אור ה', המאמר הראשון, הכלל השניOhr Hashem, First Treatise, Second Principle
א׳נחקור בו במופתים שסדר לאמת ההקדמה הא' אם הם נותנים האמת בה על כל פנים ונחלק הפ׳ הזה לד׳ עיונים כמספר [מיני] המופתים הנעשים שם. העיון הא׳ בחקירת המופת שסדר בבאור המנעות מציאות גודל נבדל בב״ת ונאמר שהמופת ההוא הוא הטעאי' ונערך על הדרוש. וזה שהמניח גודל בלתי ב״ת אמר במציאות שיעור ונבדל ולזה ג״כ לא יתחייב שגדר הבב״ת יצדק על חלקיו כמו שלא יתחייב זה בקו הלמודי. ולא יתחייב הרכבה בו כלל אלא מחלקיו אלא שזה למה שיראה בנוי על יסוד המנעות הרקות כמו שקדם לנו בכלל הראשון וזה שאם הודינו במציאותו לא ימנע מציאות שעור נבדל למוחשות אבל אולי יחוייב מציאותו למה שכבר אפשר שישוער. ויתאמת אמרנו בו גדול או קטן ויתר משיגי חכמה. אבל למה שהרחיק מציאותו בנה עליו המופת הזה. ולפי שאין בכל מה שחתר מופת מספיק בבטול מציאותו ראינו להשיב עליהם לבאר שקרות המופתים הרם [לפי] שבזה תועלת גדול בחכמה הזאת. ולפי שהאומרים ברקות דמו לפי דעתו שהדקות היא סבת התנועה אומר שהמופת הנעשה לבאר שקרות הדימוי הטעאיי. וזה שהאומרים ברקות לא דמו שיהיה הרקות סבת התנועה אלא במקרה. וזה שהם חשבו שאם לא יהיה הרקות נמצא לא תהיה תנועת ההעתק אפשרית להמנע הכנס גשם בגשם ונעזרו בזה גם כן מהצמיחה והחתוך והספוגית והמקשיות ומדמויים אחרים כמו שבא זה כלו בספר השמע והיות הרקות סבת התנועה במקרה על הדרך הזה לא יחייב היות הרקות פועל או תכלית. ואמנם המופת הראשון שעשה לבטל מציאות חרקות מצד מציאות התנועה הוא מבואר הבטול. וזה שאם היו האומרים בדקות מחייבים היותו סבה בעצם לתנועה היה מקום למופת ההוא אבל לא דמו לעולם אלא היותו סבה במקרה כמו שקדם. ולזה לא ימנע היותו ליסודות. ואם היו מעורבין ברקות היות להם האותות במקומם הטבעי וחלוף טבע מה שממנו ומה שאלי' לסבת קרובו או רחוקו מהמקיף או מהמרכז. ולזה לא ימנע מציאות חתנועה הטבעית וההכרחית במציאות הרקות וכ״ש שלא יחוייב בזה המופת המנעות מציאות הרקות חוץ לעולם למה שאם היה הרקות שאין לו טבע ממה שממנו ומה שאליו לא יתחייב המנעות תנועה סבובית לגשם כדורי וזה מביארת כנפשו. ואמנם המופת הב׳ והג' בנויים על שתי הקדמות שהאחת מהן כוזבת והיא האומרת שיחס התנועה אל התנועה כיחס המקבל אל המקבל כשהיו המקבלים מתחלפים. וזה כי למה שהתנועה תחייב זמן לעצמותה יתחייב שבהסתלק המקבל ישאר זמן שרשי לתנועה ידוע אצל הטבעי לפי חזק המניע. ולזה תאמת שיחס איחור התנועה השרשית אל איחור התנועה השרשית כיחס המקבל אל המקבל כמו שתאמר עד״מ שיחס איחור התנועה באיש היגע אל איחור התנועה באיש ההוא בהיותו יותר יגע כיחס היגיעה אל היגיעה. ואם סלקנו היגיעה תשאר התנועה השרשית. ודנה ן׳ רשד חתר להתיר הספק בשכבר העיד עליו אבובכר במקצת והרבה דברים מרבים הבל. נטה אחרונים מי שחשב לבאר המנעות הרקות בשאמר שהממוצע תנאי במציאות התנועה וזה לדאותות טבעו למה שאליו והוא דבר לא התבאר ולא יתבאר בשכבר אפשר שיאמר שהכובד והקלות למתנועעים בטבע ואין צורך בהם לממוצעים. ואולי שאפשר שיאמר שלכלם כובד מה אלא שיתחלפו בפחות ויתר. ולפי זה המתנועעים למעלה יהיה מהכרח היותר כבדים כאלו תאמר שהאויר בהיותו תוך המים יעלה מצד הכרח כובד המים הדורשים המטה לחיותם יותר כבדים. וכבר יראה זה כי אנחנו אם פנינו מקום הארץ ואולי עד המרכז כבר יתמלא מים או אויר אם זה להכרח המנעות הרקות תוך העולם או לסבת כובד האויר לא התבאר עדיין ולא יתבאר. ועוד שאם היה שהודינו שהממוצע תנא׳ במציאות התנועה הנה לא ימנע משיהיה חוץ לעולם רקות ויתנועע בתוכו גשם כדורי בסבוב. כי המופתים ההם לא ימנעו אלא תנועה ישרה לגשם מונח ברקות. אבל הגשם הכדורי כבר יתנועע בתוכו מבלתי שימיר מקומו וזה מבואר מאד. ואמנם המופת הד' יסודו דהקדמה דאומרת שהמנע גשם בגשם הכנסו הוא מצד מרחקיו והג׳ בלבד והוא שקר מבואר לאומרים ברקות שאין ההמנע מפני הרחקים מופשטים אבל מפני הרחקים במה שהם בעלי חומר. ואם היה שאין ההמנעות מפני החמר לבדו למה שאם לא היה לו רחקים לא יטריד מקום. הנה גם כן הרחקים אם לא היו בעלי חומר לא יטרידו מקום ואז לא היו צריכים אל מקומות בב״ת אלא שאם היה שלא יצדקו נפרדים רוצה לומר שאין באחד מהם די להמנעות הכנס גשם בגשם הנה יצדק מורכב שהרחקים בעלי חמר יטרידו המקום אשר מזה הצד היא נמנע הכנס גשם בגשם ולזה לא יתאמת שהרחקים מופשטים יצטרכו אל מקום וזה מבואר מאד. ומה שחזק דעתו הוא כשאמר שהרחקים תכליות הגשמים הנה האומר ברחק נבדל אינו מודה בו והוא מערכה על הדרוש. הנה כבר התבאר שאין בכל מה שאמר דבר [ראוי] לשום לב עליו בבטול רוחק נבדל והיא מה שכווננו לביאורו. וכבר יראה שמציאותו מחוייב לפי סברתם האומרים בהמנעות מציאות גשם בב״ת וזה שהוא מחוייב שלא יהיה חוץ לעולם גשם ואם אין שם גשם הנה אין שם מלוי. ואם אין שם מילוי מי יתן ואדע מה זה אשר ימנעהו לקבל רחקים גשמיים: והנה רחקים נבדלים עניינם המקום הפנוי לקבל רחק׳ גשם. ואמרנו המקום פנוי [למה שיראה] שהמקום דאמתי לגשם הוא הפנוי השוה לגשם אשר יטרידנו הגשם כמו שנבאר במקומו בג״ה ולזה התבאר שגודל נבדל אינו נמנע בעצמו אבל אולי מחוייב ואיך לא והפנאי בעצמו כבר יאמר בו גדול או קטן והוא משוער בחלק ממנו ואלו תדמה. בלי קערורית הורק מן האויר ולא נתמלא אויר במקומו הנה הפנאי ההוא יאמר בו גדול או קטן והוא משוער בחלק ממנו. ואחר שיצדק עלינו גדר הכמה המתדבק הנה הוא בהכרח גודל אחר שאיננו זמן ואם כן אחר שאין חוץ לעולם גשם לפי סברתם האומרים בהמנעות גשם בב״ת יש שם בהכרח פנאי. ואחר שהתבאר שהוא גודל התבאר אם כן מציאות גודל נבדל ולפי שהוא נמנע מציאות התכלית לו למה שהוא מחוייב שיכלה אל גשם או אל פנוי ואי אפשר שיכלה אל גשם א' הנה אם כן יכלה אל פנוי וכן לב״ת והתבאר אם כן לפי סברתם מציאות גודל נבדל בב״ת ואיך שיהיה התבאר בהכרח מציאות גודל בב״ת גשם היה או נבדל וזהו מה שראינו לחתום בו העיון הראשון. ואולם במופת אל תבריזי אשר קראו מופת ההתדבקות הוא מביאר שלא יתחייב מי שחשב וזה שהמנעות היות בב״ת גדול מבב״ת הוא מצד השיעור שכשנניחהו גדול בצירוף הכוונה בו גודל השיעור שאין תכלית לו הוא בלתי משוער ולזה לא היה הקו האחד גדול מהאחר לפי שכל אחד בלתי מקבל השיעור בכללו ולזה איננו גדול מהאחר ואם היה נוסף מהא' היה מהצד שהוא ב״ת וזה מבואר בעצמו וכבר התאמת זה מן החוש למה שהוא מבואר מעניין הזמן לאומר בנצחותו שזה עניינו שהזמן הוא מתוסף מהצד שהוא בו ב״ת עם היותו בב״ת מהצד האחר לאומר בקדמתו ועוד התבאר במה שיבא בג״ה שאף לאמונתינו האמיתית בחדוש יתחייב זה במה שאין ספק בו:
1
ב׳העיון הב' בחקירה במופתים שסדר בבאור הטנעות מציאות גודל גשמי בב״ת והנה הבאור הכולל שהתחיל בו תחלה הוא מבואר הנפילה שההקדמה הקטנה האומרת שכל גשם יקיף בו שטח או שטחים חולק עליה בעל הריב האומר במוציאות גשם בב״ת והנה סדר המערכה עלה דרוש והנה אם הודינו לו בהמנעות גודל גשמי בב״ת לא יחייב מה שדמה בגודל למה שכבר אפשר שיבדלו מן הגשם כמו שבארנו במה שעבר והנה במספר נדבר בו במה שיבא בג״ה ואולם המופתים הטבעיים הנה הראשון נפסד החומר והצורה וזה שהוא מחובר מהקדמות בלתי מורות שהתדבקות הנמשך בלתי מחוייב וזה שההקדמה האומרת בהמנעות מציאות יסודות בב״ת לא יתבאר באחד מהשמע אלא בב' טענית האחד כי הבב״ת לא [תקיף] בו ידיעה ודנה אין מהכרח ההתחלות במה שהם התחלות להיותן ידועות והוא מבואר בעצמו. והב' שאם היו היסודות בב״ת היה מורכב בב״ת והוא הדרוש ולזה בהניחנו מורכב בב״ת לא התבאר המנעות מציאות היסודות בב״ת התבאר א״כ היות ההקש נפסד מצד חמרו. ואולם מצד צידתו למה שלא יתחייב בהניחנו א' מהיסודות בב״ת שיפסיד השאר כי כבר אפשר שלא יהיה בעל איכות למה שכבר אפשר שיונח גשם בב״ת אין איכות לו. ומזה הצד הוא מקבל כל האיכיות מצד היותו משולל מכלם והוא להם יסוד. וכבר נמצא גשם בלתי בעל איכות לפי סברתם בעניין הגרמים השמימיים אלא שבו כח והכנה לקבל האיכיות וכ״ש שבזה המופת לא התבאר המנעות מציאות גשם כדורי חוץ לעולם בב״ת. ומה שחזק עוד דעתו שאם היה בב״ת יהיה בב״ת בכל רחקיו לא יתחייב זה שאם היה סבה עצמית לרחקיו והיה מקום לחיוב ההוא אבל אם הבלתי תכלית משיג ממשיגיו ובלתי עצמי לו לא יתחייב בזה בכל הרחקים וזה מבואר מאד. ואמנם השני אשר יסודו הכובד והקלות הוא לקוח מהגשמים המוחשים אשר תחת הגלגל. ואולם האומר בגשם בב"ת ואמר שאין לו כובד ולא קלות כמו שיאמר בגרמים השמימים לדעת ארסטו. ואמנם הג' והד' אשר מצד המקום הנה אם הודינו גדר המקום אשר אמרו הנה לא יתנו האמת כמו שחשב. וזה שהאומר בגשם הבב״ת יאמר שמקומו הוא שטח קערירתו. והוא השטח המקיף המרכז ומצד גבנוניתו הוא בב״ת ואין לו מקום בפאה ההיא. ואיך לא והגשם השמימי המקיף בכל לפי דעת ארסטו זה תוארו רצונו שאין לו מקום מקיף אלא מוקף אלא שהאמת בעצמו לפי מה שיראה שהמקום האמתי לדבר הוא הרחקי אשר בין תכליות המקיף. והשקרים אשר חייב ארסטו לזה הרעת אין עניין להם שהוא מיוסד על שהרחקים אשר בתוך הכלי מלא מים נעתקים בהעתק הכלי. ואז היו מתחייבים השקרים ההם והוא בדוי ואינו אמת שהרחקים לאומרים בפנוי ורקות בלתי מתנועע. ולזה לא יתחייבו הבטולים ההם. והנה לסברת ארסטו במקום יתחייבו גבנוניות. מהם שהגרמים השמימיים יתחלפו במקום וזה שלכלם מקום בעצם רצוני השטח והמקיף בכל לא יהיה לו מקום בעצם למה שאין לו שטח מקיף שוה נבדל כי חשטח אשר בגבנינות אינו נבדל ממנו אשר בעבור זה נלחץ לומר שאין לו מקום בעצם. אלא במקרה ומהם שהגדר אשר אמרו בשהוא שטח מקיף שוה נבדל איננו מסכים גם למתנועעים תנועה ישרה. וזה שהמקום המיוחד לחלקים המתנועעים בעצם בתנועה הכל איננו מקיף שוה נבדל באופן שיהי לו ערבות ודמיון לכל חלקי המקום כאשר חתר. וזה שהמקום האויר עד״מ לפי סברתו הוא השטח המקיף בקערירות האש למה שיש לו שם ערבות ודמיון. ואמנם החלק האמצעי מן האויר לא נמלט אם שהוא במקומו הטבעי. אם שאינו במקומו הטבעי אשר לו האותות אשר אמרו. ואם הוא במקומו הטבעי יתחייב שמקומו הטבעי אשר לחלק יתחלף למקום הטבעי אשר לכל והוא בתכלית הגנות. ומהם שאם המקום אשר לגרם שמימיי בעצם היה או במהרה הנה מקיף המרכז לא יתכן בו האותות אשר אמרו במקומם בכלל. וזה שלא יצוייר בגרמים השמימיים האותותם אל המטה. וכל שכן שיסוד האש ידרוש המעלה אשר מזה הצד יש לו ערבות ודמיון במקיף ושהגרם השמימיי איך יהיה לו ערבות ודמיון אל המטה. גם מה שדמה שהכדור המתנועע יצטרך לדבר נח ומזה הצד היה אפשר לומר בו שהוא במקום הוא שקר בדוי. וזה שיתחייב מזה שסביב קטבי הכדור דבר נח ויתפוצצו אם כן חלקיו אלא שהנקודה אשר במרכז או בקטבים לא מתאור בתנועה ולא במנוחה בעצם. ואם היה שתתנועע במקרה מצד היותה תכלית למתנועע. ולזה לא יאמרו בעבורה שהכדור המקיף במקום. ואמנם כשהנחנו הפנוי הוא המקום הוא המסכים לכל המתנועעים תנועה ישרה או סבובית ולכל חלקיהם מבלי שלא נבקש להם האותות. והתמה שכאשר בקשנו ליסוד הארץ מקום הנה אמרנו שהיא המטה במוחלט. והנה המטה במוחלט איננו שטח כי אם נקודה ואי אפשר שתתואר במקום. ולזה היה האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד כשהמקום האמתי הוא הפנוי וכבר היה ראוי להיות כן כי המקום היה ראוי שיהיה שוה למקומם כלו וחלקיו. ולזה המופת שסדרו אינינו נותן האמת בדרוש. והוא מה שכווננו בזה העיון השני. והנה להתפרסם זה העניין מהמקום היה הרבה מהקדמונים שהיו רואים כי המקום האמתי צורתו כשהיא תגבילהו ותיחדהו כלו וחלקיו עד [שרבותינו ע״ה] השאילו השם הזה לצורת הדבר ועצמותו אמרם ממקומו הוא מוכרע. ממקום שבאת. כלומר מאותו דבר עצמו. ממלא מקום אבותיו. והסתכל אשר העידו שהמקום הוא הפנוי אשר ימלא בעל המקום. ולזה אמרו ממלא. ואילו היה מכוון מדרגה לבד היו אומרים במקום אבותיו היה כלומר במדרגת אבותיו. ולזה להיותו הש״י היא הצורה לכלל המציאות כי הוא מחדשו ומיחדו ומגבילו השאילו לו השם הזה באמרם תמיד ברוך המקום. לא על דעתך אנו משביעים אלא על דעתינו ואל דעת המקום ב״ה. הוא מקומו של עולם. והיה דדימיון הזה נפלא כי כאשר רחקי הפנוי נכנסים ברחקי הגשם ומלואו כן כבודו יתברך בכל חלקי העולם ומלואו באמר מלא כל הארץ כבודו. ירצה כי עם היותו קדוש ונבדל בשלש קדושות שירמוז בהם אל היותו נבדל משלש עולמות הנה מלא כל הארץ שהוא יסוד העיבור שביסודות כבודו. ומזה העניין אמרו ברוך כבוד השם ממקומו. כלומר שתואר הברכה והשפע ממקומו ר״ל מעצמות ולא מזולתו. ויהיה הכינוי ממקומו שב אל הכבוד. ואם תרצה שיהיה הכבוד נאצל יהיה העניין כפשוטו. ויהיה הכינוי שב אל השם כלומר שכבוד ה׳ ברוך הוא ומושפע ממקום השם ר״ל עצמותו להיותו נאצל ממנו ולא יצטרך לפי הרב אשר פירש מקומו מדרגתו. כי אין ראוי ליחס מדרגה אצל השם. וזה מה שראינו לחתום בו זה העיון השני:
2
ג׳העיון הג' בחקריה במופתים שסדר בהמנעות מתנועע בלתי בעל תכלית תנועה ישרה או סבובית. אולם המופתים שסדר בהמנעית תנועה ישרה לגשם הב״בת. ויחייב מזה הטנעות מציאות גשם בב״ת הנה הם בנויים כלם על הגשם המוחש ולזה יהיה החיוב חלקי ולא יתבאר עדיין הטנעות מציאות גשם בב״ת בלתי מוחש אלא שבשנחקור בהם נמצאם בלתי נותנים האמת על כל פנים אף בגשם מוחש וזה שהמופת הראשון המיוסד על האנה יש לאומר שיאמר שמקומות האנה עם היותם בלתי מוגבלים במין ר״ל המעלה והמטה הם בלתי מוגבלים באיש. וזה שהמקומות הם זה למעלה מזה לבלתי תכלית ואם אין שם מעלה במוחלט לא יקרה מזה בטול ואם היה שהתנועה הישרה נראית בחוש ואמנם המופת הב' המיוסד על הכובד והקלות הנה כשנניח הגשם בלתי בעל תכלית בעל כובד וקלות לא יתחייבו החיובים שדמה. וזה שכל כובד וקלות זמן שרשי אם מפאת האמצעי אשר בו יתנועע ואם להכרח היות התנועה בזמן ולא יתחייב אם כן כובד בעל תכלית מתנועע בזמן קטן מכובד בלתי בעל תכלית אבל יתחייב היות כובד גשם בעל תכלית מתנועע בזמן שוה לכובד גשם בלתי בעל תכלית ולא יקרה מזה בטול למה שזה קרה מפאת הכרח שמירת הזמן השרשי אשר מפאת האמצעי ומפאת התנועה. ולזה לא יתחייב שיתנועע הכובד הבלתי בעל תכלית בעתה כאשר חשב. והנה המופת הג' המיוסד על הפעל והפעלות החיוב אשר חשב שאי אפשר לגשם הבלתי בעל תכלית שיגיע מה שיש לו תכלית למה שאין יחס ביניהם והיה ראוי שתהיה פעולתו בבלתי זמן אינו. וזה שלמה שאי אפשר לתנועה אלא בזמן הוא מן ההכרח שיהיה לו לתנועה זמן שרשי אם נניח התנועה באנה. ואם נניח התנועה באיך הנה מהיות הבב״ת פועל משנה בזולת זמן לא יקרה ממנו בטול ולא יהיה כנגד המוחש. ולזה הוא מבואר שאין בכל מה שחתר לבאר הטנעות גשם בב״ת מפאתי התנועה הישרה מחוייב. ואמנם מפאת התנועה הסבובים הנה הוא ג"כ בלתי מחוייב בהיותם בגויים גם כן על הגשם המוחש. ולאימר שיאמר שיש שם גשם בלתי בעל תכלית והוא בלתי מתנועה בסבוב לסבות שזכר והנה כשנחקור בהם נמצאם בלתי נותנים האמת בהם אף בגשם מוחש. וזה שהמופת האחד מה שחייבו בו סותר הנמשך והוא שהמרחק אשר בין ב׳ הקוים מצד המקיף בב״ת להיות המרחק נוסף בתוספת הקו. ואחר שהקו מתוסף לב״ת המרחק א״כ נוסף לבלתי תכלית. יש למערער שיאמר המרחק מתוסף בתוספת המספר ושהתכלית בו לעולם שמור וכבר יראה זה מפני שהידיעה בהפכים אחת והנה כבר התבאר בספר החרוטים אפשרות התקצר המרחק לבלתי תכלית ויהיה המרחק בו שמור בו לעולם. וזה שאפשר שיונחו שני קוים שכל מה שיתרחקו יתקרבו ולא יתכן הפגשן לעולם ואפילו יוצאו לבלתי תכלית הנה שיש שם מרחק שמור לא יפסד וכ״ש בתוספת שאפשר שיתוסף לעולם ושיהיה התכלית שמור בו והוא האמת הגמור שהמרחק בב״ת שבין שני קוים ואם הם בב״ת אין מציאות לו להיות המרחק לעולם מוקף וכמו שיתבאר עוד מדברינו בג"ה אלא שתחלה נבאר שאם היה החיוב שיסד בו סותר הנמשך אמת היה מתחייב שיהיה המרחק בב״ת וב״ת יחר ואף לא נניחהו מתנועע. וזה שהמופתים שסדר הם בגויים על בטול דתנועה הסבובית לגשם הבב״ת אבל אם נניחה בלתי בעל תכלית בלתי מתנועע לא יקרה ממנו בטול וכ״ש אחד שנתבאר שחוץ לעולם בהכרח מילוי או רקות ואחר שהיה רחק בב״ת נמצא או אף אם לא ימצא עלינו שנניחהו על צד שהשתמש בו המהנדס בגדר הקוים הנוכחיים ובזולתו מהשרשים. ואולם איך יתאמת שאם היה החיוב שעשאו אמת שיהיה המרחק בב״ת וב״ת יחד הנה כפי מה שאומר הנה אם יתחייב בקוים בב״ת היוצאים מהמרכז שיהיה המרחק ביניהם המקיף בב״ת ולהיות המרחק נוסף בתוספת הקו הנה יתחייב זה בכל שני קוים היוצאים מהמרכז ובאי זו זוית הזדמן וכאשר נצייר בצד המקיף אשר המרחק ביניהם בב״ת ונרשום אצל הקו האחד בשיעור ידועה נקודה אין ספק שאפשר לנו להוציא קו מהנקודה הרשומה אל נקודת המרכז למה שהוא מן הידיעות הראשונות, שאפשר להוציא קו ישר מכל נקודה אל כל נקודה ויחדש א"כ זוית ידוע. ואם היו בצד המקיף במרחק בעל תכלית. וכבר הונח שכל הקוים היוצאים מאי זו זוית הזדמן יחדשו בצד המקיף מרחק בב״ת אם הוא ב״ת בב״ת יחד. והשקר הזה יתחייב מהנחתינו החיוב האמתי אלא שהאמת יגמור שעם היותו הקו בב"ת לא יתחייב מציאות מרחק בב״ת בין שני הקוים וזה שהוא ידוע שהקו הבב״ת היוצא מן המרכז א״א שנרשום בו נקודה שלא יהיה הקו שבין הנקודה והמרכז ב״ת ואחר שהמרחק שבין הקוים א״א להיות ב״ת אלא אצל נקודה שיהיה בה הקו בב״ת והנקודה ההיא אין מציאות לה. אין מציאות א״כ למרחק הבב״ת שבין שני הקוים ובכלל שכשנאמר בקו שהוא בב״ת כבר אמרנו בו שהוא קצה ותכלית. ואלו היה נמצא המרחק בב״ת היה ראוי שיהיה בקצה והוא משולל הקצה הנה המרחק בב״ת בין הקוים אין מציאות לו. ואם היה שהגשם בכללו יתנועע והוא בב״ת הנה לא יתנועע חלק ממנו אלא על קו ב״ת. ואם היה זה רחוק מן הציור הנה השכל מחייבו וראוי שתדע שהחיוב הזה שחייבנו היות המרחק שבין שני הקוים הבב״ת היוצאים מן המרכז ב״ת יחייב היות כל הסבוב שימצא במתנועע הזה ב״ת וזה יתבאר בקלות למה שהזוית הב״ת אשר אצל המרכז כאשר חדשנו זוית שוות לו אצלו הנה היו ב״ת במספר בהכרח להיות המרחק אשר אצל המרכז ב״ת והיה המספר ב״ת חוייב שיהיה המרחק ב״ת בהכרח וכאשר היה זה כן התבאר שהחיוב שחשב לחיוב סותר הנמשך במופת הזה אינו אמת ובזה נבטל המופת הו' והנה המופת הב׳ והג׳ והד' מיוסדים על חתוך קו מתנועע בסבוב נכחי היה או לא בקו הבב״ת והנה למה שהתבאר המנעת חלק ראשון בתנועה למה שחוייב כל מתנועע כבר התנועה הנה לא תחייב מציאות נקודה ראשונה מהפגישה ולזה איננו רחוק שיפגוש קו בשיעור ב״ת בתנועה ב״ת וזה להכרח קצה התחלה התנועה בזולת זמן. והנה המופת הה' מיוסד על ההקדמה האומרת שהגשם הבב״ת המתנועה בסבוב יש לו תנועה סבובי. והוא שקר שאחר שהגשם בב״ת הנה הוא נעדר הקצוות ולזה אין לו תמונה וזה כי אם היה מהכרח התנועה בסבות תמונת סבובית היה לזה מקום ספק אבל כבר אפשר בכל תמונה להתנועע בסבוב. וכאשר סלקנו מהגשם גבוליו הנה סלקנו ממנו התמונה ולא יתחייב אם כן היותו ב״ת. כבר התבאר שאין בכל המופתים שסדר דבר יחייב סלוק התנועה הסבובית בגשם הבב״ת אבל התבאר מדברנו אפשרות התנועה בגשם הבלתי ב״ת. וכבר התבאר חיוב אפשרותה מהחוש וזה מה שאנחנו נראה הגשם הניצוצי יתנועע בסבוב בזמן בעל תכלית. והנה כאשר נדמה הקו הניצוצי בלתי בעל תכלית ונשתמש בו כאשר ישתמש המהנדס בו הנה לא ימנע משיתנועע תנועתו הבלתי בעל תכלית בזמן בעל תכלית. ואם כבר ימשך הניצוץ לבעל תכלית ואם היה שאין מציאות לבלתי בעל תכלית לפי סברת בעל הריב הנה השכל יגזור שלא ימנע הניצוץ מלהתנועע אם היה אפשרות להיותו בלתי בעל תכלית וזה מבואר בנפשו ועוד כי אם היה שלא נדמה הניצוץ בלתי בעל תכלית הנה לא ימלט שלא ירשום נקודה בתנועתו בגודל הבלתי בעל תכלית שהתבאר מדברינו היותו מחוייב במלוי או ברקות ולזה כאשר נדמה בגודל ההוא קו בלתי בעל תכלית נכחי לניצוץ מונה הנה קצה דניצוץ כשיתנועע. ירשום נקודה בקו נכחית לקו הניצוצי ויתבאר מזה בקלות הפך מה שחייבהו במופתים אשר סדר ודי בזה העיון הג'.
3
ד׳העיון הד' בחקירה במופתים שסדר לבאר באור כולל המנע מציאות גשם בלתי בעל תכלית בפעל ואם הם בכח המופתים הקודמים הנה המופת האחד לא התחייב מהתנועה בסבוב שיש לו אמצע וזה כי למה שהוא משולל הקצוות אין לו אמצע והמופת השני כבר אפשר שיתנועע בעצמו ולא יתחייב שיהיו לו מוחשים מחוץ מקיפים ושאר מה שנאמר בו התרם מבואר במה שנאמר. התבאר מכל זה שאין בכל מה' שחשב לאמת ההקדמה הזאת דבר מספיק ולפי שהטעות שבהתחלות מביא אל הטעות שאחר ההתחלות הביא זה לחייב שאין שם עולמות אחרים וזה שהוא חייב תחילה שאין חוץ לעולם מילוי ולא ריקות וחייב שאלו היו שם עולמות אחרים היו היסודות מתנועעים מעולם אל עולם והוסף הזויות ודברים מרבים הבל. ולמה שהטעות בהתחלה מבואר וזה שכבר התבאר במה שקדם חיוב מציאות גודל בלתי בעל תכלית וחיוב ריקוי או מלוי בלתי בעל תכלית חוץ לעולם הוא מבואר שמציאות עולמים רבים אפשרי. ולא יתחייב תנועדת היסודות מעולם אל עולם וזה שכל אחד מהיסודות מתנועע תוך מקיפו אל המקום הנאות לו וכל מה שנאמר בזה לחייב ההמנעות הבל ורעות רוח. ולהיותה אפשרות הזה אמת אין ספק בו ואין דרך אצלנו ומבוא דרך החקירה לדעת אמתת מה שחוץ לעולם מנעו חכמינו עליהם השלום לדרוש ולחקור מה למעלה מה למטה וגומר וזה מה שראינו לחתום בו העיון הזה הרביעי בפרק הראשון.
4
ה׳בחקירה בהקדמה הב׳ האומרת שמציאות גדולים אין תכלית למספרם שקר. והוא מבואר שיסוד ההקדמה הזאת היא אמות ההקדמה הא'. וכאשר התבאר בטול הא׳ יתבאר בקלות בטול ההקדמה הזאת הב' אלא שיש לאומר שיאמר שאף כשלא תתאמת האחד תתאמת הב׳ מצד המנעות מספר בב״ת. וזה בשנאמר כל (זמן) [מספר] אם זוג ואם נפרד והזוג והנפרד כל אחד מוגבל וב״ת א״כ כל מספר ב״ת. והנה כבר קדם לנו בפ״ג מהכלל האחד שאין זה דעת הרב גם אבוחמד וב״ס מסכימים עמו. והנה ב״ר נתעורר בזה בביאורו לספר השמע ומה שראוי שיאמר בזה הוא שהמספר בפעל רוצה לומר הספורים בשם מספר הנה הם מוגבלים וכל מוגבל בעל תכלית בהכרח אבל בעלי המספר רוצה לומר אשר מדרכם שיספרו אבל אינם ספורים בפעל אין הבלתי בעל תכלית נמנע בהם ולו הונח שיהיה זוג או נפרד וזה שכבר אפשר שיהיו זוגים נפרדים בב״ת. אלא שהאמת הגמור הוא שהחלוקה למספר אל זוג ואל נפרד הוא במספר הב״ת המוגבל אבל במספר הבב״ת למה שאינו מוגבל היא בלתי מתואר בזוג ונפרד וכבר העירונו בזה בפרק הנזכר.
5
ו׳בחקירה בהקדמה הג' האומרת שמציאות עלות ועלולים למספרם שקר. ואומר שהמופת אשר סדר אל תבריזי בזה אשר העירונו עליו בפרק הג׳ מהכלל הא׳ והרמוז במאמר הח' מספר השמע ובמה שהאחר הטבע בלתי מספיק לפי דעת הרב. וזה שלא יחוייב המנעות מספר בלתי בעל תכלית אלא לדברים שיש להם סדר והדרגה במצב או בטבע ולזה אפשר בשכל אחד שיהיה עלת שכלים בלתי בעל תכלית במספר. ובכלל אין המנעות מציאות עלולים בלתי בעל תכלית מעלה אחת אם היה אפשר לעלה אחת אצילות יותר מעלול אחד. ואחר שאין המנעות לעלולים להיות בב״ת ואם להם עלה לכללם הנה אם כן לא יחייב מציאות העלה לכללם המנעות הבב״ת לעלולים ולזה כאשר נניח עלול ועלולים כשיהיה האחד עלה לשני והב' לג׳ וכן לעולם. מי יתן ואדע כשנניח לכל אלו עלה אחת איך יחייב מציאות ההמנעות הבלתי בעל תכלית לעלות ועלולים וזה שלא יחוייב זה מצד היות עלה ראשונה לכלם שהוא בהנחתינו עלולים בלתי בעל תכלית כבד נודה בעלה ראשונה לכלם והוא מבואר שלא ימנע היותם בלתי בעל תכלית אחר שאין המנע בלתי בעל תכלית במספר בדברים שאין להם סדר במצב או בטבע. והנה כשנניח ג״כ העלולים הבב״ת כל אחת עלה לחברו לא יקרה מזה שום בטול. אלא שאנו צריכים לדבר יכריח מציאותם על העדרם אחר שכלם אפשרי המציאות. ואנחנו כבר נודה בעלה הראשונה אשר לא יתחייב התכלית לזולתה מהעלולים והיא המכרעת מציאותם. וכבר חתרו קצת המפרשים לאמת ההקדמה הזאת כשאמר זה לשונו כי מה שלא יגיע בעצם אם לא בקדימת מה שאין לו סוף הנה לא יגיע. ואי אפשר שימצא ע"כ. והנה אם היתה הקדימה זמנית היה מקום לטענה הזאת ואם כבר תקבל המחלוקת למה שאנחנו נראה שמה שלא יניע אם לא בהקדמת מה שאין סוף לו הנה יגיע כאלו תאמר עד״מ שהיום הזה שאנחנו בו הגיע ואם לא הגיע אלא בקדימת מה שאין סוף לו לאומרים בקדמות העולם אלא שזה במקרה ושגורה באפשרות שבמקרה ובהמנעות אשר בעצם צריך האמתה אבל כשנודה בחלוק הזה בקדימה אשר בזמן אין מקום לו בקדימה אשר בסבה אחר שהם יחד בזמן כי אחר שהדברים יחד בזמן אחד מי חייב המנעות כשיהיה כל אחד עלה לאחד ואפשרות בהיותם כלם עלולים אחר שנודה באפשרות היותם בב״ת יחד אלא שהמכוון מזאת ההקדמה ומה שאנו צריכין ממנה הוא מציאות עלה ראשונה בלתי עלולה היו העלולים בלתי בעל תכלית וכל אחד עלה לחברו או בעל תכלית.
6
ז׳בחקירה בהקדמה הזאת האומרת שכל משתנה מתחלק. וזה שאנחנו נמצא בנפש המדברת שהיא משתנה בקנין המושפלות מהמוחשות ומהמדומות אשר יהיו בזולת זמן. והתנועות הנפשיות כשמחה והדאגה אשר לא יהיו רק בזמן. והנה אל תבריזי נתעורר מהספק הזה ואמר בהתרו שהכוונה בזה באיכיות גשמיים. ויראה שנמשך לדעת אבובכר בבאור דברי ארסטו כאשר העירונו בפז׳ מהכלל הא' ואולם לדעת ב״ר נאמר לפי פירושו שהכונה בזה באיכיות ותנועות גשמיות ויהיה א״כ כל ההקדמה הזאת כפל ומותר וביחוד למה שהמתנועע בתנועות גשמיות הוא גשם. ועוד שאם ההקדמה הזאת חלקית ומיוחדת באיכיות הגשמיות הנה לא יוכל להשתמש ממנה במה שיבא במשתנה כלל. אלא שהתר הספק לפי מה שיראה הוא כפי התנאי שהעירונו במתנועע וזה שאנו צריכין להחנות בו המתנועע בעצם וכן נאמר אנחנו במשתנה רוצה לומר המשתנה בעצם. ולהיות הנכש המדברת בלתי משתנה בעצם אלא למה שיקרה היות היולנית לא יבטל אמות ההקדמה הזאת אלא שהבאור אם השינוי הקורה לה אם אפשר להיותו עצמי אם לא יתבאר במה שיבא בג״ה יתברך:
7
ח׳בחקירה בהקדמה האחת האומרת שכל מה שיתנועע במקרה ינוח בהכרח וזה שמה שימצא במקרה יעבור שלא ימצא כשלא יהיה מתחייב לנמצא בעצם. ולזה כבר אפשר בגשם שיתנועע במקרה תמיד למה שיתחיב כן ממתנועע אחר בעצם כמו שקרה לכדור האש שהוא מתנועע בהכרח מצד תנועת הגלגל התמידית וכן שטחי הגלגל וחלקיהם מתנועעים במקרה בתנועת הגלגל העצמית והודיע מן המתנועע במקרה שלקח הרב במשלו [בכללו] בהקדמה הו'. וכבר נתעורר מזה אל תבריזי וזולתו עד כי הנרבוני חשב ליישב ההקדמה הזאת באמרו שירצה שכל מה שיתנועע במקרה במה שהוא מתנועע במקרה ינוח בהכרח כאלו תאמר על ד״מ שנפש אדם המגיע האדם והיא מתנועעת במקרה בהנעתה ואינה מתנועעת בעצם. הנה למה שבהנעתה מתנועעת במקרה יחוייב בה שתנוח. וכן תאמר בנפש הגלגל המניעה לו והיא מתנועעת במקרה בהנעתה יחוייב לה שתנוח אם לא שהצטרף שם מניע אחד נבדל בלתי מתנועע אפילו במקרה. והנה כשנשתדל בזה נמצאהו בלתי מחוייב וזה כי כשניחס ההתנועעות במקרה לנפש הגלגל אינו אלא על צד הקשרה בגלגל הקשר מציאות או הקשר עירוב אשר הוא מתנועע בעצם ואחר שאין התנועה לה אלא על זה הצד הוא מבואר שלא תגיע ממנה לה לאות מזה הצד וזה שכאשר נניחה מניעה לגלגל תנועה נצחית בעצם הנה שם התנועה המקרית אשר תיחס לה כבר תמשך אל העצמית. וכבר הנחנו שאפשר שתתנועע תמיד ולא יקרה מזה בטול [אבל נמצא דברים מקריים מתחייבים לעצמים תמידיים בהתמדת העצמים]:
8
ט׳בחקירה בהקדמה הט׳ האומרת כי כל גשם שיגיע גשם אמנם יניעהו בשיתנועע גם הוא בעת הנעתו. הנה הב' פנים אשר זכרו ממה שיראה ממשיכת אבן המגניטס הברזל מבואר הנפילה בעצמם כשיקנה הברזל מזג משכונת המגניטס אשר לכל אחד כח טבעי שעור גדול למה שהוא מעניינם גלוי היותר קושי ההפעלות מאד הוא רחוק קרוב לנמנע ומזה הצד הוא רחוק מאד שיותכו גשמים מהמגינטס ימשכו הברזל וידעוהו ועוד שלא ימלט העניין מהיות הגשמים ההם המניעו היוצאים מהמגניטס שיפעלו במשיכה או בדחייה והנה בדחייה צריך שיתנועעו הגשמים תנועות הפכיות בעד שידחו הברזל ויביאהו אל המגניטם ואם במשיכה גם כן צריך שיתנועעו הגשמים (תנועות הפכיות) אל הברזל. ואחר כך ימשכו ויתנועעו עמו לצד המגנינטס ואיך יהיה זה מי יתן ואשער ובל זה בתכלית הגנות. ולזה יראה שהתשובה הנכונה במה שיראה מאבן המגנינטס של ברזל תנועה טבעית אל המגנטיס ביחס ידוע אל הטבע כמו שיש לה תנועה טבעית אל המטה אם להאותות אשר לו אל המקום ואם בסגולה בו אשר לא נשער אלא עד שאמתהו החוש.
9
י׳בחקירה בהקדמה הי' האומרת כי כל מה שיאמר שהוא בגשם יחלק אל שני חלקים אם שתהיה עמידתו בגשם כמקרים. ואם שתהיה עמידתו בגשם בו כצורה הטבעית. ראוי שתדע שב״ס ואבוחמד והנמשכים אחריהם היו רואים שמציאות החמר והצורה בכל גשם ואף בגרמים השמימיים למה שהצורה הגשמית אצלם אינה זולת דבקות הג׳ רחקים מתחתכים על זויות נצבות ולפי שהדבקות זולת המתדבק [אמרו שהמתדבק] מקבל החלוק והדבקות אינו מקבל החילוק צריך אם כן אל נושא (יקבל) החלוק והדבקות השכל אם כן יגזור בכל גשם ב' דברים עצמיים לו הם החמר והצורה. ואולם ב״ר למה שהגרם השמימיי לא יסבל החילוק בפעל יראה שאין בו ריבוי והרכבה כלל וזה כי הגשם אחד במציאות אלא שהשכל יחייב בו הרכבה מנושא ונשוא מצד ההויה וההפסד למי שהנפסד לא יקבל ההויה וכמו שקדם לנו ביאורו בפרק הי׳ מהכלל הא׳. הגשם הנצחי אם כן שלא יפיל תחת ההויה וההפסד לא יגזור השכל בו הרכבה כלל מחומר. והנה לפי דעת ב״ר מה ההכרח מי יתן ואדע שלא נאמר כן בגשמים ההויה והנפסדים רוצה לומר שהחמר בהם הנשמות והצורה היא הצורה המיוחדת לכל אחד ההולכת מהלך השלמות לנשמות והגשמות הנקרא אצלו צורה גשמית שתהיה הולכת מהלך החמר אל הצורה המיוחדת ויהיה אם כן החמר בזולת הצורה המיוחדת יצטרף אל מקום ונמצא בפעל והנה שהרי במרומים שהגרם השמימיי שהוא גשם בלא חמר נמצא בפעל והנה בזה יותרו קושיות חזקות ומבוכות רבות אשר בטבע ההיולי למה שהונח ואם כן הוא הנה לטוען שיטעון שאין בכאן צורה מיוחדת יהיה קיום הגשם בו אבל הצורה הגשמית הוא הנושא בפעל והמעמדת הצורה המיוחדת ואם היה שאין ראוי לומר בצורת המיוחדות היותם מקרים למה שבהם ייחודים יובדלו בהם מהמקרים כאלו תאמר שהצורות המיוחדות להם מקומות מיוחדים ושאינם מקבלים התוספות והחסרון וכיוצא באלו. הנה אמנם יאמר בהם שהם דברים עצמיים אבל שיהי' עמידת הגשם כקיומו בו לא למה שצורת הגשמות שהיא הנושא היא לעולם נמצאות בפעל ועמידת הצורה המשלמת אותו היא בו:
10
י״אבחקירה בהקדמה הי״ב האומרת שכל מה נמצא מתפשט בגשם הנה היא בעל תכלית להיות הגשם בעל תכלית ואומר שהסבה אשר זכרה כבר התבאר בטולה במה שקדם וזה שהמנעות גשם בלתי בעל תכלית לא התבאר עדיין אבל נניחהו ואומר שהוא בטל וזה שלא נודה בחיוב התדבקות הנמשך לקודם בהקש. וזה שלא תתחייב התנועה בזולת זמן למה שלכל תנועת זמן שרשי אין המלט ממנו ולא יתחייב גם כן שינוי הזמן לכח הבלתי בעל תכלית והב״ת למה שיחס הכח אל הכח יהי׳ בזמן העודף על זמן השרשי הידוע אצל הטבע. וזה שהבב״ת יניע בזולת זמן חוץ מהזמן השרשי והב״ת יצטרף בו לזמן מה ולו הונח מניע ב״ת יניעהו בזמן השרשי יקרה ממנו בטול למה שכבר ימצא החילוף ביניהם במתנועע גדול שהמניע ב"ת יצטרך זמן בהנעתו חוץ מהזמן השרשי. והבב״ת יגיעהו בזמן השרשי לבד זהו הדרך שנתבטל בו המופת. ואולם צריך שתתעורר שכשנודה במופת צריך שיובן בב״ת בחוזק וזה שהוא מבואר שהבלתי בעל תכלית כבר יאמר בשתי בחינות אם בחוזק ואם בזמן. ולזה כשנודה חיוב המופת בב״ת כחוזק הנה לא יתחייב בב״בת בזמן. וזה שכבר אפשר בכח אשר בגשם הב״ת שיניע תניעה ב״ת בחוזק זמן בלתי בעל תכלית כשלא יהיה לו סבה היגיעה והלאות כאלו תאמר בתנועה הסבובית שאינה במשיכה ולא בדחייה וכל שכן בגרם השמימיי שכבר הוסכם מהם שאיננו בעל איכיות ולא יקרה לו החלושה והזקנה כמו שבא בספר השמים והעולם. ועוד שכבר אפשר שיאמר בתנועה הסבובית שהיא טבעית לגרם השמימיי כאשר התנועה הישרה טבעית ליסודות והוא מבואר.
11
י״בבחקירה בהקדמה הי״ג האומרת שאי אפשר שיהיה דבר ממיני השינוי מתדבק אלא תנועת ההעתק לבד והסבובית ממנה. הנה כאשר ידוקדקו טענות ארסטו בזה יראה שהם דמויים לבד והזיות וזה שהשחור כאשר יתנועע אל הלובן ואם היה שלא ינוח בלובן אבל ישתחר הג' לא יחוייב שיתלבן וישתחר יחד אלא בשתי בחינות שהוא במה שיתלבן ראשונה יצדק עליו שיתלבן ובמה שיתנועע אח״כ אל השחדות יצדק עליו שישתחר ולא יקרה מזה בטול. וכ״ש בתנועה הישרה שלא יתחייב מנוחה ביי ב׳ התנועות אבל אפשר שתהיה מדובקת וא״א לעמוד עליה מהחוש כמו שאמר ארסטו אבל יחוייב שאם נדמה מתנועע קל בתכלית הקלות מתנועע אל המעלה והיא נופל עליו בתכלית הגודל שאין ספק עליו שיניעהו אל המטה. ואם היה בין שתי התנועות ההפכיות מנוחה יתחייב שיעמוד (ההרכח) [ההר נח] עם תכלית גדלו. והחיוב שדמה הטעאיי שלא יתחייב מהיות התנועת מתחלפות שימצא שם עתה בפעל. וזה יתבאר בעתה אשר הוא תכלית ההפסד והתחלות ההויה או תכלית ההויה קודמת והתחלה ההויה מתאחרת שהוא מחריב שלא ימצא עתה בפעל ואיך לא. והנה תנועת ההויה נמשכ' לתנועת האיך והעתה שבין האיכיות איננו נמצא בפעל ואם האיך הראשו תכלית הוייה קודמת והשני התחלה למתאחרת וזה מבואר מאד:
12
י״גבחקירה בהקדמה הי״ד האומרת שתנועת ההעתקה יותר קודמת שבתנועות והראשונה מהם בטבע כי ההויה וההפסד יקדם לה ההשתנות וההשתנות יקים לה קריבות המשנה מן המשתנה ואין צמיחה ולא חסרון אם לא שיקדם לה ההויה וההפסד. הנה ע״ד ההויה הנמשכת תתאמת ההקדמה הזאת אבל על דרך התחלת ההויה אם היתה מלא דבר כאשר יתבאר הנה יתאמת שההויה קודמת לשאר התנועות ושתנועות הכמה והאיך קודמות להעתק למה שהיו בעלי איכות וכמות קודם שהתנועעו וחכמה בשלוח קודם לאיך:
13
י״דבחקירה בההקדמה הט״ו האומרת כי הזמן מקרה נמשך לתנועה ודבק עמה לא ימצא א' משניהם מבלתי האחר לא תמצא תנועה כי אם בזמן ולא יושכל זמן כי אם עם התנועה וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן. ואומר שכאשר נדקדק בגדר הזמן נמצא ההקדמות הד׳ הנכללו בהקדמה הזאת כמו שקדם לנו בכלל הראשון כוזבית. כי למה שהוא מבואר בעצמו שכבר יאמר במנוחה גדולה כאשר נח דבר מה זמן גדולה וקטנה כאשר נח זמן מועט הנה מבואר שהזמן ישוער במנוחה ומזולת מציאות התנועה בפעל. ואם היה שנשער המנוחה בצריונו [בציורנו] שיעור המתנועע בה הנה יתאמת שאין צורך מציאות התנועה בפעל בזמן וכל שכן שהמנוחה בזולת ציורנו בתנועה כבר תתחלף בפעל ברב ומעט. וכאשר היה זה כן הנה מי יתן ואדע למה ישוער הזמן בה בזולת ציורנו התנועה. ולזה הגדר הנכון בזמן יראה שהוא שיעור התדבקות התנועה או המנוחה שבין שתי עתות. וכבר יראה שהסוג היותר עצמי לזמן הוא שיעור. כי להיותו מחכמה המתדבק והמספר מהמתחלק היה הניחנו המספר סוג בלתי עצמי וראשון. ואמנם שוער בתנועה ומנוחה למה שציורנו בשיעור התדבקותם הוא הזמן ולזה יראה היות מציאות הזמן בנפש וכאשר הנה זה כן הנה ההקדמה האחת [הראשונה] והיא האומרת היות זמן מקרה כשרצינו בו שאיננו עצם היא אמתית. ואם רצינו בו היותו מקרה נמצא חוץ לנפש היא כוזבת למה שהוא נתלה במנוהה כמו בתנועה והמנוחה היא העדר התנועה ואין מציאות להעדר. ולזה יתחייב שיהיה הזמן נתלה כציורנו שיעור החדבקות אם בתנועה ואם במנוחה אחר שיאמר בכל אחת גדולה או קטנה. ואולם הכ' והי׳ האומרת היות הזמן דבק לתנועה באופן שלא ימצא האחד מהם בלתי האחר כוזבת גם כן שכבר ימצא זמן בזולת תנועה והוא המשוער במנוחה או בציור התנועה ואם היה שלא תמצא בפעל. ואולם השלישי' והיא האומרת שלא יושכל זמן אלא עם תנועה גם כן כוזבת מזה הצד אלא שנאמר כי למה שהמנוח היא העדר התנוע׳ כשנשער הזמן במנוחה נשכיל התנועה אבל שלא יושכל זמן אלא כשיהיה עם תנועה הנה לא. ואולם הד' והיא האומרת שמה שלא תמצא בו תנועה אינו נופל תחת הזמן. הנה הנבדלים ואם היו בלתי מתנועעים כבר נפלו תחת הזמן כאשר יתאמת שנתהוו כשהזמן היה קודם להם למה שאין מהכרח הזמן מציאות התנועה בפעל אלא ציור שיעור התנועה או המנוחה. ולזה יתאמת מאמר רבי יהודה בר רבי סימון כפשוטו והוא [אמרו] מלמד שהי׳ סדר זמנים קודם לכן. וגם לא יצטרך לרחוק בפירוש הרב בכתוב הראשון שבתורה והוא אמרו בראשית ברא שיהיה ענינו בהתחלה שכבר יהיה כפל ומותר שאם בראו הנה היה התחלה וסבה לו ולומר שתאר הבריאה היה בעניין שיהיה התחלה וסבה בלבד. חלילה לו לרב מהדעת הזה בשכבר האריך והרחיב הדבור בבטול ראיות ארסטו על הקדמות וחדש טענות מספיקות לאמות אמונת החדוש כמו שיבא בגזרת הצור:
14
ט״ובחקירה בהקדמה היות האומרת כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מניין אלא אם יהיה כוח בגוף וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם. ובעבור זה העניינים הנבדלים שאינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מניין כלל אלא בהיותם עלות ועלולים. הנה כבר יראה שההקדמה הזאת גם כן כוזבת למה שהנפשות הנשארות אחר המות כבר יושכל בהם מניין בהכרח. וזה שלא ימלט [הענין] מחלוקה והוא אם שיהיה הנשאר אחר המות עצם הנפש השכלי או השכל הנקנה לאדם באמצעות חושיו וכחותיו. ואם הוא עצם הנפש כבר תיוחד כל אחת מהנפשות במה שהשינה מהמושבלות או הדבקות בשם יתברך. ומה שהשינה האחת כבר יתחלף במה שהשיגה האחרת. ולזה כבר ימנו באשר ימנו אישי העצם למה שלכל אחד מקרים ייחדהו עם היות המהות אחד. ואם הנשאר הוא השכל הנקנה הוא מבואר שהמושכלות הנקנות לנפש האחת כבר תתחלפנה לנפש האחרת. ולזה כבר ימנו מבלתי שיהיו עלות ועלולים. ולומר שהנשאר הוא הכנה שתדבק עם השכל הפועל ותתאחד עמו ולזה יהיה המניין בהם נמנע. הדעת הזה כבר יתבאר במה שיבא שהוא דעת נפסד. וחלילה לו לרב מהיותו בעל זה הדעת אלא שיראה שכוון הרב באמרו העניינים הנבדלים שהיו לעולם נבדלים ולא היו כחות בגוף במה שעבר:
15
ט״זבחקירה בהקדמה הכ״ב שכל גשם הוא מורכב משני עניינים בהכרח והם שני עניינים המעמידים אותו אשר הם חמרו וצורתו. הנה זאת חקרנוה בפרק ז' מהכלל הזה. ולפי דעת ב״ר איננו מוכרח ואבל כבר ימצא גשם בלתי מורכב מחומר וצורה והוא הגרם השמימיי. וככר דברנו שם מה שבו די בהקדמה הזאת:
16
י״זבחקירה בהקדמה הכ״ג האומרת שכל מה שהוא בכח ולו בעצמותו אפשרות מה כבר אפשר בעת מה שלא ימצא בפעל. הנה לפי הנאמר שם בפרק הז' ג"כ [הנה כבר] אפשר שימצא צורה מיוחדת אשר לו בעצמו אפשרות לקבל צורה ולא יתכן בענינה שלא ימצא בפעל כי הנשמות נשאר בו תמיד וכבר תפול ההערה הזאת בהקדמות [כ״ג] כד' וכ״ה. ואולם הכ״ו נחקור בה במאמר הג׳ בג״ה. ונבאר שאין שם ספק בשקרותה:
17
י״חבחקירה במופת הא' שסדרו הרב לבאר מציאות השם ואחדותו והיותו לא גשם ולא בח בו. ונחקור בזה מב' צדדים. האחד מצד בטול ההקדמות הצריכות אל אמות המופת והב׳ לו הונחו ההקדמות אמתיות אם היה המופת מופת חותך כמו שאמר הרב. אמנם הראשון יתבאר בקלות כאשר נעיין במופתים אחד לאחד. אם המופת הזה הראשון כשנעיין בו נמצא שהוא צריך אל הקדמות התבאר אפשרות בטולן וזה שהוא צריך אל ההקדמה ראשונה ואם לא היה אפשר בגשם המניע שיהיה בב״ת וכחו גם כן בב״ת. [והוא צריך אל השנית ואם לא היה אפשר שהגשם יניעהו גשם אחר וזה לבלתי תכלית יהוא צריך אל השלישית שאם לא היה אפשר במניעים שיהיו בב״ת] והוא צריך אל (השמינית) שאם לא כן היה אפשר שיהיה המניע כח בגשם בלתי מתחלק כנפש והשכל והוא צריך גם כן אל הי״ב ואם לא הי' אפשר בגשם המניע שיהיה כחו בב״ת והוא צריך אל הי״ו שאם לא היה המניע אפשר בנבדלים והוא צריך אל הכ״ו שאם לא היה אפשר במניע שיהי' כח מתפשט בגשם והיה כחו ב״ת והי' אפשר שיהי׳ בו בלתי מתפשט ושיהי׳ כחו בב״ת ולפי שהתבאר במה שקדם בטול אמות כל אלו ההקדמות התבאר בטול המופת. ומה התשובות עליו במספר ההקדמות שיתבאר בטול אמותן והוא הצד הראשון. ואמנם הב' לו הונחו ההקדמות אמתיות. אומר שהמופת בטל מב׳ פנים האחד שכבר אפשר שיהיה המניע כח מתפשט בגשם ואם הי׳ שנודה ההקדמה הי״ב האומרת שכל כח נמצא מתפשט בגשם הנה הוא ב״ת להיות הגשם ב״ת צריך שיובן ב״ת בחוזק וזה שכבר אפשר בכח אשר בגשם הב״ת שיניע מתנועע תנועה ב״ת בחוזק זמן בב״ת כשלא יהי׳ למתנועע סכות היגיעה והלאית כמו שהתבאר בגרמים השמימיים. ועוד שכבר אפשר שתהיה תנועתם הסבובית טבעית להם בתנועה היסודות הישרה הטבעית' ואם יאמר שתנועתם הטבעית בהיותם חוץ ממקומם [הטבעי] והמנוחה להם טבעית במקומם. הנה לאומר שיאמ׳ שהחלוף ביניהם הוא שיסודות המנוחה במקומם טבעית להם והגרמים השמימיים התנועה במקומם טבעית להם וזהו הצד הא' שהתבאר בו בטול [המופת] וזה שלא התבאר בו היותו נבדלים. והב׳ שכשנוד' היותו נבדל אומר שלא התבאר בו היותו [אחד] (נבדל) וזה שכשנודה ההקדמ' הי״ו שכל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין אלא בהיותם עלות ועלולים הוא מבוא׳ שהם הי׳ להם יחסים מתחלפים כאלו תאמר (שהוא) [שהאחד] עלה לעלול אחר. והאחר עלה לעלול אחר אין ספק שמצד חלוף היחסים יושכל בהם מנין ולזה לא התבאר במופת הזה שלא יהי' הא' עלה לגלגל אחד והאח' עלה לגלגל אחר וכ״ש עם שנתבא' מדברנו במה שקדם אפשרות עולמים אחרים שיאמר שהאחד עלה לעולם אחר והאחר עלה לזולתו וזהו הצד הב׳ שהתבא׳ בו בטו׳ המופת וזה שלא התבאר בו היותו א':
18
י״טבחקירה המופת הב׳ שסדר הרב באלו הג' דרושים ולחקור בו ג"כ משני׳ צדדים. אם הא׳ הנה במופת הב' נמצא שנשתמש בו בהקדמה ההוא האומרת שאנחנו כשנמצא דבר מורכב משני דברים וימצא הא׳ לבדו יתחייב ג״כ מציאות האחר לבדו. והנה אמת ההקדמה הזאת כשאמר שאלו היה מציאות מחייב שלא ימצאו אלא יחד כחמר והצורה הטבעית לא היה נמצא הא׳ בלתי האחר בשום פנים. ותחלה אומר שהחיוב שעשאו הטעאיי וזה שלא יחייב מציאות האחד לבדו שמציאותם מחייב שלא ימצאו אלא יחד. אבל מה שמחייב היא באחד מהם. ר״ל שמציאותו איננו אפשרי אלא עם האחד. ועוד שאם היה החיוב אמתי לא יתחייב ממציאות האח׳ חיוב מציאות האח' אלא אפשרות מציאותו אלא שאין החיוב אמתי ולא ההקדמה אמתית. וזה שאשר ילך מהלך השלמות לאחר זה עניינו שלא ימצא אלא בהמצא הדב' אשר הוא לו שלמות והאחר ימצא לזולתו כאלו תאמר החי עם הצומח על ד"מ כי אנחנו נמצא חי צומח ונמצא צומח לבדו. [ולא נמצא חי לבדו] ולזה מבואר הוא שההקדמה בעצמה כוזבת והמופת א״כ בטל. ואם השני כשנוד׳ שההקדמה אמתית הנה לא יתחייב ממנו מציאות מניע בלתי מתנועע במקרה. וזה שאנחנו נמצא מניע ומתנועע יחד ונמצא מתנועע בלתי מגיע אלא במקרה. וזה שהמתנועע האחרון יניע במקרה הכח המניע ומקרי הגשם הדבקים בו. ולזה יחוייב שנמצא מגיע לא יתנועע אלא במקרה ולזה יהיה אפשר שיהי' כה בגשם שהוא מניע בעצם ומתנועע במקרה ולזה לא נתבאר במופת הז׳ היותו נבדל:r
19
כ׳בחקירה במופת הג׳ אשר סדר הרב באלו הדרושי׳ ונחקור בו ג״כ מב׳ צדדים. אם האחד הנה כשנעיין כמופת הזה נמצא שנשתמש בו הרב בהקדמה הג' שאם לא היה אפשר לבקש עלה לעלתה וזה לבלתי תכלית וכבר בארנו אפשרות מציאות וכן הוא צריך אל ההקדמה הכ״ו שאם לא היה אפשרי [הפסד] המציאות בעתיד. וכבר יתבאר שקרותם במה שיבא בג״ה והוא הצד הא'. ואם השני כשנניחו החקדמה אמתית אוסר שהמופת בלתי נותן האמת בדרושים. וזה שהחיוב שעשאו כחלוק אינו אמת. למה שאם היו הנמצאות כלן הוו׳ נפסדות והי׳ אפשר בכל א' מהן ההפסד הנה לא יתחייב שיפסדו כלן יחד אל בבא זה אחר סור זה ואם הי׳ החיוב אמתי יתחייב שלא יהי נמצאים שמין האדם בכללו בכל אח' ההפסד אפשרי והיה מחוייב שיפסדו כלן ולזה כבר אפש' שיהיו כל הנמצאות הוות נפסדות והמופת א"כ בטל מזה הצד אך בשנניח ההקדמות שנשתמש בהם ר״ל הג׳ והכ״ו אמתיו' וכבר יראה מפנים אחרים. וזה שכאשר נניח נמצא הא' בלתי הוה ולא נפסד הנה לא יתחייב שיהי מחוייב המציאות בבחינת עצמו וזה שכאשר הוא מחוייב המציאות בבחינת סבתו הנה א״א בו ההפסד בשום פני' אחר שסבתו מחוייב המציאות בבחינה עצמה ולזה כשנודה שהמורכב איננו מחוייב המציאות כבחינה עצמו למה שסבתו ההרכבת מי יתן ואדע אחד שהמורכב הזה מחוייב המציאות ואי אפשר בו ההפסד ולא סר ולא יסור מורכב וההעדר א״כ נמנע בו למה לא יהי׳ המניע הראשון והנה מזה הצד לא יתבאר חיותו בלתי גשם לחיות הגשם מורכב בהכרח כמו שדמה:
20
כ״אבחקירה במופת הד׳ אשר סדר הרב באלו הדרושים ונחקור בו ג״כ משני צדדים אם הראשון כשנעיין במופת' הז׳ נמצא שנשתמש בו הרב בהקדמה הג' שאם לא הי׳ למוציא כח מוציא וזה לב״ת וכן הוא צריך אל ההקדמה ה״יו שאם לא כן לא היה החכרה שיהיה אחד וכן הוא צריך אל חהקדמה הכ״ג שאם לא יתחייב שיגיע אל נמצא מוצי' בפעל שלא יהיה בו אפשרות ואם ההקדמה הכ״ד שאם לא אפשר במוציא בפעל שיהי' גשם. וכבר התבאר במה שקדם אפשרות בטולן והוא הצד הא' ואם הב' כשנניח ההקדמה אמתיות הנה לא התבאר היותו א' וזה שכבר יתחלפו בהיות הא' עלה לאחר והאחר עלה לשני וכן החיוב שעשאו שאם היו שנים הי׳ האחד בהכרח מורכב לא התבאר המנעו אחר שההפסד נמנע ושהוא לא סר ולא יסור מהיות כן מבלתי עלה קודמת.
21
כ״בבחקירה במופת הד׳ שסדר הרב באלו הדרושים ונחקור בו גם כן משני צדדים אם האחד כשנעיין בנמצא שנשתמש הרב בו בהקדמה הג' ואם לא היה אפשר שיהיה למקבץ מקבץ ושילך העניין לבלתי תכלית וכן צריך להקדמה הט״ו שאם לא עם היותו נופל תחת הזמן לא היה מחויב שיהיה נעדר וכן הוא צריך להשתמש בהקדמה הכ״ו ואם לא נזכרה שם שלפי אמונת החדוש כן היה שהיתה העלה קודם הבריאה בלתי מניעה ולא יקרו הבטילים שזכר. ולזה המופת הזה הוא מבואר הנפילה וזה בצד הראשון. ואולם הב' כשנודה היות ההקדמות אמתיות הנה המופת הזה אינו נותן האמת מפנים תחלה שכשנודה חיות הנמצ׳ הזה כאיש אחד ושהוא נמנע שיתעסק הא׳ בחלק האחד ואור בב׳ עם שלא נתבאר המנעו שכבר אפשר שכל אחד יודע מה שצריך לשני אמנם כשנניח כן הנה לא ימנע שהאחד יתעסק בעולם אחר שהוא כאיש אחד בכללו והאחד בעולם אחר. ועוד שטבע החלוקה שעשה בלתי מתחייבת שכבר נשאר יפעל. והב׳ לא יפעל דבר הן יתבאר בקלות במה שקדם שלא יתחייב למציאות המורכב מקבץ בשכבר אפשר במורכב חיוב המציאות שלא סר ולא יסור:
22
כ״גבחקירה במופת הו׳ המשותף למאמיני הקדמות ולנו קהל המאמינים בחודש אשר סדר הרב באלו הדרושים ונחקור גם כן מב׳ צדדים והנה המיפת הזה נשתמש בו הרב בהקדמה הא' שאם לא היה אפשר במניע שיהיה גשם מניע תנועה בלתי בעל תכלית. וכן הוא צריך אל ההקדמה ה״ח שאם לא היה אפשר שיהיה כח בגשם לא היה מתחייב שיהיה נעדר. וכן הוא צריך אל השמינית שאם לא היה אפשר שיהיה כח בגשם ולא היה מתחייב שיהיה נעדר וכן צריך אל הי״ב ואם לא כבר היה אפשר עם היות הגשם המניע בעל תכלית שיהי׳ תנועה בלתי בעל תכלית. וכבר התבאר בטול אמותן והוא הצד האח'. ואולם הב׳ כשנודה היותן אמתיות הנה איננו מתחיי' כמו שקדם לנו מהיות הגשם ב״ת אלא שלא יניע תנועה בלתי בעל ותכלית בחוזק אבל ביד אפשר שיניע תנועה בעל תכלית בחוזק זמן בלתי בעל תכלית כשלא יהיה הגשם מקבל לאות ויניעה וכל שכן שאם שתהיה תנועה הסבובית טבעית לו כמו שזכרנו ועוד שלא יתחייב מהחלוקה שאם היה הוה ונפסד שיהיה מתהוה אחר הפסד בדרך שנצטרך לממציא וזה שכבר אפשר שיהיה הוה ונפסד בהמשכות כעניין באישי המין ולזה לא יתחייב מה שחייבו. זהו כלל מה שראינו להשיב על מופתי הרב לפי קצורנו. והוא מבואר שמספר התשובות בצד האחד כמספר ההקדמות שזכרנו שנשתמש בו הרב מלבד התשובות אשר בצד הב׳ כשנודה אמות אותן ההקדמות. והנה זה ממה שיודה מצד המבוכה והנותן האמת באלו הדרושים לא הושג עד עתה מפאת הפלוסופים בשלמות. והנה המאיר לכל אלו העסוקות הוא התורה לבד. והוא מה שכוונו בכלל הזה הב׳ והתחלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:
23
