג"כ תנועה וזה לבלתי תכלית ולזה היה הגדר האמתי לפי מה שיראה לנו הגדר אחר אשר זכרנו והוא שלמות המתנועע במה שהוא מתנועע והנה אמרו שלמות (המתנועע יורה) [יורה שאיננו בכח גמור אבל] שיש לו פעל ושלמות מה ואמרו כמה שהוא מתנועע יורה שאין לו פעל ושלמות גמור ואיך שיהי' הגדר ההקדמה אמיתית שכל תנועה שינוי ויציאה מן הכח אל הפעל.

כ״גאולם אשר בעצמו׳ כהעתק גשם ממקו' למקו׳ ואולי אשר במקר׳ כמו שיאמר בשחרו' שהו׳ בגש' שהנעת ממקו׳ אל מקום ואולם אשר בהכרח כתנועת האבן אל המעל במכריח יכריח על זה ואולם אשר בחלק כתנועת המסמר אשר בספינה כי כשנתנועעה הספינה נאמר שכבר התנועע המסמר ג"כ וכן כל מחוב' יתנועע בכללו יאמר שחלקו כבר התנועע הנה המכוון בהקדמה הזאת שהתנועה לה בחינות וזה אם עצמותית טבעית היתה או הכרחית ויכנס בזה הרצונית בהעתק הגשם ממקום אל מקום או מקרית שניחס התנועה לדבר שאין מדרכו שיתנועע מעצמו אלא שיתנועע במקרה כמו שיתנועע השחרות אשר בגשם בתנועת הגשם ואם הכרחית עצמותית היתה או מקרית כתנועת האבן למעלה ואם אשר בחלק הכרחית היתה או טבעי' וההפרש אשר בין המקרית ואשר בחלק שהמקרי' היא כשניחם התנוע׳ אשר במקרה לדבר שאין דרכו שיתנועע ואשר בחלק הוא שניחם התנועה אשר בחלק לדבר שמדרבו שיתנועע אבל מה שצריך להתעורר עליו אמרו משל התנועה אשר בעצמות בהעתק הגשם ממקום למקום ולפי שבתנוע׳ הגלגל לא יעתק גשם הגלגל ממקום למקום למה שלא ימיר המקום בכללו ואמנם יעתקו חלקיו הנה לא תהיה התנועה עצמית לכללו כי אם לחלקיו. וזה חילוף מה שיראה כי התנועה לגלגל היא רצונית תשוקיית לפי דעת ארסטו ואם טבעית למה שיראה לנו. וזה שלמה שאנחנו נראה שהתנוע' טבעית בגשמים בכלל והיו הגשמים הפשוטים אשר תחת הגלגל היסודיים בעלי כובד וקלות מתנועעים תנועה ישרה הנה גשם הגלגל בכללו שאינו מתואר בכובד וקלות התנועה הסבובית ולזה היתה התנועה הסבובית לגלגל עצמותיית ואם היה שלא יעתק הגלגל ממקום אל מקום בכללו בחלוף מה שיראה מדברי הרב. וכן אמרו במשל אשר במקרה בשחרות אשר בגשם אשר הוא בגודל מה והוא נעתק מגודל אל גודל כבד יאמר התנועה אשר במקרה גם בנקודה אשר בתכלית הגשם ואם איננה בגודל כי אם בתכלית. ואולם אמרו במשל אשר היה בהכרח כתנועת האבן אל המעלה נמשך לדעת (השני) [היוני] המפורסם אשר ליסודות תנועות טבעיות הפכיות כתנועת האבן אל מטה ותנועת האש למעלה ושפטו מפני זה שהיסודות הד׳ לאחד מהם והוא הארץ כובד מוחלט ולאש קלות מוחלט ולאויר ולמים כובד וקלות צרופי. והדעת הזה לפי מה שיראה לא התבאר ולא יתבאר. וזה שיש לאומר שיאמר שלכל אחד מהיסודות כובד מה אלא שהם מתחלפים בפחות ויתר. ואמנם היתה תנועת האש למעל' לכובד האויר אשר ידחה אותו למעלה כאשר יקרה לאבן אשר תוך הכור אשר בו זהב או עופרת מותך או כסף שיתנועע אל מעלה למה שכובד המתכות ידחהו. ובדמות זה יקרה אל האויר ואל המים. וכבר יראה זה למה שכאשר חפרנו בארץ ירד בחפירה האויר ונתמלאת ממנו ואם היה שאפשר לטוען שיטעון שזה ממנו להמנע הרקות תוך הגלגל אבל איננו נמנע שיהיה זה לכובד היסוד ואולם איך שתהיה תנועת האבן למעלה הנה על כל פנים מפאת מכריח כמו שבא במשל. ודאי בזה ההערה בזה הפרק:

כ״דבבאור ההקדמה הז׳ האומרת שכל משתנה מתחלק והוא בהכרח וכל מה שלא יתחלק לא יתנועע ולא יהיה גשם כלל. הנה ההקדמה הזאת כוללת חמשה הקדמות. האחד שכל משתנה מתחלק. השני שכל מתנועע מתחלק. השלישי שכל מתנועע הוא גשם בהכרח. הרביעי שכל מה שלא יתחלק לא יתנועע. החמישי שכל מה שלא יתחלק אינו גשם. ואמנם הרביעי והחמישי מבוארות מעצמן אם הד' מבוארת בהפך הסותר מהב׳. וזה שכאשר התבאר שכל מתנועע מתחל' והיא ההקדמה הב׳ יתחייב מהפוך הסותר שמה שלא יתחלק לא יתנועע והוא הד׳. ואם הה׳ מבוארת מגדר הגשם והיותו מכמה המתדבק. ואמנם הראשונות צריכות באור. אולם (הא׳) נתחבטו בה המפרשים שארסטו יחד בה המופת (בו) [בששי] מהשמע למה שהמשתנה מחוייב שיהיה מקצתו במה שממנו ומקצתו במה שאליו וזה כי בהיותו במה שממנו הוא נח בלתי משתנה עדיין. וכשהוא במה שאליו הוא נח כבר השתנה ואי אפשר להיות כלו במה שממנו וכלו במה שאליו יחד יחוייב אם כן שיהי' מקצתו כמה שממנו ומקצתו במה שאליו ומה שזה דרכו הוא מתחלק בהכרח. ולפי שהבאור הזה לא יכלול אלא המשתנה בזמן אבל המשתנה בזולת זמן בתכליות השינויים והתנועות׳ לא יצדק עליו זה. והיה הבאור א״כ חלקיי היה אלכסנדר יראה שכל משתנה בזמן והמשתנה בזולת זמן הוא בחוש לבד אבל הוא בזמן ולא יורגש למעוטו והיא סברא נפסד׳ מבוארת הבטול. ואולם תמסטיוס קבל מציאות משתנה בזולת זמן אלא שלמה שמשתנה בזולת זמן הוא נמשך למשתנה בזמן חיה הבאור [אצלו] כולל. ואולם אבובכר ן' אלציג עם שקבל ג״כ מציאות משתנה בזולת זמן והוא המשתנה מהעדר אל מציאות כחול הצורח בחמר פי׳ המשתנה באין כחם שיתקרר ובקר [ובקר] שיתחמם שזה יהיה בזמן בהכרח. ואולם ן׳ רשד דקדק עוד כי למה שתכליות השנויים אינם שינויים באמת כי אז הם נחים באר ארסטו כולל המשתנה באמת והיה המשתנה כולל כל סוגי השינוי. ולא אדע מה הרויח אבובכר במה שפירש המשתנה באין כי היא מבואר שהשינוי אשר באין להם תכליות שינויים בזולת זמן. וזה שהשחור המתלבן בתכלית תנועתו היה לבן בזולת זמן. ואיך שהיה הנה יראה שהרב לקחו בפי דעת ב״ר ולזה חייב מאמרו כל משתנה מתחלק וזה למה שהמשתנה כבר יכלול כל מיני השינויים וכמו מבאר בהקדמה הרביעית ולו נתאמתו שתי ההקדמות הראשונות ואולם הג׳ אמרו שכל מתנועע גשם היא מבוארת מאד. וזה שאם נקח התנועה בפרח כמו שפירש הרב שהיא דתנועה באנה הנה למה שהאנה ייחד מקום והמקום הוא מיוחד לגשם דוא מבואר שהמתנועע גשם. ואם נקח התנועה כוללת כל מיני השינוי להיות כלם צריכין אל נושא גשמי הוא מבואר בהם שהמשתנה הוא גשם נתאמת אם כן אלו הג׳ הקדמות הראשונות אלא [שצריך] שיותנה באמרו כל מתנועע מתנועע בעצם. וזה שאנחנו נמצא אשר יתנועע במקדא לא יתחלק כי הנקודה שהיא תכלית הקו לא תתנועע בהתנועע הקו שהיא לו תכלית והקו בהתנועע השטח ודגשם והנקודה לא תתחלק ואינה גשם אבל הכוונה במתנועע בעצם. ונתבארה א״כ ההקדמה הז' הכוללת ההקדמות החמש:

כ״הבבאור ההקדמה השמינית האומרת שכל מה שיתנועע במקרה ינוח בהכרח אחר שאין תנועתו בעצמותו. ולזה לא יתנועע התנועת המקרית תמיד. יסוד ההקדמה הזאת לפי מה שיראה מה שהניח ארסטו בשמיני מהשמע שמה שיהיה במקרה אפשר בו שימצא ושלא ימצא. והאפשרי אין ראוי בו שלא יצא אל הפועל בזמן בב״ת ולזה כבר יחוייב במתנועע במקרה שינוח בהכרח:

כ״ובבאור ההקדמה הט' דאומרת כי כל גשם שיניע גשם אמנם יגיעהו בשיתנועה גם הוא בעת הגעתו. ההקדמה הזאת מביארת בעצמה אמנם צריך שיותנה בה שיהיה המניע הפועל אבל המניע ע״ד התכלית כאלו תאמר שהאש מניע האויר שיעלה על שטחו להאותות המקום ההוא אל האויר כבר יניעהו והוא לא יתנועע ולז׳ היה אמרו גשם שיניע גשם יראה שיניעהו אם בדחיית או במשיכה וכבר הקשו על זה ממה שנראה בחוש שהאבן המגניטס שיניע הברזל כשימשכהו אצלו ולא יתנועע. והנה השיבו בה בשני פנים האחד כי האומר שיאמר שהברזל שיתנועע בעצמו וזה אמנם מהמזג אשר יקרה מהאבן. והב' שאם הודינו שהאבן ימשכחו הנה יהיה זה כשיותכו מהאבן גשמים ימששו הנמשך וימשכוהו אם בדרך משיחה או בדרך דחייה:

כ״זבבאור ההקדמה [העשירית] האומרת כי כל מה שיאמר שהוא בגשם יחלק אל שני חלקים אם שתהיה עמידתו בגשם כמקרים אם שתהיה עמידת הגשם בו כצורה הטבעי' ושניהם כח בגשם. כבר הי' מן הקדמונים מי שיראה שהגשם אין בו הרכבה כלל אבל הוא א׳ בעצמו וגדרו ואם היה שנדריש בהם הרכבה הנה במקרים עצמיים ומשיגים בלתי עצמיים והנה ארסטו ומפרשי ספריו חכו על קדקד הסברא הזאת בשאמרו שאין המלט בכל גשם משני דברים עצמיים והם החמר והצורה. וזה שאנחנו נראה הגשמים שבכאן הוים ונפסדים. ולפיו שהדבר הנפסד לא יקבל הדבר ההוה יצטרך להניח נושא יקבל את שניהם והוא החמר הנקרא היולי. והוא מבואר שהוא עצמי להוה כי הוא נושאו. ולפי שהמקבל הוא דבר זולת המקובל הנה יחוייב שיהיו בו שני דברים ולפי שהמקובל בו יאמר שהדבר הווה ומוגבל ובו נתעצם הוא מבואר שהוא עצמי להווה. ולפי שהנושא אי אפשר שיהיה בעצמו בפעל שאם היה בפעל לא תהיה הויה אלא שינוי הוא מבואר שקיום הדבר ועמידתו הוא בדבר המקובל והוא הצורה הטבעית. ואולם המקרים אשר אין המלט מהם בכל גשם הוא מבואר שעמידתם בגשם הכולל החמר והצורה הגשמית שאם היה להם קיום ועמידה בעצמם היו עצמים. ולפי שכל אחד משני אלו ר״ל הצורה והמקרה אין לו מציאית בעצמו ושניהם צריכין אל נושא כמו שהתבאר שתופס בתיבת כח. ואמר ששניהם כח בגשם וצריך שתתבונן אמרו שעמידת הגשם בצורת הטבעית שהוא לקח הגשם שכולל החומר והצורה הגשמית ביחס אל הצורה הטבעית המיחדת כיחס החמר אל הצור בכללו שסיימו ועמידתו בה:

כ״חבבאור ההקדמה הי״א האמרת בקצת הדברים שעמידתם בגשם יחלקו בהחלק הגשם ויהיו נחלקים במקרה כמראים ושאר הכחות המתפשטות בכל הגשם וכן קצת המעמידות לגשם לא יחלקו בשום פנים כנפש וכשכל. הנה חלוקת הדברים אשר עמידתם בגשם והמעמידות לגשם מבוארת בעצמה למה שהמקרים אשר עמידתם בגשם מהם יחלקו במקרה בחלוקת הגשם במראה ובשיעור. ומהם שלא יחלקו בנקודה והקו והקו מצד הרחבי. והשטח מצד העמק. וכן המעמידות לגשם מהם שיחלקו בחלוקת הגשמים כהיולי אשר הוא דבר המקבל החלוקה למה שצורת הגשמיות שהיא דבקות הרחקים לא יקבל החלוקה שאין מדרך ההפך שיקבל ההפך. ומה שצריך לבאר אמרו כנפש ושכל כי הוא יראה שהם כח בגוף. ולמה שאין מתפשטות בכל הגוף לא יחלקו בחלוקת הגשם. ועוד יתבאר זה לענינו בג״ה כי ארסטו יראה בחלוף זה שהשכל הנקנה נקשר בגוף הקשר מציאות לא הקשר עירוב ולזה לא יתנועע במקרה כשיתנועע הגוף. ולזה יראה שהשכל הנבדל הוא מגיע לגלגל ולא יתנועע מקרה. ולהיותו מניע הוא ונפשו ולזה יקרא הגלגל מתנועע מפאת נפשו. והרב יראה ששכל הגלגל הוא כח בגוף ויתנועע במקרה בתנועת הגלגל. ולזה יחד מופת על שאין השכל ההוא מניעו. כי למה שיתנועע במקרה יצטרך (לזה) [לנוח] בהכרח כמו שביאר בהקדמה (הא׳) [השמינית] ויהיה פעולו בלתי תכלית אחר שיתחלק בהחלקו ולזה אמר כי מניעו הוא השכל הנבדל כמו שיראה במה שכתב בפרק האחד [הראשון] מהחלק הב' בספרו המורה:

כ״טבבאור ההקדמה הי״ב האומרת שכל כח נמצא מתפשט בגשם הנה הוא בעל תכלית להיות הגשם בעל תכלית: הנה ארסטו באור ההקדמה הזאת (כא') [בשמיני] מהשמע. וסדר המופת כן כל גשם אם שיהיה בעל תכלית או בלתי בעל תכלית אבל מציאות גשם בלתי ב״ת נמנע כמו שהתבאר במה שקדם נשאר אם כן שיהיה הכח בגשם בעל תכלית והנה מציאות כח בלתו ב״ה בו יראה שהוא נמנע אחר הניחנו הקדמה אחת מפוארת בעצמה והיא שהכחות המתפשטים אשר בגשמים מתחלקים בהחלק הגשמים ושכל מה שיהיה הגשם יותר גדול יהיה כח תנועתו יותר גדול כאשר נראה בחלק הגדול מהארץ יותר גדול הנעה מהחלק הקטן ממנה וכאשר התישב זה סדר ההקש כן. אם ימצא כח בלתי ב״ת בגשם בעל תכלית יתחייב אחד משני דברים אם שיניע מתנועע מה בעתה או שיהיו כח בלתי בעל תכלית וסח בעל תכלית שוים בהנעה ושניהם מבוארי הבטול ואיך [שיהיה] יתחיי' זה כפי מה שאומר. נניח הגשם אשר בו כח בלתי בעל תכלית יניע מתנועע מה בזמן מה. הנה כבר אפשר במניע בעל תכלית שיניע המתנועע ההוא למה. שעלינו להניחו בשיעור שיניעהו המניע בעל תכלית. ואין ספק שיצטרך בהנעתו אל זמן. יותר גדול מהמניע הבב״ת והנה לא ימלט המני' הבב״ת אם שיניעהו בעתה או בזמן. ואם יניעהו בזמן יהיה בהכרח חלק ידוע מהזמן היותר גדול. והוא ידוע שאפשר לנו שנקח מהגשם הבב״ת חלק יהיה יחסו אל הב״ת האחד יחס הזמן הקטן אל הזמן הגדול ויהי א״כ חלק הבב״ת שהוא ב״ת בהכרח שוה בהנעה אל הכח הבב״ת התבאר אם כן חיוב התדבקות הנמשך לקודם. והוא שאם ימצא כח בלתי בעל תכלית לגשם בעל תכלית יתחייב אחד משני דברים אם שיניע המניע הבלתי בעל תכלית מתנועע מה בעתה. ואם שיהיו כח בב״ת וכח בעל תכלית שוים בהנעה.

ל׳בבאור ההקדמה הי״ג האומרת שאי אפשר שיהיה דבר ממיני השינוי מתדבק אלא תנועת ההעתק לבד והשבובית ממנה. ואמנם הכוונה בהקדמה הזאת הנה שאי איפשר במיני השינוי ר״ל בשני מינים המקבילים שיהיה תנועה מדובקת. וזה שכבר קדם שהשינוי בארבעה מאמרות והם סוגים מתחלפים. והנה בשני סוגים הדבר בהם מבואר שאין שם תנועה אחת מדובקת כאלו תאמר המשתנה מהלובן אל השחרות והמתנועע מאנה אל אנה אבל בסוג אחד בעצמו כאלו תאמר באיך מהלובן אל השחרות ומהשחרות אל הלובן ג״כ איננו שינוי מדובק וזהו מה שנרצה באומרו דבר ממינו השינוי. כי אין לומר שיאמר במין א׳ מן השינוי שא״א שיהיה מתדבק. וזה שהשינוי ממנו בזמן וממנו בזולת זמן. והשינוי אשר בזמן הוא בהכרח מתדבק להיות הזמן מתדבק. ואם לא היה הזמן מחובר מעתות אלא שהכוונה הוא משני מיני השינוי המקבילים או שרצה באמרו מתדבק תמיד נצחי. והנה ההקדמה הזאת בארה ארסטו כשאמר כי למה שהתנועה תקרא בשם מה שאליו התנועה. כי אנחנו נאמר במתנועע מהשחרות אל הלובן ומתלבן ובתנועה חלק מה ממה שאליו גמור חוייב שיהיה נח במה שאליו. ואם לא היה השלמות האחרון בכח ולא היה מה שאליו גמור והיו התנועות המקבילות תנועה אחת והיה הדבר ישתחרת ויתלבן יחד אלא שהעניין בו כעניין בהויה וזה שהתנועה אשר בעצם כאשר נתהוה נח ויתנועע אחרי כן אל ההפסד ואמנם בין ההויה וההפסד אמצעי שלא יצוייר בו שתהוה ויפסד יחד. ואולם בתנועת ההעתק כ״כ הדבר מבואר למה שתנועת ההעתק אם שתהיה ישרה סבובית אי מורכבת משתיהן. והנה בתנועה הישרה הדבר מבואר שיתחייבת בין כל שתי תנועת הפכיות מנוחה ואם לא היה מתנועע אל המעלה ואל המטה יחד. ועוד שהאמצע בכל גודל כבר ימצא בשני צדדים אם בכח ואם בפעל כי הוא כאשר התנועע בו מתנועע מה בההדבקות לא ירשום בו נקודה או קו בפעל למה שחקו אינינו מחוברת מנקודות ולא השטח מקוים וכאשר עמד רשם בו נקודה או קו בפעל ואם היה רושם נקודה או קו בפעל כשהוא מתנועע בהתדבקות היה מחוייב שיהיה בהם זמן יעמוד באמצע וזה שהוא מבואר שהיותו מתנועע אל ואמצע והיותו מתנועע מן האמצע הם שתי תכונות מתחלפות ואם היה הנקודה או הקו בפעל היה מחוייב שיהיו שתי תכליות התכונות בפעל שיהיה הזמן מחובר בעתות. וכאשר מתבאר זה בקו הישר יהו מתחיי בקו המורכב מהישר והסבובו אשר הוא (הר לזוני) [החלזוני]. וזה שכאשר נניחהו מתדבק כבר יתנועע בפעל אל המעלה והמטה בהתדבקות וייתחייבו ממנו הבטולים הקודמים ולזה היה מבואר שההתדבקות איננו אפשרי אלא בתנועת ההעתק והסבובית ממנה ממה שממנו ומה שאליו אחד ומזה הצד אפשר בה התדבקות והנצחיות:

ל״אבבאור הקדמה הי״ד האומרת שתנועת ההעתקה יותר קודמת שבתנועות והראשונה מהם בטבע כי ההויה וההפסד יקדים לה ההשתנות וההשתנות יקדם לה קריבת המשנה מן המשתנה ואין צמיחה ולא חסרון אם לא שיקדם להם הויה והפסד: הנה ההקדמה הזאת בארה ארסטו בהפוש וכוון בה הקדימ׳ כטבע ובזמן והוסיף בה ביאור שהתנועת הסבובית קודמת לשאר התנועות למה שאינ׳ מהפך אל הפך ולא ישיננה שינו והמתנועע בהם אין לו כח על השינוי אבל ענינו דומה אל הפעל הגמור:

ל״בבבאור הקדמה הט״ו האומרת כי הזמן שקרה נמשך לתנועת ודבק עמה לא ימצא אחד משנים מבלתי האחר לא תמצא תנועה כי אם בזמן ולא יושכל זמן אלא עם תנועה וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן ההקדמה הזאת כוללת ד׳ הקדמות האחד היות הזמן מקרה והב׳ היותו דבק לתנועה באופן שלא ימצא אחד מהם בלתי האחר והג' שלא יושכל זמן אלא עם תנועה והד׳ שמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת הזמן. והנה התבארו בבאור גדר הזמן ואמנם ארסטו ואם היה שהתחלפו בו הקדמונים בסברתם חלוף רב אין צורך לזכרם להיותם מבוארי ההפסד הנה נדרו כשהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה וזה שאין ספק הצטרכו אל נושא להיותו בלתי עומד כלל וכ״ש שיהיה עומד בעצמו כמו הדברים שלא יצטרכו אל נושא וזה שהזמן. יחלק אל עבר ואל עתיד כי ההווה הוא עתה והוא בלתי נמצא ואיננו זמן והעבר כבר נפסד והעתיד איננו עדיין ולזה יצטרכו אל נושא מבואר בעצמו והיא ההקדמה הראשונה מאלו הד': ולפי שאנחנו נראה שאנחנו נשער התנועה המהיר׳ והמאוחרת בזמן וזה שהתנועה המהירה הוא אשר יתנועע המתנועע בה שיעור ידוע בזמן יותר קצר מהמאוחרת הנה התבאר שהזמן אינינו תנועה כי לא ילקח הזמן בגדר עצמו ולהיות המהירות והאיחור בתנועה מקרה דבק בה ובלתי נפרד ממנה והיה שנשער אותם בזמן נתאמת שהוא מקרה דבק לתנועה והוא ההקדמה הב': וכאשר היה זה כן יהיה הזמן משאר לעולם התנועה איך שלוקחה אם בבחינת מהירות ואיחור אם בבחינת הקודם והמתאחר ממנה כבר יצדק אמרנו בגדרו שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה. ולפי שלוקחה התנועה בגדרו נתבארה ההקדמה הג׳ והוא שלא מושכל הזמן אלא עם תנועה ואמנם ההקדמה הד' שהיא אמרנו שמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת הזמן היא מבוארת בעצמה כשיתבאר עניין הנפילה תחת הזמן והוא הדבר שיגבילהו הזמן ויעדיף עליו משתי קצותיו ולזה היו הדברים הנצחיים אינם [נופלים תחת] הזמן בעצם כי לא גבילם הזמן ולא יעדיף עליהם. ואם היה שיהיו נופלים תחת הזמן הוא במקרה והם אשר היו מהם מתנועעים כי למה שהתנועה כבר יגבילה הזמן כשנקח חלק ממנה כבר יהיו המתנועעים נופלים תחת הזמן במקרה מצד תנועתם ואמנם הנבדלים להיותם בלתי מתנועעים אינם נופלים תחת הזמן לא בעצם ולא במקרה:

ל״גבבאור הקדמה הי״ו האומרת כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מניין אלא אם היה כח בגוף וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם ובעבור זה העניינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח כגוף לא יושכל בהם מניין כלל אלא בהיותם עלות ועלולים. הנה להיות מהות (המין) בכולל אישים מתחלפים [במספר] הוא אחד(כמו רבים) במספר הוא מבואר שלא יושבל בו מספר אלא כחלוף המקום או הזמן או מקרה מה מהמקרי׳ הנמצאים בו ולהיות מה שאינו גוף ולא כח בגוף נבדל והוא בלתי נופל תחת הזמן במה שקדם ובלתי מוגבל במקום ולא ייוחס לו מקרה מהמקרים. הנה הוא מבואר שלא יוסכל בנבדלים מניין אלא מחלוף הנמצא בם והוא בהיותם עלות ועלולים:

ל״דבבאור ההקדמה השבע עשרה האומרת שכל מתנועע לו מניע בהכרח. אם חוץ ממנו כאבן מניעה היד. או יהיה מניעו בו כגשם החי. כי הוא מחובר ממניע ומתנועע. ולזה כאשר מת ונעדר ממנו המניע והוא הנפש ישאר המתנועע והוא הגשם במקום כמו שהיה אלא שהוא לא יתנועע אותה התנועה. ולמה שהיה המניע נמצא במתנועע נעלם בלתי נראה לחוש נחשב כחי שהוא מתנועע בלתי מניע. וכל מתנועע יהיה מניעו בו הנה הוא אשר יקרא מתנועע מצדו. עניינו שהונח המניע למה שיתנועע ממנו בעצמות נמצא בכללו. יסוד ההקדמה הזאת לבאר שכל מתנועע יש לו מניע. והנה לפי שהמתנועע אם שיתנועע בטבע כתנועת האבן אל המטה. ואם בהכרח כתנועת האבן אל מעלה. ואם בבחירה כתנועת הב"ח. הנה המתנוע׳ בהכרח ובבחירה הדבר בהם מבואר שהמני׳ בהם זולת המתנועע. ואולם המתנועע בטבע יתבאר מזה למה שנמצאו המתנועעים בטבע מתחלפים בצד וזה שתנועת האבן אל המטה ותנועת האש אל המעלה הוא מחוייב שאין התנועה לו במה שהוא גשם בשלוה שאם היה כן לא היו מתנועעים בצדדים מקבילים. אלא שהתנועה המיוחדת לכל אחד במה שהוא זה הגשם ולהיותם שוים ומשותפים בנשמות הנה א״כ צור׳ כל אחד המיוחדת היא התנועה ההיא באמצעות הכח אשר שם בה והוא הנקרא טבע ולזה היה טבע כל אחד הוא המניע [ממוצע.]

ל״הבבאור הקדמה הי״ח האומרת שכל מה שיצא מן הכח אל הפעל מוציאו זולתו והוא חוץ ממנו בהכרח. כי לא היה המוציא בו ולא היה שם מונע לו נמצא בכח עת אחר אבל היה בפעל תמיד. ואם היה מוציאו בו והיה לו מונע והוסר אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא אותו מן הכח אל הפעל. וחתם ההקדמה הזאת באמרו והבן זה. ההקדמה הזאת כבר תתאמת בחפוש וזה כי מה שיאמר עליו שהוא בכח דבר הנה יהיה אם בפועל ואם במתפעל. והנה במתפעל אם שיהיה בעצם אם במקרים ואמנם בעצם בהויה והפסד אין ספק שמוציא הכח בהם זולתם למה שהוא מבואר שהדבר לא יהוה עם עצמו ולא יפסיד עצמו. ואמנם במקרים בשינוי בכמה ובאיך ושאר המאמרות הנה להצטרכם אל נושא אין ספק שהכח אשר בנושא יפעלם ויוציאם מן הכח אל הפעל ואולם בבחינת הפועל וזה כשנאמר בדבר יש שהוא פועל לדבר בכח אין ספק שהכח אם שיהיה בו או חוץ ממנו. ואם הוא חוץ ממנו הנה מוציאו זולתו ואם הוא בו הנה למה שהכח בו לפעול אם לא יהיה לו מונע ולא יחסר בו תנאי הנה יהיה בפעל תמיד הוא מפני שהיה לו מונע. ולזה [אם לא יהיה בפעל תמיד הוא שיהיה לו מונע] ולזה מסיר המונע הוא המוציא. והנה צריך שיתבונן בזה הדבר כי אמרנו בדבר שהוא בכח כך הנה יחייב שינוי במתפעל בהכרח. ואמנם בפעל אם יהיה הכח בו לפעול ויש לו מונע' מצד המקבל הנה אם היה שהמסיר המונע הוא המוציא מן הכח אל הפעל אבל לא יחריב שינוי בפעל וכ״ש מה שהעיר במקום הזה וחתם ההקדמה הזאת בשאמר והבין זה:

ל״ובבאור ההקדמה היא האומרת שכל אשר למציאותו סבה הוא אפשר המציאות בבחינת עצמותו כי אם נמצאו סבותיו נמצא. ואם לא נמצאו אי נעדרו או השתנה יחסם המחייב למציאותו לא ימצא. והוא מבוארת בעצמו כי מה שלמציאיתו סבה אם שיהיה מחוייב בבחינת עצמו או נמנע או אפשר כי טבע החלוק' כן חיי' ואיננו מחוייב לעצמותו כי מה שהוא מחוייב לעצמותו לא יחוייב העדרו. בהעדר זולתו ומה שלמציאותו סבה הג' העדר מחוייב כהעדר סבתו ואיננו גם כן נמנע לעצמותו כי מה שהוא נמנע או מציאותו אי אפשר שהיה למציאותו סבה מחוייב א״כ שיהיה אפשר בבחינת סבתו רוצה לומר שמציאותו נצחי היה או בלתי נצחי אפשר שיהיה מצוייר ההעדר בהעדר סבתו.

ל״זבבאור הקדמה הכ׳ האומר שכל מחוייב המציאו׳ בבחינת עצמותו הנה אין סבה למציאותו באופן מהאופנים ולא בעניין מהעניינים. ההקדמה הזאת גלויית האמת משלפניה מהפך הסותר. וזה כי אשר למציאותו סבה איננו מחוייב המציאות יחוייב בהכרח שהמחוייב המציאות אין למציאתו סבה. והפלא איך לא חברה עם הי״ט: [הפלא הזה הפליאו תבריזי וניצל הרב. המורה ממנו בדרך המפרש החשוב גליון כ״י.]

ל״חבבאור ההקדמת הכ״א האומרת שכל מורכב מב׳ עניינים הנה אותה ההרכבה היא סבת מציאותו על מה שהוא עליו בהכרח ואינו מחוייב המציאות לעצמותו כי מציאותו במציאות חלקיו בהרכבתם. הנה למה שחלק הדבר זולת כללו הדבר והדבר בכללו הוא מורכב למציאותו הוא הוא סבה. וכבר קדם לנו שאשר למציאותו סבה איננו מחוייב המציאות המורכב אם כן אינינו מחוייב המציאות.

ל״טבבאור ההקדמה הכ״ב האומרת שכל גשם הוא מורכב משני עניינים בהכרח וישיגהו מקרים בהכרה. אולם השני עניינים המעמידים אותי חמרו וצורתו. ואולם המקרים המשיגים אותו הכמה והתמונה והמצב הנה להכרח מציאות הנושא להויה והפסד חוייב מציאות החמר. ולחיות החמר בעצמו משולל מכל צורה למה שאם היה לו צורה היה ההויה השתנות ולא הוייה (ולכן) אשר יוחדהו וינבילהו ישימהו נמצא בפעל נרמז אליו הוא הצורה התבאר א״כ שהדברים המעמידים אותו הוא החמר והצורה. ולהיות המקרים יצטרכו אל נושא ומהם מתפרדים [אל] הנושא ומהם בלתי מתפרדים הנה אשר הם בלתי מתפרדים הם חכמה שלא יצוייר הגשם זולתו והתמונה אשר במאמר האיך שלא יפרד מן הגשם למה שחיה רושם התמונה שהיא אשר יגבילהו קו או קוים והמצב שהוא יחס חלקיו קצתם אל קצת ואל הגשמים אשר מחוץ והנה נתיחדו אלו למה שהם בלתי מתפרדים מהגשם והוא אשר רצוהו באמרו וישיגיהו מקרים בהכרח ופירש חכמה והתמונה והמצב.

מ׳בבאור ההקדמה הכ"ג האומרת שכל מה שהוא בכח ולו בעצמותו אפשרות מה כבר אפשר בעת מה שלא ימצא בפעל ההקדמה הזאת נבוכו בה רבים מהמפרשים כמו אל תבריזי והנרבוני. ולא עלה בידם וזה שמפשט הלשון יראה שאין המלט מהכפל וזה שמה שהוא בכח דבר לו בעצמותו אפשרות מה לדבר ההוא וא״כ אמרו ולו בעצמותו אפשרות כפל ומותר כי אמרו כבד אפשר בעת מה שלא יצא בפעל אין עניין לו וזה שאפשר לו אפשרות מה אין עניין לו יותר מאמרנו אפשר שיצא לפעל ואפשר שלא יצא ולזה היה המשפט הזה במשפט אמרנו האדם אדם ואם היתה הכוונה נאמרו ולו בעצמותו אפשרות מה שנושא הכח היה לו אפשרות שימצא ושלא ימצא ואם לא יראה כן מאמרו אפשרות מה שאם היה הכוונה על מציאותו לא יתכן אמרו מה אבל נניח כן הנה אם כן הנושא כבר יצא לפעל ולזה יהיה אמרו כבר יהיה אפשר בעת מה שלא לפעל בלתי מתיחס כלל ומה שיראה לנו בבאור זאת ההקדמה נא כפי מה שאמר. כל מה שהוא בכח דבר והאפשרות ההוא הוא בעצמו וזה שהאפשרות [הוא] בכח דבר ממנו שחאיפשרות בעצמו כאלו תאמר שיהיה אפשר בעצמו שישתנה וישוב לבן ואפשר שיחיה האפשרות נתלה בדבר חוץ ממנו כאלו תאמר שאפשר בשישחיר שישחיר בתנאי שיהיה המקבל גשם לה. ולזה גזר שכאש' יהיה האפשרות בעצמו כבר אפשר בעת מה שלא ימצא בפעל רוצה לומר שיהיה נעדר. וזה שיהיו האפשרות בעצמו בלתי צריך לדבר מחוץ יחוייב היותו בחמר מקבל השינוי. ולכן אפשר שיהיה נעדד בעת מה כי החמר המשתנה הוא סבת ההעדר בעצם והנה יסכים הפי׳ הזה במה שהשתמש בו הרב בזאת ההקדמה בפ״א מחלק הב׳ מהמורה.

מ״אבבאור ההקדמה הכ״ד החומר׳ שכל מי שהוא בכח דבר א׳ הוא בעל חמר בהכרח כי האפשרו׳ הוא בחמר לעולם ההקדמה הזאת מבואר בעצמה עם מה שקדם וזה שמה שהוא בכח דב׳ א׳ יתחייב שיהיה נושא הכח וישאר עם האחד ואם לא לא הי' הוא דבר אחר ומה שזה דרכו הוא החמר שהצורה אינינה בכח לחיות דבר אחר ולזה יתאמת שהאפשרות הוא בחמר לעולם ואולם צריך שנתעורר כי למה שהאפשרות אם שיאמר בנושא הנמצא כאלו תאמר שחומר הנחשת אפשר שיהיה זנגאד. ואם שיאמר בנושא הנעדר כאלו תאמר הזנגאר אפשר שיחול בחמר הנחשת הנה הכוונה כזה האפשרות אשר בנמצא.

מ״בבבאור ההקדמה הכ״ה האומרת שהתחלו׳ העצם המורכב האישי החמר והצורה ואי אפשר מבלתי פועל ר״ל מניע הניע הנושא עד אשר הכינו לקבל הצורה והוא המניע ד׳ הקרוב המכין לחומר איש מה וחוייב מזה העיון בתנועה והמני׳ והמתנוע׳ וכבר התבאד כל זה מה שחוייב לבארו ונוסח דברי ארסטי כי החמר לא יניע עצמותו וזאת היא ההקדמה הגדולה המביאה לחקור מהמניע הראשון ההקדמה הזאת מבוארת בעצמה כי להיות החמר והצורה בלתי נמצאים כל אחד בפני עצמו לבדו ואנחנו נראה שהדבר יתהוה מדבר ולא מאיזה דבר הזדמן הוא מבואר שאי אפשר בזולת נושא נשאר לעולם יפשוט צורה וילבש צורה. ולכן היו התחלות איש העצם העצמיות החמ׳ והצורה ואם היה ההעדר הקודם מן ההתחלות הוא במקרה אלא שלמה שהוא צריך בהכרח אל מניע וכין החמר לקבל הצורה המיוחדת הוא מבואר שאי אפשר בזולת פועל אלא שלמה שאינו מעצם הדבר אינו נמנ' בהתחלות ואולם לריב שאין המלט ממנו למה שהחומר לא יניע עצמותו והיה המניע מניע בעצמותו למתנועע בתנועה הוא מבואר שהעיון במניע מביא אל העיון בתנועה ובמתנועע.

מ״גבביאור ההקדמ׳ הכ״ו אשר נתנה הרב על דרך הנחה והיא האומרת שהמן והתנועה נצחיים תמדיים נמצאים בפעל. והנה בהקדמה הזאת שקרות לקדמונים שאפיקורוס וסיעתו היה אומר שהם נצחיי' בזולת עלה קודמת ואין הדבור עם אלו כי יתבאר בקלות מכח ההקדמות הנזכרות בטול זה הדעת אבל ארסטו יראה שהזמן והתנועה נצחיים עלולים ומחוייבים בהתחייב העלול מן העלה וגם בסברא זו' נתחלפו האחרונים כמו שיבא בג״ה. ואמנם נניחה בכאן הנחה ולא ראינו לזכור טענת ארסטו במקום הזה לפי שהונחה עצה צד ההנחה לבד עד שיתבאר האמת במאמר הג׳ בג״ה.

מ״דבבאור המופת הראשון שיסד הרב בהקדמות אלו וסדרו כך לפי שהוא מחויי' בחמר הזה ההוה הנפסד שיש לו מניע כמו שהחבאר בהקדמה הכ"ה וכשיבוקש המניע מה הגיעו באיזה מין היה מן התנועה אשר התבאר בהקדמה הד׳ חיותו בד' מאמרות הנה לא ילך אל בלתי תכלית כמו שהתבאר בהקדמה הג' ואין ספק שיכלה אל תנועת ההעתק אשר היא הקודמת שבתנועות כמו שהתבאר בהקדמה הט״ו אשר סבתה תנועת הגלגל ואליה יכלו כל אלו התנועות. וכאשר נבקש לה מניע אין המלט משיהיה המגיע בו אם לא. ואם הוא בו אין המלט משיהיה כח מתפשט בו ומתחלק בהחלקו כחום באש. ואם שלא יהיה מתחלק בהחלקו כנפש והשכל. וזאת החלוקה הכרחית ואם אין המניע בו אין המלט משיהיה גשם או נבדל וזאת החלוקה הכרחית גם כן ואם הוא נמנע שיהיה המניע הג' הראשונים יחוייב בהכרח שיהיה הרביעי והוא שיהיה נבדל. ואולם איך יתבאר זה הנה ממה שיאמר לא יתכן שיהיה המניע כח בו אם שלא יהיה כח בו מתחלק בהחלקו למה שיהיה הגלגל גשם והוא ב״ת כמו שהתבאר בהקדמה הראשונה. וכחו אם כן ב״ת כמו שיתבאר בהקדמה ה״יב. ולזה היה נמנע שתהיה תנועתו נצחית ובלתי בעל תכלית הפך מה שהתבאר בהקדמה הכ״ו התבאר אם כן שאין המניע כח מתחלק בהחלקו וכן יתבאר שאין המניע כח בו בלתי. מתחלק כנפש והשכל. וזה שאם היה כן היה המניע מתנועע במקרה והנה התבאר בהקדמה השמינית שהמתנועע במקרה ינוח בהכרח ולזה יתחייב שיהיה המניע נח. והוא מחוייב שינוח המתנועע בנוחו אי אפשר אם כן בתנועות הגלגל שתהיה נצחית הפך מה שהונח בהקדמה העשרים וששה. התבאר א"כ שהמניע בו לא מתחלק ולא בלתי מתחלק ונשאר א״כ שיהיה גשם או נבדל והוא מן השקר שיהיה גשם למה שאם היה גשם יתחייב שיתנועע כשיניע כמו שהתבאר בהקדמה הט' ויתחייב שיהי' לו גשם מניע אחר שהתבאר שאין המניע בו. וכן יתחייב זה בגשם האחר ולבלתי תכלית וימצאו גשמים בב״ת למספרם הפך מה שנתבא' בהקדמ׳ הב׳. התבאר אם כן במופת היות המניע נבדל מן הגשם ולא גם כן כח בגשם. ולזה אין למניע תנועה לא בעצם ולא במקרה. והחלוקה והשינוי נמנעים בחקו כמו שהתבאר בהקדמה השביעי. ואולם להיותו נבדל הוא מחוייב היותו אחד ולא יותר לשקרות המנות הנבדלים אלא בהיות האחד עלה והאחר עלול כמו שהתבאר בהקדמה הי״ו התבאר אם כן היות מציאות האל יתברך ושאינו גוף ולא כח בגוף ושהוא אחד בלתי מקבל השנוי והחלוקה והריבוי.

מ״הבבאור המופת הב' אשר סדרו הרב אחר שקבל הקדמה אחת האומרת שבהמצא דבר מורכב מב׳ דברים וימצא הדבר האחד לבדו יתחייב א״כ מציאות האחר לבדו. וזה שאלו היה מציאותם. מחוייב שלא ימצאו אלא יחד כחומר והצורה הטבעית לא היה נמצא האחד בלתי האחד בשום פנים. ואחר בארו זאת ההקדמה סדר המופת בן. אנחנו נמצא דברים מורכבים ממניע ומתנועע רוצה לומר שיניעו זולתם ויתנועעו מזולתם ונמצא מתנועע לא יניע זולתו מחוייב א"כ שנמצא מניע לא מתנועע מזולתו. ולפי שאין בו תנועה הוא בלתי מתחלק ואינו גשם כמו שהתבאר בהקדמה הז':

מ״ובבאור המופת הג' אשר סדר הרב לקוח מדברי ארסטו זה עניינו לא ימלט העניין באלו הנמצאות המוחשות מחלוקה. והוא אם שיהיו הנמצאות כלן הוות נפסדות ואם שיהיו כלן בלתי הוות נפסדות או אם יהיה קצתם הוות נפסד וקצתם בלתי הוה נפסד. ושקר שיהיו כלן הוות נפסדות שאם היה כן היה אפשר בכל אחד מהן ההפסד והאפשרי במין א״א בהכרח מבלתי היותו וראוי שיפסדו אלו הנמצאות כלן בהכרח וכשיפסדו כלן לא ישאר שימצא דבר. ואנחנו נראה בזה הזמן הב״בת בפי מה שהונח בהקדמה כ״ו שלא נפסדו והם נמצאים מן השקר אם כן שיהיו כלן הוות נפסדות ומן השקר גם כן שיהיו כלן בלתי הוות נפסדות שאנחנו נראה מן הנמצאות הוות ונפסדות נשאר אם כן בכאן נמצא אחד בלתי הוה ולא נפסד אין אפשרות הפסד בו אבל הוא מחוייב המציאות ולפי שהמחויב המציאות ממנו שהוא מחריב בבחינת עצמו יחוייב בהכרח שיהיה מחריב בבחינת עצמו. וממנו מחוייב בבחינת סבתו ואפשר בבחינת עצמו. וממנו שהוא מחוייב בבחינת סבתו יחריב בהכרח שיהיה מחוייב בבחינת עצמו. ואם הונחה העלה גם כן מחוייבת בבחינת עלתה יצטרך לבקש עלה אחרת ולא ילך לבלתי תכלית כמו שהתבאר בהקדמה הג׳ יתחייב אם כן שיהיה זה הנמצא הראשון מחוייב המציאות בבחינת עצמו. וא״א להיות בו רבוי כמו שהתבאר בהקדמה כ״א. ולזה יתחייב שאינו גוף ולא כח בגוף כמו שהתבאר בהקדמה הכ״ב. וכן באר עוד שחיוב המציאות אי אפשר שימצא לב' למה שכבר ישתתפו בחיוב המציאות ויחלקו בעניין אחר אשר הם בו שנים וכבר ימצא אם כן בהם הרכבה ממה שישתתפו בו שניהם וממה שיחלקו. וכבר התבאר בהקדמה הכ״א כי המחוייב המציאות א״א שיהיה בו הרכבה. ומזה הצד יתבאר בקלות היותו בלתי גשם למה שהגשם מורכב בהכרח אם מצד החלוקה ואם מצד היותו משכן למקרים ויש לו פועל כמו שהתבאר בהקדמה הכ״ה ולהיותו מורכב אי אפשר שיהיה מחריב המציאות.

מ״זבמופת הד׳ לרב וסדרו כן אנחנו נראה תמיד עניינים יוצאים מן הכח אל הפועל ואי אפשר מבלתי מוציא זולתו כמו שנתבאר בהקדמה הי״ח ומבואר כי זה המוציא היה מוציא בכח אחר כך נעשה מוציא בפעל וסבת היותו אז בכח אם למונע מעצמו אם לעניין אחר שהיה התנאי במציאותו שהיה נעדר וכאשר נמצא הוציא העניין בפעל וכ״א משני אלה יחייב מוציא או מסיר מונע וכשהוסר המונע הוציאו אל הפעל וכן יאמר במוציא השני וזה לא ילך אל לא תכלית כמו שהתבאר בהקדמה הג׳ יתחייב א"כ שיגיע אל נמצא מוציא בפעל שלא היה אפשרות בו. וזה שאם היה אפשרות בו היה נעדר כמו שבא בהקדמה הכ״ג וא״א שיהי׳ זה בעל חמר כמו שהתבאר בהקדמה הכ״ד. ולזה היה בהכרח נבדל וא"כ הוא אחד כמו שהתבאר בהקדמה הי״ו. ויתבאר עוד חיוב האחדות כן שאם היו שנים היה מחוייב בהכרח שיהיה להם עניין שישתתפו בו והוא העניין אשר בו הוא אלוה ועניין אשר בעבורו יהי' ביניהם הפרש. והעניין ההוא אשר ההפרש בעבורו אם שימצא בכל אחת מהם או באחת לבדו ולא ימלט האחד אשר בו ההפרש מהיותו מורכב ולא יהיה א״כ מחוייב המציאות כמו שהתבאר בהקדמה הכ״א:

מ״חבבאור המופת הה׳ לרב בהעמיד האחדות והוא מיוחד על ההקדמה המקובל והוא שהנמצא כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו ושכחות הגלגל מתפשטות בזה החמר ומכינות אותו. וזה שאם היו שני אלהות לא ימלט העניין מחלוקה אם שהאחד לבדו יתעסק בחלק האחד מחלקי זה הנמצא והאחד יתעסק בחלק האחר או שהאחד יתעסק עת והאחר עת. או שיתעסקו שניהם בכלו תמיד עד שלא תשלם פעולה מהפעולות בלתי שניהם יחד. והראשון בטל אחר שכלו נקשר קצתו בקצתו. והב' ג״כ בטל הפנים הא' שאם היה העת אשר יתעסק הא' הי׳ אפשר להתעסק בו הא׳ מה הוא הסבה שיעשה זה ויבטל לזה ואם היה נמנע לאחר באותו עת תהיה שם סבה אחרת בהכרח אשר תחייב הפעל לזה והמניע לזה אחר שהזמן אין חלוף בו והנושא לפועל א' נקשר קצתו בקצתו ועוד שכל א' משניהם נופל תחת הזמן והיה א״כ מתנועע כמו שהתבאר בהקדמה הט״ו והיה צריך אל מניע כמו שהתבאר בהקדמה הי״ז וכ״ב הונח אלוה והוא מניע ראשון זה אלוה ועוד שכל א׳ מב׳ יצא מן הכח אל הפעל וצריך כל א' מהם אל מוציא כמו שהתבאר בהקדמה ה״א ועוד שיהיה בעצם כל א' משניהם אפשרות והוא מחוייב א"כ שיחיה נעדר כמו שהתבאר בהקדמה הכ״ג. הנה מכל אלו הפנים יראה שאי אפשר שיעשה האחד עת והאחד עת והוא השני. והג׳ גם כן בטל פעל שלא ישלם בפעל אחד הנה אין אחד מהם פועל וסבה ראשונה לפעל ההוא אבל הסבה קבוץ שניהם שאין המלט ממקבץ. ואם היה המקבץ אחר הוא הראשון האחד יתברך ואם היה המקבץ צריך לשנים הנה קבוצם צריך מקבץ ולא ילך זה לבלתי תבליתכטו שהתבאר בהקדמה הג' הנה בהכרח שיגיע אל אחד הוא הסבה במציאות זה הנמצא האחר:

מ״טבבאור המופת המשותף למאמיני הקדמות ולנו קהל המאמינים בחדוש כפי מה שסדרו הרב. וסדורו כן. הנה זה המתנועע אשר אליו יכלו כל התנועית והוא הגלגל אם שהוא הווה ונפסד או לא הווה ולא נפסד ואם היה הוה נפסד. הנה ממציאו אחר ההעדר הוא האל יתברך בהכרח כי מן השקר שימציא עצמו ואם הוא בלתי הוה ולא נפסד ותנועתו אם כן נצחית יתחייב לפי ההקדמות הא׳ והח׳ והי״ב שהיה המניע לא גוף ולא כח בגוף. התבאר אם כן שמציאות האל יתברך הוא מחוייב בבחינת עצמו אחד ובלתי גשם ולא כח בו. וזהו אשר כוונו בכלל הזה הראשון והתהילה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:

אור ה', המאמר הראשון, הכלל הראשוןOhr Hashem, First Treatise, First Principle

Welcome to Sefastia