אור ה', המאמר השלישי, חלק א', הכלל הראשוןOhr Hashem, Third Treatise, Section One, First Principle
א׳הפרק א נזכור בו טענות מאמיני ההקדמות: מה שמצאנו מהם בספרי הטבע ומה שאחרי שהם יתחזקו בדעת הזה. אם מפאת הזמן. אם מפאת התנוע אם מפאת הגר׳ השמימי אם מפאת החומר הראשון. אם מפאת הפועל. אמנם מפאת הזמן הם יעשו בזה שלשה טענות. הראשונה זה עניינה אם הזמן. נצחי הנה שם בהכרח מתנועע נצחי אבל הזמן נצחי מחוייב בהכרה שיהיה שם מתנועע נצחי והנה חיוב הנמשך מבואר בעצמו למה שהזמן מקרה דבק לתנועה ולא תצוייר תנועה בזולת מתנועע. ואמנם הקודם יתבאר גם כן. אם היה הזמן הוה היה בהכרה הוה קודם הוויו והוא שקר מבואר. ואולם איך יתחייב זה הנה כפי מה שאוסר אם היה הזמן נעדר קודם שיהיה נמצא. ואמר כי קודם הוא מהבדלו הזמן הנה היה הזמן נמצא ונעדר יחד וכן התבאר שאי אפשר בו שיפסד בדרך הזה בעצמו ואם איננו הווה ולא נפסד הנה היא בהכרה נצחי. והנה חזק הפלוסוף זאת הטענה כשאמר שהיא גזרה מוסכמה שכל הוה הוה בזמן. והב' אם היה הזמן הזה יתחייב שיהיה שם עתה אין לפניו זמן והוא שקר. והנה שקרות זה יתבאר מאשר העתה יחלוק הקודם והמתאחר והקודם והמתאחר הם מהבדלי הזמן. ואולם איך יחוייב בעת שיחלוק הקודם והמתאחר לפי שכבר ידמה שיהיה הענין בעתה בענין בנקדה אשר תחלוק הקו. וזה שהנקודה ממנה בפעל כנקודה אשר בתכלית הקו וממנה בכח לבד והיא הנקודה אשר תחלוק הקו. והנקודה שזה דרכה היא התחלה ותכלית אחד. אבל העתה למה שלא ימצא בפעל לפי שהזמן עצמו בלתי נמצא בפעל וכ״ש בעתה. ועוד שאם היה נמצא בפעל יהיה נמצא בזמן המתחלק ולזה הוא מבואר היותו בכח ולזה יתחייב שיהיה העתה הראשון יחלוק הקודם והמתאחר. וכבר היה ראשון זה חלוף. הג' זה עניינה אם היה העולם הווה יחוייב שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפעל בזמן למה שהכח והפעל סותרים וא״א שימצאו בזמן אחד מצד א' ואם היה הזמן קודם הנה שם תנועה ומתנועע קדום שאם היה מחודש יתחייב גם כן מציאות הכח קודם בזמן וזה לבלתי תכלית. ולזה חייבו מפאת הזמן היות שם מתנועע נצחי. ואולם מפאת התנועה הם יעשו בזה שני טענות הא' סדורה כך. לפי שהתבאר בטבעיות שתנועת ההעתק היא הקודמת שבתנועות והוא מחוייב בהכרה שתכלה אל מתנועע ראשון מפאת עצמו הנה אם הונח העולם הוה יחוייב שיהיה שם מתנועע תנועת אליו יתברך תעלה הוייתו. וכן יחוייב זה במתנועע ההוא אם היה הווה ולפי שאי אפשר שילך זה לבלתי תכלית יחויייב שיכלה זה אל מתנועע ראשון בלתי הווה. הב' סדורה כך אם א״א בתנועה שתהי׳ מחודשת במוחלט יחוייב אם כן שיהיה שם מתנועע נצחי אבל אי אפשר בו שתהיה מחודשת במוחלט יחוייב אם כן שיהיה שם מתנועע נצחי. והנה חיוב הנמשך מבואר בעצמו. ואולם הקודם אופן באורו כך. אם הנחנו תנועה מחודשת במוחלט ראשונה לא ימלט המתנועע בה משיהיה הווה או בלתי הווה. ואם היא הווה הנה התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה כי כבר תקדם לה תנועת ההויה. ואם הנחנו תנועת ההויה ראשונה הנה יחוייב כה ג"כ שתהי' בלתי ראשונה. וזה אם מצד הפוע' אם מצד המתפע׳ אולם מצד הפועל לפי שכבר יחשב שכל הווה יחריב שיקדם לו שינוי הנה א"כ תנועת ההורי׳ שהונחה ראשונה בלתי ראשונה ואם הנחנו השינוי ההוא הראשון הנה יחוייב שקדם לו אפשרות חדוש כי הכח קודם לפועל בכל הדברים המתחדשים ואפשרות חדוש השינוי גם כן שינוי נמשך לשיני וזה לאין תכלית והוא מבואר מזה גם כן שהחייוב אשר מצד המתפעל היא שוה איך שהונח המתנועע ראשון ור״ל הווה או בלתי הווה. ולזה חייבו מפאת התנועה היות שם מתנועע נצחי. ואולם מפאת הגרם השמימיי הם יעשו בזה ב׳ טענות. הא׳ סדורה כך. כל הווה הוא הווה מהפכו ונפסד אל הפכו ויתחייב לפי זה שמה שאין לו הפך אינו הווה ולא נפסד. ולפי שהתבאר בטבעיית שהגרם השמימיי אין הפך לו יתחייב בו שלא יהיה הווה ולא נפסד. הב' סדורה כך כל הווה נפסד יתחייב אם כן בגרם השמימיי שאי אפשר בו שיהיה נפסד שהוא בלת הווה והנה שהגרם השמימיי אפשר בו שיפסד הוא דבר כבר התבאר בספר שמים ועולם למה שאין לו סבת ההפסד. ואולם הקודם ר״ל הוות כל הווה נפסד באר זה ארסטו בטענות והרבה דברים אמר אם ימצא לדבר הא' בעינו כח על דברים מתנגדים הנה ראוי שיהיו הכחות מוגבלים וזמני פעולות הם מוגבלים ולזה אי אפשר שימצאו בדבר אחד בעינו כהות מתנגדים בלתי מוגבלים עד שימצא בה המצואות בב״ת וכח ההעדר בב״ת וזה שאם היה אפשר זה לא ימלט מאחד מג' אם שלא נציע פעולה אחת מב' הכחות נמצא בעת מן העתים והוא שקר במציאות והעדר אחר שאין ביניהם אמצעית או שנציע שפעולת שני הכחות יחד בכל הזמן וזה גם כן שקר או שנציע שפעולה אחת מב׳ הכחות היא נמצאת תמיד ופעולה האחרת נעדרת תמיד אחר שהונחו הכחות בלתי מגבלות וזה החלק יחשב בו היותו אפשרי ואיננו כן שאם נניח שהגרם השמימיי בו כח תמיד שימצא ושייעדר ונניח פעולת כח המציאות נמצאת תמיד ופעלת כח ההעדר בלתי נמצאת בעת מן העתים הנה לא ימלט פעולות כח ההעדר אם ההעדר שיהיה אפשרי צאתו אל הפעל או מחוייב או נמנע לבטל שיהיה מחריב או נמנע כי שניהם סותרים האפשר בו. ולזה מחריב שנניח שמציאותה וצאתה אל הפעל אפשר ואם נניח האפשרות שלא יצא אל הפעל יהיה כזב אפשר אבל כשנניחהו בפעל יתחייב ממנו שקר והוא שתהיינה שתי הפעולות המקבילות יחד רוצה לומר שיהיה הדבר ההוא בעצמו תמידי המציאות וההעדר אם כן אין בתמידי המציאות כח ההעדר כלל. ולזה יחריב אצלם שא״א בדבר התמיד המציאות במה שעבר שיהיה נפסד לעתיד. ובזה הדרך בעצמו יתבאר שאי אפשר בהווה שישאר נצחי. ועוד כי למה שזמן מציאות העולם בלתי בעל תכלית וכן זמן העדרו בלתי בעל תכלית חוייב אצלם שיהיה נמצא ונעדר יחד וזה שאם הנחנו זמן החולף בלתי בעל תכלית נעדר והזמן העתיד בב״ת נמצא יהיה בב״ת חלק לבב״ת והוא בטל. ולזה יחריב אצלו שיהיה כל אחד מזמנים ב״ת ומוגבל. ועוד שכבר יחשב שהאמצע בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד יצדק עליו שלילת ב׳ הקצוות והוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד ומה שהוא בזה התאר הוא הווה ונפסד אשר הוא סותר כלאחד מהקצוות ועוד שהדבר הבלתי הווה והבלתי נפסד אי אפשר שיהיה מציאיתם במקרה כי אם מצד טבעם. וזה כי להתחלף טבעי הדברים יקבל קצתם ההורה וההפסד וקצתם לא. ולזה אם היה הנה טבע מקבל ההויה וההפסד אשר א״א שימצא נצחי אלא א״כ היה אפשרי שיעתק טבע האפשר אל ההכרחי, ועוד שכבר יראה בחפוש באישי הנמצאים שכל הויה נפסד וכל נפסד הווה. ולזה חוייב אצלו בגרם השמימיי שהוא אצלו בלתי נפסד שהוא בלתי הווה. ואולם מפאת החמר הם יעשו בזה שני טענות. ה״א סדורה כך. החמר הראשון איננו הווה ולא נפסד וזה שאם היה הווה היה לו נושא יתהווה ממנו. ולפי שמציאותו בכח שיהיה הוא הנושא בעצמו או שיהיה בפעל וזה שלא יצוייר נושא אם לא יהיה בפעל וכאשר התבאר שאיננו הויה והצטרף אל זה הקדמה ידועה בה והיא שהוא נמנע בחמר הראשון שימצא רק מצורה יחריב אצלם שיהיה העולם קדום. והב׳ סדורה כך אם לא יהיה החמר הראשון קדום והיה העולם בכללו הווה במוחלט יתחייב שיתהוה מלא דבר היא שקר כי התהוות גשם מלא דבר שקר גם שיתחייב לזאת ההנחה שיהיה שם דקות. וכן התחוות הגשם מחומר רק מצורה הוא נמנע בעצמו למה שהחמר אי אפשר שימצא רק מצור ולזה חייבו שיהיה הגשם בלתי הווה. ואולם מפאת הפועל הם יעשו בזה ב׳ טענות הא׳ בהם יראו שהפועל בכח כאשר שב פעל בפעל יחריב שיהיה שם שינוי וכ׳׳ש אם היה בכח זמן בב״ת כאשר יחריב אם נניח העולם הווה והוא נמנע שייוחס לו יתביך שינוי. והב׳ מצד הצירוף לפועל שכבר התחדש לו צורות עם הפועל המתחדש והוא גם כן נמנע בהקו יתברך עם שהוא מן הפלא מה הביאו לפעול בעת זולת עת. והג׳ שאחר היות השי׳ נמוס הנמצאים וסדורם הסודם שאין ראוי שיהיה בזולת הנמצאות כי המושכל אשר אין לו נושא חוץ לנפש יחשב שיהיה כוזב. וכ״ש אם השם מניע מיוחד לאחד מהגלגלים כשיהיה לו פעם קשר עמו ופעם לא ועוד חזק ארסטו ידיעתו בדברים הקודמים ששמו השמים משכן לשם יתברך לנצחיותם. אלו הם הטענות שקיימו בהם דעתם כת מאמיני הקדמות. והוא מה שכיווננו בזה הפרק והתהלה לאל יתברך אמן:
1
ב׳הפרק הב׳ נזכור בו תשובת הרב המורה עליהם וטענותיו לקיים החדוש במוחלט: הנה תשובותיו על הטענות שחשבו לקיים בהם דעת הקדמות. ואם תחלה על הטענות שסודרו מפאת הזמן ומפאת התנועה ומפאת הגרם השמימיי ומפאת החמר הוא ישיב תשובה כוללת כי למה שיסוד הטענות ההם ההקש בין ההויה החלקית ובין ההויה הכוללת והוא מבואר בעצמו שאין ההקש ישר כמו שהמשיל הוא מבואר שאין הטענות ההם נותנות האמת בזה הדרוש. ואמנם בטענות אשר מפאת הפועל הנה בטענה ראשונה יאמר שעם היות אשר יפעל בעת ולא יפעל בעת אחרת אי אפשר מבלי שינוי ויציאה מן הכח אל הפעל בבעל חמר איננו שינוי בחק הנפרד. והביא ראיה על זה מהשכל הפועל שיפעל בעת ולא יפעל באחרת. ואיך שיהיה איננו שינו בחקו ובטענה הב' יאמר גם כן שחדוש הצירוף איננו שינוי בחק הנפרד והשאלה מה הביאו לפעול בעת זולת עת בלתי ראויה כאשר לא יהיה לרצון תכלית אחר יפעל בעבורו. ולפי שאין לרצונו יתברך תכלית יוצא ממנו הנה טבע הרצון כן חייב לפעול כשירצה. וגם כן חתרה ממה שיקל. וזה שאם היה הנימוס נקנה מהנמצאות היה מקום לספק הזה. אבל אחר שהנימוס מקנה לנמצאות מאתו יתברך איננו רחוק שיהיה הנימוס בו יתברך אמתי קודם המצאם חוץ לנפש גם כשהנחנוהו מניע הגלגלים ההנע' תהיה רצונית לבד לא זולת זה. זהו כלל תשובותיו על הטענות ההם ואולם לקיים החדוש חדש בזה ב׳ טענות. הא' לקוחה מהחלוק הנמצא שהגרמים השמימי׳ עם היות חמרם אחד. וזה שהחלוף הנמצא ביסודות ובמירכבים עם היות המרים בהם גם כן אחד. העלה מבוארת למי שעיין בטבעיות. אם מפאת הערוב והמזגה במורכבים. ואם מפאת קרבת' ורחוק׳ מהמקיף בפשוטי' אבל החלוף הנמצא בגרמים השמימיים אם בצד תנועתם ואם במהירותם ואיחורם ואם בקבוץ טבעים מתחלפים בכוכבים שהם מאירים ואינם ספיריים ונחים עם הגלגלים שהם ספריים ואינם מאירים ומתנועעים עם היותם מחמר אחד א״א שיוחס אלא לרצון ממציאם ומחדשם. וכ״ש אם נאמין בתכונת בטלמיוס ששם עניינים כנגד הטבע ביציאת מרכז וגלגל הקפה. והב' לקוחה מהקדמה אחת מקובלת אל הפילוסוף והוא שמהאחד הפשוט לא יתחייב אלא אחד פשוט וכאשר נאצלו השכלים דרך עלה ועלו׳ חוייב באחרון שבהם האחדות והפשיטות ולא ישיגהו הריבוי בשום צד אלא בבחינת חיוב המציאות ואפשרות. ומזה אצילות הגלגל ממנו שהוא גשם מורכב מחמר וצורה הוא מן הנמנע חיותו על צד החיוב לא נשאר א״כ שיהיה אלא צד הרצון וכוונת מכוין והיות הדבר בכוונת מכווין ובלתי מחודש מאמר סותר נפשו אם כן היה העולם בכללו וחלקיו מחודש מן האפס הגמור והזמן גם כן מכלל הנבראים. וזו היא דרך הקבלה האמתית אשר ראוי ומחויב אצלנו לדרוך בה ירושה היה לנו מאבות העולם אברהם ומשה ע״ה זהו המובן מדברי הרב מתשובותיו וטענותיו. והוא מה שרצינו בזה הפרק:
2
ג׳הפרק ג' נזכור בו מופתי הר״ל וטענותיו ותשובותיו לקיים החדוש על הדרך שזכר: ולפי שתשובותיו בנויות על דעתו בחידוש דאינו לזוכרו תחילה. והוא היות העולם וחלקיו והזמן מכללם מחודש ולא מן האפס הגמור אלא מגשם קדום פשוט מכל צורה בלתי שומר תמונתו. והנה הביאהו לזה הדעת החמש אם למה שנמצא בעולם בכללו וחלקיו כל עילות ההווה במה שהוא הווה. וזה כי כשחקרנו בסגולות ההוה מצאנום ג׳. א׳ שההווה אפשר שיהיה בו סבה תכליתיית כי חבלתי הווה המאמר בו שיהיה לתכלית מה הוא מאמר סותר נפשו לפי מה שיחשב ולזה לא תנתן בדבר מהגימטריא סבה תכליתית לפי שאינו מפעולת פועל. והב׳ שתהוה אפשר שימצאו בו דברים בלתי מחוי׳ לעצמותו כי הבלתי הווה אי אפשר שימצאו בו דברים חוץ מטבעו. וזה שאם לא היו לו הדברים בטבע היה מחוייב שיהיו במקרה והוא נמנע בדברים הבלתי הווים התמדיים כי המקרה לא יתמיד. והג' כי ההווה איפשר שיחיו בו בעצמותו דברים בעבור זולתו. ואולם הבלתי הווה דנה לא יתכן בו סבה תכליתית כל שכן שלא יהיה בו תכלית בעבור זולתו. וכאשר התאמת לו זה לקח בסדור מופתיו. ואמר למה שהתפרסם מסדור עצם הגרמים השמימיים היותם בתכלית השלמות להשלים אל הנמצאות עד אם היה נפסד מעט הסדור היו נפסדות אלו הנמצאות באלו תאמר מרחק הגרם השמימיי מהארץ ומרחק קצתם מקצתם ושיעורי הכוכבים וסדורם ומקומותם בגלגליהם ומרחביחם וחלוף נצוצים והרבה מכיוצא באלו בהסבה התכליתית בהם מבוארת שתאמת אצלו היות הגרמים השמימיים מפעולת פועל וכאשר התאמת לו היותם מפעולת פועל יחוייב שיהיו מחודשים במוחלט כמו שהתבאר בסגולת ההויה הראשונה ויהיו מספר המופתים בזה במספר הדברים שהתבאר בהם היותם לתכלית מה ולפי שהתבאר גם כן שטבע הגרם השמימיי אחד ומצאנו בהם דברים בלתי מחוייבים להם מצד טבעם כאלו תאמר היותם מתחלפות בכמות ומצד התנועה ובהארה. ובספיריות כמו שקדם בטענות הרב הנה חוייב לו גם כן שיהיו מחודשים כמו שהתבאר לסגולת ההוה השני. ולפי שהתבאר גם כן שכל מה שימצא בגרמים השמימיים מהמרחקים והנטיות וחלוף ניצוצי הכוכבים הוא בעבור זולתם והוא להשלים הנמצאות השפלות והוא הסגולה השלישית בהווה הנה יחוייב לו גם כן שיהיו מחודשים. ולפי שכבר יחשב בדברים היותם פועלים בדבר בשיושפע מהם תמיד כאלו תאמר שכבר יושפע מהציור אשר לגרמים השמימיים בנימוס הנמצאות והתנועות אשר להם מהגשמיים המאירים באורם ולזה למערער שיטעון שעם היות התבאר בגרם השמימיי היותו מפועלת פועל לא יתבאר היותו מחודש. וזה שכבר ושפע מציאותו ממנו תמיד ויתאמת בזה היותו מפעלת פועל ואם היה שאיננו מחודש הנה חתר להתיר זה הספק בשאמר שלא יתכן שימצא דמיון זה כי אם במקרים אשר אין להם קיום מעצמם כמו התנועה והאור אבל בדברים אשר להם קיום בעצמם לא יתכן בשום צד. וזה שכאשר הנחנו הדבר הקיים בעצמו יושפע תמיד מזולתו יתחייבו לו בטולים רבים מהם שיהיה הדבר מלא דבר הווה ונפסד אל לא דבר ושיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יהיו הגרמים השמימיים מנמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת. וזה כאשר הנחנו מציאות הגלגלים שופעת תמיד ממנו יתברך ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים הנה יחוייב שיפסדו הגלגלים תכף השפעם. וזה שאם אמרנו שיפעלם מהגלגלים הנמצאים קודם הנה אין שם פועל אחר שהם תמיד באופן אחר מהנמצאות. וגם כן יחוייב שיהיו בעת האחד הווים ונפסדים. וזה שאם הנחנו שהם הווים בעת האחד ונפסדים בעת הסמוך לו לא תהיה בכאן תנועה מדובקת ויתחייב גם כן שיהיה עתה דבק לעתה ויהיה זמן מחובר מעתות. ולפי שמציאות הגלגלים לא יתמיד כי אם עת האחד יחוייב שלא יהיו נמצאים בפעל וכמו אלו הבטולים ואחרים רבים זולתם יתחייבו לו כלם מהנחתינו היות הגלגלים שופעות תמיד ממנו יתברך שמו יתעלה לעדו לנצח נצחים. ולזה מה שיחוייב שנתחדשו בבחירה ורצון. והנה אחר שנתאמת לו זה חייב גם כן בזמן היותו מכלל הנבראים ונתבאר לו מזה ביטול דעת קצת הקודמים שיאמינו שהיה בכאן עולם אחר עולם וזה אל לא תכלית. ואופן הבאור בזה רוצה לומר היות הזמן מחודש תחילה הניח מה שהתבאר בספר השמע שהזמן מהכמה המתדבק והוא בנושא בלתי מיוחד כאלו תאמר התנועה שהוא ואם היה מיוחד לתנועה היומית היה זה בהנחה לא בטבע. וזה שכבר ישועה באיזו תנועה שתהיה הקודם והמתאחר והוא הזמן. והתבאר שם גם כן שמציאותו בין הנה והפעל ושהזמן החולף יש לו דין מה שנפעל. והזמן העתיד דין מה שבכח יאמר לעולם בבחינת העתיד והוא מבואר גם כן שאין בו ריבוי בעצמו היו נמצאים בו תכליות מוגבלים בענין באישים והיה נמנע בהם שיהיו אמצע. אבל התכליות הנמצאים בזמן אפשר בהם שיהיו אמצע. ולזה מה שיחוייב בו שיהיה האחד בעצמות. וכשהונח זה כן התחיל לבאר שהזמן בעל תכלית. ובאר זה מפנים מהם שכבר הונח שהזמן מחכמה והכמה במה שהוא כמה בעל תכלית לפי שהוא משער ומגביל בעל חכמה יוליד בתמונה הא' שהזמן ב״ת. ועם שההקדמה האחת מבוארת בעצמה הוא יעוד על אמתתה שכשנעבור במיני חכמה נמצאים כלם ב״ת כאילו תאמר הגשם והשטח והקו והמקום. ואם היה שהמספר יתומה אל מה שיתוסף וזה אל לא תכלית הנה הב״ת בו בפעל ההוספה או בפעל החלוקה אבל בשאר המינים התכלית בהם לעולם שמור. ולזה היה מבואר בזמן ב״ת וכאשר התבאר לו זה חייב בו שיהיה מחודש. וזה שא״א שיאמר שיהיה לפני זה הזמן ב״ת זמן אדר ב״ת וכן לבלתי תכלית שכבר הונח שהוא אחד ומרובה ואין בו ריבוי בעצמות וכבר חתר הפילוסוף להקיש הבב״ת הנאמר בשיעור ובמספר לזמן ואמר שכבר יראה מהם שמציאות הבב״ת יהיה במה שבכח. ולזה אחר שיהיה מציאות הזמן איננו בפעל שיהיה המציאות בב״ת וטעה בשנים. הא' כי הבב״ת יאמר בהם בשתוף כי במספר ובשעור יאמר בב״ת בפעל ההוספה שהוא משיג ממשיגי חכמה ובזמן יאמר בכמה עצמו. והב' שבשיעור ובמספר יאמר בהוספה שהוא כח גמור ובזמן יאמר בו חלוף שהונח דינו דין הפעל ולזה יאמר שהגשם והשעור מחוייב היותם ב״ת לא מפני היות׳ נמצאי' בפעל לבד כמו שדמה שאם כן היה אפשר בזמן שהונח שאינו בפעל גמור שימצא בו בב״ת אבל מצד טבע הכמות ולזה היה מחוייב בזמן שיהיה ב״ת ומחודש במוחלט ומהם שכבר יראה בחפוש שהגשם וכל משיניו. בכל המאמרות שהם בעל תכלית בעצם. וכאשר היה הזמן דבק לתנועה והתנועה למתנועע והמתנועע גשם יראה שיחוייב היות הזמן ב״ת בעצם ואם היה לו העדר התכלית במקרה והוא האריך בביאור שהגשם וכל משיגיו ב״ת בעצם ואין לנו בו עסק עתה שכבר יתבאר במעט עיון למי שעיין בטבעיות. ונשוב למה שהיינו בו מסדור מופתיו לבאר שאי אפשר שיהיה הזמן בב״ת ומהם שלפי שהוא מבואר שבגרמים השמימיים חלוף תנועות במהירות ואיחור כמו שהתבאר שהגלגל היומי יותר ממהר מגלגל הככבים הקיימים הוא מוייב שאי אפשר בזמן החולף שיהיה בב״ת כשנצרף אל זה הקדמה אחת ידועה בעצמה והוא שאין בב"ת גדול מב״בת וזה שכל אחד מהמהיר והמאוחר סבב סבובים בב״ת יתחייב אם כן שלא יהיה שם מהיר ומאוחר הפך מה שנראה בחוש. ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת היה מחוייב שיהיה הירח לוקה זמן אין תכלית לו. וכן השמש ולהיות הבב״ת שוה לבב״ת חיוב שיהיו המאורות לוקים תמיד ומהם כי למה שהתבאר מעניין הזמן היותו מתדמ׳ החלקי׳ הוא ראוי שאי זה הלק שיהי׳ בזמן שיהיה בו מתי על ענין אחד ומהם לפי שהזמן הוא מדובק ומתהוה בהתהוות התנועה על נכחותה. והמתהוה במה שהוא מתהוה יחוייב שיתוסף תמיד כל מה שהתמידה ההויה הנה הוא א"כ נוסף בהתהוות התגועה וכאשר הנחנו הזמן החולף בב״ת הנה אין רושם לתנועה בתוספת הזמן כי אף כשחסרנו ממנה לא יפחות הזמן ולא יוסיף ומהם שהזמן משער התנועה על נכחותה והמשער יחריב שיהיה מוגבל וב״ת ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת הנה לא יהיה כשנניח זמן ואחריו זמן וזה אל לא תכלית כי לא יתחדש מזה בב״ת אלא כשנניח זמן ולפניו זמן לבלתי תכלית תהיה הויית הזמן אם בן מהצד הקודם והוא מבואר הבטול שכבר הונח שהכח אמנם היה מהצד המתאחר לא מהצד הקודם ומהם לפי שהצד המתאחר מהזמן הוא בכח גמור הנה יותר ראוי בו שיהיה בב״ת וכשיתבאר בו שהתכלית שמור בו לעולם כ״ש שראוי זה בצד החלוף ומהם שאם היה הזמן החולף בב״ת היתה התנועה המתנועע בו בב״ת ולפי שהוא מבואר מענין הזמן שהוא מספר תנועת הגרם השמימיי בקודם ובמתאחר כאשר צויר ציור שלם. והתבאר מהגרם השמימיי היותו מחודש הנה בהכרח הזמן מחודש. וכמו שבאר זה בזמן באר כן בתנועה ובדמות המופתים ההם ואחר כך באד במה שנראה מהגלות הארץ היותו מחודש למה שנמצא בו מסגולות ההוה אשר קדם זכרם. וזה שכבר יראה שהגלות החלק ההוא הוא לתכלית שיתהוו הנמצאות שפלות בו והוא מבואר שלא יתנהו טבע היסוד המימיי והארצי אלא טבעם יתן שיהי' יסוד הארץ מוקף מהמי' ולא יתנהו ג״כ טבע הגרמים השמימיי' וזה מבואר למי שיש לו מעט הרגל בלמוד ובמשפטי הככבים ולזה הוא מבואר שהגלות הארץ הוא מחודש ויתחייב א"כ שיהיה המינים מחודשים מזולת מינם בהתחלת הוייתם וכשהתבאר לו זה נעזר גם כן במה שנמצא משלמות החכמות שהגיע מזמן קרוב ולפי שהאדם משתוקק להם בטבע הוא רחוק שיאמן שהמין האנושי קדום והחכמות מחודשות וכן הדין בתורת האלהי' שהיו הנימוסים חסרי' מאד עד שרצה המקום לזכות את ישראל והוא רחוק מאד שיעבור זמן בלתי ב״ת עם נמוסים חסרים וכן יראה זה מעניין חלוף הלשונות להיות הדבר מבואר בהם היותם הסכמיי' כמו שהתבאר במקומו והוא מחוייב שיהיו המסכימים קודמים להסכמתם בזמן ואין ראה שיאמר שיהיו זמן בב״ת בלא הסכמה להיות האדם מדיני בטבע וצריך אל קבוץ זולתו לצורכי מחיתו ודי בזה ראי׳ על היות העולם מחודש ואולי שיהי׳ חדושו מגשם קדום דק מכל צורה הנה זה באר אותו בזה הדרך כבר יחשב כי טבע החלוקה יחייב שיהי' חדוש העולם אם יש מיש או יש מאין והנה מיש כב' התבאר המנעו מכל דברינו וזה שיתחייב שיהי' צורה מה שלא מצינו חומר רק מצורח ואם היה לו צורה הנה לו תנועה ומנוחה טבעיות ויתחייב מזה זמן קדום שהתבאר המנעו ואם יש מאין גם כן הוא מבואר מפני׳ מהם שהתהוות הגשם מלא דבר הוא רחוק משיצוייר כי אם היה שהצורה הפועלת תחדש צורות מלא דבר לפי שתתן הצורה לחמר המוכן לקבלה ובכלל תתן דומה למי שבעצמה אבל איך תתן גשמות ואין יחס בינה׳ כלל ומהם שיהי' מחוייב שיהי׳ שם רקות קודם היות העולם וזה שהרקות אשר בהם נמצא העולם לא ימלט מהיות בהם אפשרות שימצא בהם גשם ואין רקית זולת זה ומהם שאחר שיהיה הפנוי מוכן לקבל רצוי הסבה הפועלת על יחס א׳ היה מהווי׳ שיושפע גשם בכל הפנוי ויהיה א"כ גשם בב״ת מה שאין שם דבר לא מצד הפועל ולא מצד הפעולי' שיהיה בעבורו קבול הצורה במקום מיוחד ומהם שלא ימלט קודם שימצא העולם מהיותו או אפשר' או מחוייב או נמנע ואם היה מחריב לא סר היותו ואם היה נמנע לא יתכן היותו ולזה יחוייב שיהיה אפשר אבל האפשרות יצטרף אל נושא ומה' כי לפי שהפועל וחמתפעל מן המצטרפים והמצטרפים הם נמצאים יחד הנה כאשר נמצא הפועל בכל נמצא המתפעל בכח והמתפעל בכח גשם יחוייב אם כן שיהיה שם גשם קודם היות העולם וכאשר התבאר זה המנע' היות ההויה יש מיש ויש מאין הנה יחוייב שיהיה יש מיש בצד מה ויש מאין בצד מה ואולם היות׳ יש מיש הוה שתהיה מגשם והיותו יש מאין היא שתהיה מגשם נעדר מכל צורה וכזה יותרו כל הספקות כי הספק שהניחו אם היה יש מיש הוא בעבור התנועה וכשהנחנוהו נעדר מכל צור׳ לא תהיה תנועה והספקות שישיגו להנה׳ יש מאין הוא בעבור שלא הניחו לזאת ההויה נושא וכשהנחנו נושא סרו כל הספקות ולזה החליט המאמר שחדוש העולם היה מגשם קדום נפשט מכל צור' בלתי שומר תמונתו ר״ל שיהיה נעדר הטבע שימשך ממנו לגשם שמירת התמונה וציור החדוש היה בששם קצתו שומר תמונתו והוא חגרם השמימיי וברא בו ככבים וגלגלים ומקצתו שם בין הגלגלים מתחלפי המרכז כדי שלא יהא שם רקות. נמשך החכם הזה לדעתו בתכונת הגלגלים ואולם היה אפשר לש״י שיתן לחמר א׳ בעינו צורות מתחלפות אחר שההוייה רצוני וכשהתישב לו זה לקח בהתר הספקות אשר חניעוהו כת מאמיני הקדמות כמו שקדם לנו בפרק הא׳ מזה המאמר אחר שהתיר קצת ספקות שהעי' בהגהתו זאת והם אלו. הא' שכבר יחוייב בזה הגשם אם שלא יותיר ממנו דבר כשנברא העולם ואם שיותיר ממנו ואם היה שיותיר יראה שהמותר הוא לבטלה ואם היה שלא יותיר איך קרה שיסכים גדלו לגדל העולם שכבר יראה שהגדל הנמצא לבעלי נפש הוא מוגבל ואם היה שיהיה לו רחב מה הוא מפני הטבע החשיי ועוד שלא ימלט מהיותו כדורי התמונה קודם ההויה או שהיה בתמונה אחרת ואם היה כדורי הוא מן התמה איך הסכים כדרותו לכדרות העולם ואם לא היה כדורי הוא מחריב שיהיה שם רקות כשהנחנו שהש״י קבענו ושמוהו תמונה כדורית. ב׳ שהויית העולם יחוייב שתהיה מקרית למה שקרה שיהי' נמצא מזה הגשם השעור שישלם בו העולם שאם לא כן היה הש״י באופן שלא יושפע ממנו דבר ג׳ שהיו׳ שם דבר קדמון זולתי הש״י היא מגונה מאד כי יראה שהם שתי רשויות חלילה. ד׳ שכבר יחשב שיהיה חושי אם מתנועע ואם נח ואיך שיהיה יחריב שיהיה לו טבע וצורה הפך מה שהונח הגשם החומר לא ימצא רק מצור' כ״ש שיהיה רק מצור' זמן אין לו תכלית ושהדבר כשימצא חסר לפי טבעו מעט מהזמן וזמן המצאו בתאר שלם הוא זמן ארוך מאד ולפי הנחתנו יהיה הגשם באופן אחר זמן ארוך לאין תכלית יותר מזמן המצאו שלם. ז׳ מאי זה זמן שאנחנו נמצא בכל הויה שאינה הזדמן ולזה איך יצוייר שיתהוו מחמר אחד הטבעים הנמצאים בעולם ומי הכריח החמר לקבל כל הצורות שכבר יחשבו שמקומות המעלה והמטה נמצאים וא״כ יתחייב שיהיו היסודות נמצאים והגרם השמימי. ט' מה זה שהביא הפועל לפעול בעת ההיא האם נתחדש׳ לו ידיעת לא היתה לו או היה לו מונע והוס׳ והנה זה כולו מבואר הבטול אלו הן הספקות אשר העיד בהנחתו זאת התרם בדרך שאבאר אם תחלה למה שהגשם ההוא איננו מפעולת פועל אם היה שיותיר ממנו אחר הוית העולם לא יקרה ממנו בטל אחר שא״א בו שיהיה לתכלית ידוע וכזה הותר הספק הא' ואם השני לא יתחייב זה שאין חסרון למטיב כשלא ימצא מקבל ההטבה וכמו שלא היה חסרון בחק הש״י כשלא יברא העולם כשלא יהיה שם גשם כלל יקבל הבריאה כן לא יהיה חסרון בחקו כשלא יברא העולם כשלא ימצא מהגשם המקבל הבריאות שעור הראוי ואם הג' לא יחריב מהיות הגשם קדמון שיהיה אלוה שאין האלהות מצד היותו קדמין אבל מצד עצם מדרגתו שיושפע ממנו והטוב והסדר במציאות אבל הגשם ההוא הוה בתכלית החסרות וההעדר הטוב בעצמותו ולפי שכל מה שקנה מהטוב הוא יותר שלם ולזה היה החי יותר שלם מהצומח׳ והאדם מהחי היה זה הגשם החסר מכל חסר רחוק מאד מהאלהות ואם הד' הנה היות הגשם אם נח ואם מתנועע יצדק בגשם טבעי אבל בגשם נעדר מקבל טבע לא יצדקו עליו תנועה ומנוחה טבעית כמו שלא יצדקו על האבן ראות ועורון ואם הה' כבר יחשב בו שאיננו רחוק שימצא גשם בלא צור' מיוחדת אבל אולי מחריב שימצא וזה שאנחנו נמצא צורה עם חומר בצורות ההיולנית ומצאנו גם כן צורה בלא חומר בצורות הנבדלות הנה ראוי א"כ שימצא חומר בלא צורה ואולם היה בלתי אפשר באלו הנמצאות להיותם מלובשי׳ באיכיות הראשונות אשר הם בצורות ליסודות יהיה בלתי אפשר שיופשטו במוחלט ואולם מה שנא' שיחריב שיעמוד בזולת הצור' אין תכלית לו הוא שקר למה שכבר קדם שלא היה זמן קודם בריאת העולם ואם הוא כבר יתאמת שזמן השלמות ראוי שיהיה יותר גדול למי שיש לו טבע כי הוא ינהיגה ויישירהו אל השלמות אבל הגשם הזה כבר הונח אין לו טבע וג״כ התבאר שלא עמד זמן בחסרונו קודם בריאת העולם ואם הז' הנה ההויה החלקים אין ראוי שהוקש אלא התכלית וכ״ש זו שהיתה רצוני' וזה שההויה הזאת תיוחס אל רצון הש״י ונתן טבע לדבר לקבל רצונו וכבר נעמוד על עצם השמע החמר לפעול הצור׳ הנבדלה ממה שימצא מן הפלא בבריאת ב״ח מהנעת החמר עד שיובר' ממנו מה שיאות להעשות ממנו אבר אבר וכן בתנועות הרצוניות שהאדם בציורו הנעימות יגי׳ כלי הקל בהנעות נפלאות מזולת שיתבונן בהם ואם הב״ת הנה המעלה והמטה אינה מצד הרחקים אלא מצד הדברים הקלים והכבדים הנמצאים שם וכבר הגשם ההוא בזולת צור׳ לא כבר ולא קל אם הט' הנה למה שהיתה הבריאה לתכלית הטבה והחגיגה כבד חייב ההתחלה שיהיה להטבה ההיא התחלה זמנית ולזה לא יתכן השאלה למה לא היה אותו קודם לכן לפי שאיך שיהיה שתפו׳ השאלה למה לא היה קודם הנה זה שעור מה שהתיר באלו הספקות ואולי בספקות אשר הגיעו כת מאמיני הקדמות הנה יהיה הספקות בדרך זה אמנם בספקות אשר מצד הזמן אם תחלה לא יתחייב מאמרינו שהזמן היה אלא שנתאחר ולא הי׳ קודם ואולם הגזרה שהסכימו עליה שכל הווה הווה בזמן וזה שכבר נמצא במתחדש שיתחדש בזולת זמן כאלו תאמר השינוי שיתחדש במשתנה הרמוז אליו שהוא בזולת זמן ולפי שהזמן מקרה דבק לכל שינוי ומתחדש בהתחדשו הוא מחוייב שאם היה הווה שאיננו הווה בזמן ואולם הב׳ שהוא מצד העת' הנה העתה אשר יהיה התחלת הזמן לא יחלוק הקודם והמתאחר וזה אם לא וכל הויית הדמיון כבר יהיה צודק שאין כל מה שלא יכלהו הדמיון כוזב וזה נאמר שהעת׳ יש לו ב׳ צדדים א׳ הוא חלוק הקודם והמתאחר והב׳ הגבלות החלק מהזמן דרמוז אליו ואמנם היות העת׳ בכח לא יחייב היותו חולק הקודם למתאחר כי טבע הזמן כן חייב שא״א שימצא העתה בפעם עם מה שהוא לו התחלה שכבר קדם שהזמן עצמו א״א בו שימצא יחד ואולם הג' הנה התרו ממה שיקל שקדימת מכח אל הפעל תצדק בההוי׳ חלקים מפני שהיא לכח נושא והיה הזמן נמצא אבל בהויה התכלית לא לפי שהזמן מתחדש בחדוש העולם שהכח כשהוא במה שממנו לא יחריב מציאותו זמן כי אין שם עדיין תנועה ואולם בספקות אשר מצד התנועה אם תחלה הנה קדימ' תנועה ההעתק לתנועת החלקית לא יחייב קדימתה לחויי׳ הכוללת אבל שתנועת ההויה היה הקודמת ואם הב׳ כשהנחנו תנועה תהיה היא הא׳ לא יחוייב שיקדם לה וזה אם מצד הפועל שיפעל עת אחר שלא יפעל הנה ואם נודע שהוא יציאה מן הכח אלא הפעל לא יחריב שיהוא שם שינוי וזה שהיציאה מן הכח אל הפעל אשר תפעל להתפעל הוא השינוי לא היציא מן הכח אל הפעל אשר בפועל לפעו׳ שאם לא היו שתי תנועות יחד ההתנועעות וההנע' וכבר התבאר בספר השמע אלא תנועה א״כ נושא ב׳ מצד וזה שכאשר תיוחס אל המני' תקרא הנע׳ וכסתיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות ואמנם מצד המתפעל הנה אם היה האפשרות אשר בטבע יחוייב שיקח שינוי לחדוש אפשרות השינוי הנה לא יחוייב לאפשרות אשרמצד הרצון המופשט שיקדם לו שינוי אבל אפשרות השינוי הנה על יחס א׳ ככל הזמן ולזה לא יצדק חיוב קדימ' שינוי ואולם בספקות אשר מפאת הגרם אם תחלה עם תיות בהוייה חלקים מהפך אל הפך לא יחוייב זה בהוייה הכוללת וכ״ש בהוייה המיוחסת אל הרצון ואולם בב׳ הנה כאשר היה לדבר הא' כח על דברים מתנגדים יצדק שיהיו הכוחות מוגבלים בכח הקרוב אשר דורך אל הדבר ההוא ואנחנו אם חייבנו שיהיה זמן דריכתו אל ההויה בב״ת היה מקום לספק אבל מה שהונח שנהתהוה ברצון מזולת שיהיה דורך בו קורא שנתהוה ולא ימנע ג"כ אחר שאין לו סבות ההפסד שישאר נצחי ואמנם היותו נעדר זמן בב״ת ברצון לא ינגד אפשרות מציאותו אחר שמציאותו ברצון וכן מה שחזק טענתו כי אם הונחו המציאות וההעדרה אפשריות והונח אחד מהם נמצא תמיד יקרה מזה בטל הנה הבטל הוא אם נניחהו נמצא בחיוב אבל אם נניחהו נמצא בחיוב אבל אם נניחהו באפשרות לא יקרה בטל ומה שחזק טענתו שיחוייב היות נמצא ונעד' יחס שאם לא כן יהיה זמן ב״ב תחל לזמן בב״תהנה אם הודינו שהיה העיל' זמן נעדר בב״ת לא יתחייב זה אלא כמו שיתחייב לפלוסוף האומ' בקדמו' אם נניח עתות וחלוף הקודם והמתאחר שכל א׳ בב״ת והוא חלק למקובץ שיהיה בב״ת אלא שזה אפשר בו מהצד שהוא ב״ת לכן מה שחזק עוד טענתו שכבר יחשב שהאמצעי בין הגפרד ובין הנמצא תמיד הוא הוה נפסד הנהו הוא בלתי צודק שהאמצעי האמתי היה הנמצא בעת מן העתים נעדר בקצתם וכן מה שחזק עוד טענתו מפני טבע הדבר שאם היה הנה טבעות מקבל ההויה וההפסד א״א שישאר נצחי הנ״ל מה שהונח שאין לדבר טבע אלא מה שהקנהו הש״י בחייה כללי׳ הנה לא יחוייב בו שיפסד ואם היה היום ואם כבר יראה זה באישי הנמצאים שההווה נפסד לא יצדק זה בהויה הכוללת וביחוד בגרמי' השמימים שאין להם סבות ההפסד לא מפאת הפועל ולא מפאת המתפעל ואולם בספקות אשר מפאת החמר אם תחלה מה שהוא נמנע בחמר הא' הוא שיהיה רק מצור' אחר שקבל הטבע ונתלבש מי' צורו׳ אבל קודם זה אינו נמנע בגשם ההוה היותו רק מצור׳ כמו שהונח ואולם בב׳ הנה לא יתחייב היותו מלא גשם במוחלט אבל כמו שהונח מגשם משולל מכל צור' ואולם בספקות אשר מצד הפועל הנה למה שהחכמה האלהית כן גזרה בהטבה הזאת והיה ההתחלה החמרית כן חייבה להתחדש בזמן הנה אין שינוי בחקו כזה כי הוא תמי' נמצא עם רצון ההטבה אלא שמהכרח המקבל היה שתתחדש ואם היה שנוד׳ שהיה זמן בב״ת בזולת נימוס הנמצאות זו הנה היה תפיש׳ עלינו אסקנ׳ הנימוס מהם אבל להיותו יתברך מקנה להם הנימום אין חזק בז' ואולם מה שחזק הפלוסוף מהיות הקודמים מיחסים השמים למשכן הרוחניות הנה לנצחיותם והיותם מורים על כח ממציא' וכ״ש שראוי ומחוייב לנו לחזק האמת מפשוטי התורה המורים על הדעת הז' כפי מה שיראה החכם הז' אשר האריך בדבריו אלה מא׳ ואנחנו בחרנו בקצור ההכרח בזה הפרק:
3
ד׳פרק ד נבאר בו הצודק מהבלתי צודק כפי מה שאפשר לנו: וזה אמנם בשנדקדק על דברים הן בתשובותיהן על טענות הכת הן במה שהשרישו בדעותם אלו ותחלת אומ' בתשובות הרב המורה הכוללות בטענות אשר מפאת הזמן ורתנועה והגרם השמים והחמ' הא׳ היותר צודק' ונגלי' האמת מספקת לבטל הטענות ההם מלבד אשר הן בעצמן חלושות מאד ואולם לתשובות הרב בטענה הא׳ מהטענות אשר מפאת הפועל צריך להתבונן בה מאד וזה שהגזרה אשר החליט ואמר שהיציאה מן הכח אל הפעל אי נו שינוי בחק הנפרד לטוען בה טענות ולמערער ערעורים וזה שלא יצוייר צאת דבר מן הכח אל הפעל בלא סבה מחודשת אם בעצמו ואם חוץ מעצמו ושקר שיהי׳ חוץ מעצמו אחר שאין שם דבר נמצא יהיה א״כ חדוש הסבה בעצמו וחדוש הסבה הוא השינוי ועוד שהנפרד הוא בפעל תמיד במה שהוא נפרדת ואין בו דבר מבח המאמר בו שיצא מן הכח אל הפעל הוא המאמר סותר נפשו ואולם השכל הפועל אשר יפעל בעת ולא יפעל באחרת הוא לחסרון המקבל אבל הוא בפעל תמיד אין בו דבר מהכח אבל כשלא יהיה לחסרון המקבל בדרושנו זה כשלא יפעל אין המלט בו מהכח וכבר הונח בפעל תמיד להיותו נפרד זה חלוף לא יתכן וגם אשר השיב לטענה הב' שהשאלה מה הביאו לפעל כעת זולת עת בלתי ראויה ונתן הסבה בזה למה שאין לרצונו יתברך תכלית יוצא ממנו הנה צדק בזה להיות רצונו עצמו וכמו שאין לעצמו תכלית יוצא ממנו כן אין לרצונו תכלית יוצא ממנו ותשאר עדיין השאלה כמו שיבא ואם רצה שאין לרצונו המיוחד לפעול בעת הזאת תכלית יוצא מרצונו הנה כבר יחם לו יתברך פועל בלי חכלי׳ כי אם היה שהפעל בכלל יש לו תכלית והוא ההטבה והחנינה הנה היותו פועל בעת ידוע הוא פועל מה ואין לו תכלית וזה מגונה מאד בחק כל בעל שכל כל שכן בחק השם יתברך תשאר אם כן עדיין השאלה מה הביאו לפעול בעת זולת עת וזה שכבר יראה שאי אפשר שיהיה שם תכלית אחר אלא הרצון לבד וזה שלא ימלט העניין אם היה שם תכלית אחר אם שיהיה מצד הפועל או מצד המתפעל או מצד דבר מחוץ לפועל ולמתפעל כאלו תאמר כלים לפעול ובטל שיהיה מצד הפועל למה שיחסו אל כל העתיד יחד וא״א גם כן שיהיה מצד המתפעל שאין שם כי אם העדר מוחלט ויחסו גם כן אל כל העתים יחס א׳ וכ״ש שא״א מצד דבר מחוץ שאין שם דבר מחוץ ועוד שהפועל אינו פועל בכלים ולזה מה שיחוייב שלא יהיה תכלית אחד בייחוד העת אלא הרצון לבד ובזה אפשר שיאמר שאחר שגזר חכמתו להמצא אחר האפס המוחלט הנה ראוי שיבוקש תכלית לעת מיוחד וזה שההקש בכלים א׳ זהו מה שיראה שצריך להתעורר עליו בתשובת הרב ואולם בטענותיו לקיים החדוש במוחלט תחלה אומר שאם הודינו בהם שיקנו האמת בזה הדרוש הנה לא יחוייב היות החדוש מן האפס הגמור אבל אולי היה שם חומר קדום כדעת אפלטון וכמו שיורו קצת מאמרים לרז״ל הביאם הרב בספרו וזה שהטענות כשיעויין בהם לא יחייבו אלא כוונת מכווין ורצון רוצה אכל אומר שלמערער שיאמר שלא יחייבו חדוש אחר העדר ע״ב וזה שהטענה הא' הלקוחה מהחלוף הנמצא בגרמים השמימיים עם היות חסדם אחד הנה יראה שלא תחייב החמש וזה אמנם לתכלית ידוע והנה הסבח התכליתית כבר יודה בה בעל דיננו בדברים הטבעיים אבל יראה שכל אשר יהיה יותר גדול בחשיבות יהיה תכליתו יותר חשוב ולזה הטענה ההיא תחייב מציאות התכלית בגרמים השמימים אבל לא ימנע בהם המצאת על צד החיות ממנו יתברך עם התכלית ההוא בעינו ואם אפשר מבלתי שיחייב רצון רוצה הנה מה המונע שלא היה הרצון ההוא קדום גם כן מי יתן ואדע ואמנם הטענה הב׳ הלקוחה מההקדמה האומרת שמהאל הפשוט לא יתחייב אלא א׳ פשוט למערער שיאמר שלא תחייב חדוש וזה שההקדמה ההיא אם היה שתחייב רצון רוצה גם היא עצמה תחייב שיהיה הרצון בא' פשוט שהרצון במורכב יראה שיהיה הרצון מורכב למה שהרצון מתפשט בכל חלקי המורכב ולזה מה שיחוייב פעל היותו מורכב למה שיתחייב ממנו אחדות בשלמות ההטבה והחנינה מאתו יתביך הנה יעבוד אבל ראוי ומחוייב שיתחייב ממנו יתברך עם חיותו בתכלית הפשיטות וכאשר היה זה כן הנה לא אשער מה המונע שלא ימשך על צר החיות האחדות הזה בשלמות ההטבה ואם א״א מבלתי שיחייב רצון רוצה מה המונע שלא יהיה רצון קדום ולא יתחייב אם כן מהטבע הזאת חחדוש הזה וכ״ש חדוש הזמן שלא יתחייב ממנו שכבר יתבאר בקלות ממה שקדם לנו במאמר הראשון שהזמן איננו מפעול פועל עם שנודה היות העולם מחודש מן האפס הגמור כמו שבאה בו הקבלה וכמו שיתבאר עוד במה שיבא בג״ה ונשוב למה שייעדנו בדקדוק בדברי הר״ל בדעתו ובמופתיו ובתשובותיו ונאמר תחלה שאין בכל מופתיו ולא אחד מהם שיתן האמ' בדרוש הזה כפי מה שהניח אבל אולי או מבלי אולי יתבאר בקלות היות מה שהניחו בדעתו בחדוש בריאה כוזבת ואולם איך יתבאר שאין בכל מופתיו מה שיחייב חחדוש על דרך שהניח הנה ממה שאומר אמנם כל המופתים שסדר עם המין דברים ב׳ מינים המין הא׳ בנוי על סגולת ההוה המין הב' על הבב״ת והוא מבואר במין הא' שאם יחלוק הבעל דין דאמר שהסגולות אשר יחדם להנה יחד ולנאצל מבעל שכל יפלו כל מופתי המין ההוא והנה עם מה שקדם לנו בדברי׳ יתבאר כן והוא שנאצל מבעל שכל עם היותו קדום אחר שהוא מסובב מבעל שכל והוא סבתו ראוי ומחריב שיהיה לו תכלית ואיננו בו רחוק שימצאו בו דברים בלתי מחריבים לעצמותו בעבור זולתו כי ההתחלת השכלית יחריב זה לשלמותו כי ההטבה והחנינה שלמות למטיב ולחינן ולזה הנאצל מהתחלת שכלית ואם היה בלתי הוה המאמר בו שהיה לתכלית מה איננו מאמר סותר נפשו וכמו שהניחו כי באמרנו היה לתכלית מה אבל ענין בו נאצל מהשכל לתכלית מה ואם היה שלא נתחדש וכ״ש אם נאמר שהנאצל לא בחיוב אבל ברצון קדום שיצדק בו המאמר שהיה לתכלית מה מבלתי שיחייב הוה מחודשת ולזה הוה מבואר בכל המופתים ההם מהמים הא׳ שהם נערכים על הדרוש להיות מה שהניח מסגולות ההוה הוא בעצמו הדרוש והתמה אם נעלם זה מעיני החכם הזה עם חוזק הראותו אלא שכבר יראה שכבר לחצהו כיוצא בזה בשהוא חתר לקיים המנעות היות הדבר הקיים בעצמו שוסע תמיד מזולתו שאם היה בו יתחייבו לו בטולים רבים והא' מהם שיהיה הדבר הוה מלא דבר ונפסד אל לא דבר ושיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יחיו הגרמים השמימים נמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת והנה הבטול הא' שהניח שיהיה הדבר הוה מלא דבר ונפסד אל לא דבר אם היה שנוד' בו לא יקרה ממנו בטול שלא ימנע בפעל ציור הרצון וברצון לבד בזולת כלים שיהוה הדבר מלא דבר ויפסידנו אל לא דבר כשירצה אבל יתחייב זה כמו שיבא בג״ה אבל אומר שלא יתחייב שיפסד כלל לא אל דבר וכ״ש אל לא דבר וזה שהציור והרצון הממציא והמחנה להתמדתו בעצמו כ״ש שיתמיד ההויה והענין בזה בענין כנותן הצורות שישפיע תמיד בציורו ובהזרחת אורו הצורות ההם כל אשר ימצאו מקבלים וכ״ש שבציורי יתמיד קיום הצורות אשר השפיע וזה שאחר שהם מוכנים לקבל הצורות עד שלהכנת קבלו הצורות ההם והיה הזרחת אור הצורות מנותן הצורות מתמיד א״א מבלתי שיתמיד מציאות׳ וזה מבואר מאד וכאשר היה זה כן הוא מבואר שלא יתחייבו הבטולים האחרים שזכר וזה כי לדבקות הציור והרצון יתחייבו דבקות המציאות מסכים עם דבקות הזמן ודבקות התנועה והתמה הגדול מאין יצא לו החלוק הזה בין הדבר הקיים לעצמו למקרי׳ אשר אין להם קיום בעצמם כאלו תאמר לתנועות אשר לגרמים השמימיים השופעות מהגרמים המאירים וזה שאם היה שלא יתחייב להם הבטול הא' שכבר אפשר שהם שימצא מלא דבר ויפסדו אל לא דבר לחיותם מקרים אמנם אם היה שיפסדו כאשר יחוייב לו בשופע תמיד הנה יחייבו כל שאר הבטולים שיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יחיו התנועות והאור נמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת וזה שהתנועות השופעות מהציור והאור מהמאיר אינו כי אם עתה אל"כ אלא שהתר הספקות האלו כלם כשנאמר שהמשפיע הנותן המציאות כ״ש שלדבקות השפעתו יתן דבקות קיום המציאות שתהי׳ השופע מקרה או דבר קיים בעצמו ודי בזה במין הא' מן המופתים ואולם מופתים המין הב' הבנויים על הבב״ת אומר ג״כ שאין בהם דבר מחייב ולא מראה פנים תחלה הניח הנחי׳ בזמן מסכימות למה שהתבאר בספר השמע ולא נשים עתה עליהם ואם התבאר מכח דברינו. במאמר הא' ויתבאר עוד בכלל הזה בג״ה היות מקצתם כוזבות אבל נניחם עתה על שהם צודקות ואומר שהמופת הא' בלתי מוליד וזה שההקדמה הגדו' האומרת שחכמה כמה הוא כמה ב״ת מסופק בה וזה כי האומר שהזמן בב״ת לא יודה בה והסבה אשר נתן באמרו לפי שהוא משער בעל חכמה אינה סבה וזה שאומר בב״ת אם היה שהוא יגדור חכמה שהוא אשר ישער בחלק ממנו יהיה הרצון בו מה שאפשר שישוער ממנו ואם משמוש מלת חכמה שיודה שעור הנ״ל מה שהלשון הסכמה אין תפיסה בזה למה שבעל הלשון לא הסכים להניח שם לבלתי מוחש מהזמן ולא יקרה מזה בטול ומה שחזק מופתי במניני שהם כלם ב״ת גם המופת השני הבנוי על הקש המשלי למה שהגשם וכל משיגיו ב״ת אין צריך להשיב למה שהחפוש לא יתן האמת עכ״פ וכ״ש אם התבאר שהזמן איננו ממשיגי חכמה כמו שיבא בג״ה והמופת הג׳ אשר יסודו המהירות והאיחור הנה הוא הטעאיי וזה שהחמיר יתנועע בזמן מה מספר מהסבובים אשר יתנועע המאוחר בזמן יותר גדול כאשר יהיה מדרך המספר שיאמרו בו רב ומעט גדול וקטן בזמן וזה כשיהיו ב״ת והנה להמנעות המתנועע המהיר והמאוחר בזמן שוה אבל כשיהיה הזמן או המספר בב״ת לא יאמרו בו רב ומעט וגדול וקטון ולא שוה למה שהם גדולי השעור והשעור נמנע בב״ת ולזה לא יקרה ממנו בטול אם עברו סבובים בב״ת מהמהיר והמאוחר וזה שאין מדרכם שיאמר בהם גדול וקטן ולא שוה ועם שהוא מבואר בעצמו הנה כבר יאמרו זה שאנחנו כבר נצוייר קדמות הזמן בתנועות האלו ולא ימנע מהיו' העולם שופע תמיד מהשם על הדרך הזה תמיד והמופת הד' ג״כ הנה התבאר בקלות ממה שאמרנו שלא יחייב דבר ממה שדמא שאם היה שאין הבב״ת גדול מהבב״ת לא יתחייב שלקו המאורות תמיד ומקום הטעות כי באמרנו שהבב״ת אינו גדול מהבב״ת לא נרצה בו שהוא שוה לבב״ת שכבר התבאר שהבב״ת לא יכול שם השוה אבל נרצה בו שאין מדרכו שיתואר הבב״ת בגדול או קטן מבב״ת ולזה לא יתחייב דבר ממה שחייבו במופת והמופת ה״ה הטעאי ג"כ וזה שעם היות הזמן בב"ת אין בו מתי כי אם ב״ת וזה שאין זה זמן שנגביל במתי להיותו מוגבל יחוייב שיהיה ב״ת וזה מבואר בנפשו והמופת הוה הוא הנוסף בתוספת הזמן כאשר תתוסף חתנועה הנה התוספת בב״ת הוא נמנע בבחינת ואפשרי בבחינת אם בבחינת הבב״ת בכללו הוא נמנע למה שלא יתואר בגדול וקטן וכן בבחינת הצד אשר הוא בב״ת הוא ג"כ בלתי מקבל התוס׳ לז״א הסבה בעינ' ואם בבחינת הצד אשר אפשרי ומחוייב שיקבל תוספות ולזה יתוס' הזמן מהצר הו׳ בו ב״ת בכהתהווה התנועה על נכחותי׳ והמופת הזה הלציי כי אם הזמן משעת החנו' על נכחות׳ הבב״ת חלק ממנו לא יחויוב היות הזמן בכללו מוגבל וב״ת שלא כל הצודק נפרד יצדק מורכב והמופת הח׳ אין ענין לי כי עם היות שהכח הוה מצד המאחר כבר חונה שהצד החולף אשר בבחינתו הוא בב״ת דינו דין הפועל והוא לא נתחדש בהנחת הזמן ולפניו זמן אלא בקדימת זמן אין תכלית לו יצא אל הפעל בשכבר והמופת היה הו׳ דמיו׳ אצל הש״י עליו והמופת הא' הוא הנתל' בגרם השמים מבואר הנפילה לב׳ סבות א׳ למה שלא התבאר חדוש הגרם השמימים הב׳ שעם שגורה בחדושו לא יתבאר חדוש הזמן שכבר אפשר שיאמר בהקש אל תנועה אחרת כמו שיתבאר במקומו. וכ״ש אם הוא אפשר שיאמר בהקש אל תנועה ואם היה שאיננה נמצאת בפעל וכמו שקדם לנו ולזה הוא מבואר שאין בכל מופתיו אלו שיתן האמת בהיות הזמן ב"ת והוא מבואר גם כן שהמופתים שסדר בחדוש הגלות הארץ הלקוחים מסגולות ההויה לא יתנו האמת בחדוש שדמה לסבות שזכרנו בכפול מופתי המין הא'. וזה שיש לאומר שיאמר שסדר זה מהתחלה שכלית לתכלית טוב בהשגחה ורצון קודם התבאר אם כן שאין בכל המופתים שסדר עם המון רבוים מה שיתן האמת בזה הדרוש באופן שהניחו. וכבר נעזר בקצת טענות לקוחות מחדוש החכמות והתורות והלשונות והוא אם היה שיראו פנים לחדוש לא יחייבו שלא נתחדשו פעם אחרת באבדן המין האנושי וחדושו פעם אחר פעם ואחר שהתבאר שאין בכל מה שדמה החכם הזה דבר מחייב מה שהניחו צריך שנבאר מה שייעדנו והוא שהחדוש באופן שהניחו היא הזייה ובריאה וזה שהוא הניח חדוש העולם מגשם קדם ריק מכל צורה ונניח עתה אפשרות מציאותו ואומר שהוא נמנע היותו קדום וזה שלא ימלט מהיותו מחוייב המציאות בבחינת עצמו או שיהיה איפשר בבחינת עצמו ומחוייב בבחינת סבתו וזה כי לא יצוייר אפשרות המציאות מכל הבחינות בגשם נצחי אשר לא סר ולא יסור ובטל שיהיה מחוייב בבחינת סבתו וזה אמנם לג' סבות א׳ שלא יצוייר היותו מחוייב המציאות בבחינת סבתו אלא היותו משפיע תמיד מציאות וזה למה שהוא תמידי המציאות לא יצוייר עת יהיה בו שפע המציאות ושיהיה אחר כך שפע ההתמדה. ואחר שהתבאר זה כן יהיה שכבר קובל לחכם הזה שאין דרך שיפעול דבר בהשפיע ממנו דבר קיים תמיד כמו שקדם הנה אם כן נתאמת שא״א שיהיה מחוייב המציאות בבחינת סבתו ואם היה שלא יקבל זה והוא שיורה אפשרות המשך השפע בהמציא דבר קיים תמיד הנה אם כן יורה בהכרח כי בתחלת כל מופתיו אשר מהמין הראשון. וזה שכבר איפשר שיושפע תמיד מציאות העולם ברצון קדום מתמיד ויהיה אם כן מה שחדש מזה הגשם הוויה ובריאה והב' שלמה שיהי הגשם הזה בתכלית החסרון היא נמנע שיתחייב חיוב המציאות מהשלם הב״ת מהשלמות וכל שכן שיתחייב ממנו זמן בב"ת והג׳ שלא יצוייר שיפעול דבר בדבר בחלוף מה שיתחייב ממנו רוצה לומר מהפועל ולזה הוא מבואר שאיננו מחוייב המציאות בבחינת סבתו ואם שאיננו מחוייב בבחינת עצמו. זה יתבאר בקלות אם תחלה שהנחת גשם מחוייב המציאות לעצמו יחייב שיהיה בלתו משתלשל מעלה זולתו יתחייב אם כן שנניחהו עלה ראשונה ושיהיו שני עלות ראשונות האחת בתכלית השלמות והא׳ בתכלית החסרון וגם הוא כפירה והריסה שלא ישתלשל המציאות בכללו מאחד פשוט הנה הוא מגונה מאד אף כשנודה שלא יהיה אלוה והוא הב׳ מוסכם עליו היות העולם איש אחד ומחוייב בו שישתלשל מאחד פשוט ושנית שאם נניח הגשם הזה מחוייב המציאות בבחינת עצמו בלתי משתלשל ממנו יתברך איך ישמע להתפעל מרצויו. האם הגשם הזה ישכיל או ירגיש בשלמות האל יתברך ותכלית חסרונו בעצמו. וזה שהשמע הוא חמר לצורה אחר שהצורה היא המעמידה והמוציאה לפעל ההוא ונקשר בו יתכן זה בו אבל מי שמציאותו מספיק לו לעצמו ובלתי נקשר בזולתו איך יהיה הריצוי ההוא מי יתן ואדע ג״כ שאחר שהונח מחוייב המציאות לעצמו ובלתי שומר תמונתו. הנה הוא לעצמותו בלתי שומר תמונתו וכאשר היה בלתי שומר התמונה לעצמותו הנה כבר יש לו טבע בעבורו חוייב שיהיה בלתי שומר תמונתו וכאשר היה בלתי שומר תמונה לעצמותו הנה כבר יש לו טבע בעבורו יחוייב שיהיה בלתי שומר תמונתו ועוד שהיותו בלתי שומר תמונתו לא ימלט מאיכות אשר מאיכות השניים והוא הרפה והקשה והיות מתואר באיכות האיכות השנים ולא יתואר באיכיות הראשונים רחוק שלא יצוייר עם שיסתור הנאתו היותו דק מכל צורה. וכאשר התבאר היותו בלתי מחוייב המציאות לא בבחינת עצמו ולא בבחינת סבתו הנה אם כן הדעת הזה בדוי מבואר הנפילה בעצמו ועוד שאין שיצא חיוב מציאותו הנה בהכרח יתחייב זמן קדום וזה שהזמן יאמר בהקש לכל שינוי מן השנויים והנה אין המלט מהגשם הזה מהשינוי וזה שכל הזמן הקדום היה מתואר בשמירת התמונה בפעל ואחר כך נשתנה ולא שמרה הנה כבר נח משינוי התמונה בפעל. והתנועע אחר כך בשגשתנת תמונתו. ועוד שאיך שיהיה לא ימלט משינוי רצון ללא סבה. וזה מגונה מאד בחק כל משכיל וכל שכן בחקו יתברך ויתעלה שמו לעד ואולם איך יתבאר שנוי רצון בלא סבה הנה שינוי רצון מבואר בעצמו וזה שקודם החדוש לא רצה בשלמות הגשם ההוא החסד ואחר כך רב בשלמותו ואולם שיהיה השינוי בלא סבה הנה יתבאר בקלות עם מה שקדם לנו מהדברים וזה שאם היה סבה לשינויה הרצון ההוא היה בהכרח אם מפאת השם יתברך ויתעלה שמו ואם מפאת הגשם שאין במציאות זולת אלו ואחר שיהיה יחסו יתברך ויתעלה שמו אל כל העתים אחד ויחס הגשם ההוא וכל המתהווה ממנו אל כל העתים אחד גם כן הנה אי אפשר שיהי' לשינוי הרצון ביחוד העת שום סבה ואם אי אפשר מבלתי שנודה שאחר שיהיה לשינוי הרצון סבה והוא ההטבה והחנינה עם היות שיחוד העת בלא סבה אין חזק בזה מה שהוא רחוק משיצוייר מהקו יתברך ויתעלה שמו הנה למערער שיאמר שהשינוי רצון בעצמו הוא ללא סבה וזה שכבר היה יותר ראוי ברצון ההטבה והחנינה שיהיה קדום ונצחי ושלא יעמוד זמן בלתי בעל תכלית בתכלית החסרון. והפלא מהחכם הזה שבהנחתו זו כבר חייב לו ית' ידיעה בפרטי במה שהוא פרטית והוא איש הגשם הבלתי שומר תמונתו כשפעל בו ברצונו ונפל במה שברח ממנו כמו שבא במאמר הב' ויותר מגונה זה שלפי מה שהניח ידיעתו בו קמיה בהכרח ממנו מה שהתבאר המנעו מחקו יתברך ר״ל שתהיה לו ידיעה קנויה מזולתו וכל שכן לדעתו שיראה שהיודע יתעצם במה שידעהו וכל אלו הבטולים יתחייבו מהנחתו והוא מה שכווננו בזה הפרק:
4
ה׳הפרק הה' נתאמת בו דעה החדוש במה שאין ספק בו ושהכפירה בו הריסה בשרשי התורה ואולם איננו יסוד ופנה שלא יצוייר מציאות התורה מזולתו: ותחלה אומר כי עם היות שנקיש בין ההויה החלקית להויה הכוללת הנה אין בטענית כת מאמיני הקדמות דבר כבר ראוי לשום לב עליו וזה שהטענות אשר מפאת הזמן והתנועה והגרם השמימיי הנה בהנחתינו החדוש אחר ההעדר המוחלט יסורו כלם ואם היה שנשתמש במלות מורות זמן כקודם ואיחור וכל שכן אם יתאמת שהזמן איננו נמשך לתנועה ואיננו לפעולות פועל וכן הטענה האחת אשר מפאת החמר תפול בכללה כי ההנחתינו זאת אין שם חומר קדום אמנם בטענה השנית הוסיף דברים הר״ל לחייב המנעות יש מאין כמו שבא בפרק שלישי ולפי שיסוד הטענה כלה בנוי בדמוי הזה והוא אשר עור עיני האיש ההיא ראש מאמיני הקדמות עם גודל שיעורו בחכמה אי אפשר מבלתי שנאריך בזה להגלות טענותם ואומר תחלה שזה שברחו ממנו אין המלט להם ממנו בשום צד. וזה שכבר התבאר במה שקדם שאין שם דבר מחוייב המציאות בבחינת עצמו כי אם השם ית' וישתבח שמו לעד ושכל מה שזולתו איך שהונח רוצה לומר מחודש או קדום הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו והוא נאצל ממנו אם כן אין שם לא חומר ולא צורה ולא גשמות שלא יהא נאצל ממנו והנה האצילות לא ימלט משיהיה אם על צד החיוב אם על צד הרצון ואיך שיהיה כבר נודה על מציאות גשמי נאצל מצורה והצורה אם כן מאצילה ונותנה מה שאין דומה לה ולא תאציל ולא תתן למקבל כי היא תתן המציאות למקבל ואין הכונה נאמרו יש מאין זולת זה וזה שאם היה הכונה באמרנו יש מאין שהאין יהיה הנושא באמרנו הנגזר מהנחש לא יתחייבמהנחתינו אצילות על צד החיוב אשר לא סר אפשרות התהוות יש מאין אבל הכונה באמרנו יש מאין הוא שנתהווה אחר ההעדר ושלא היה לו נושא נמצא קודם ובאמרנו ג״כ שנאצלו שניהם על צד החיוב אין הכוונה בו גם כן אלא שלא היה להם נושא קדום אלא שהחמר והצורה יחד שניהם נאצלו אחר ההעדר ואם לא היה להם נושא נמצא קודם ושכל מציאותם נאצל ממנו. ואין ספק שאין הפרש בין המאמרים האלה אלא ביכלת הש״י שהונחנו אותו קדום יורה יכלת בב״ת בזמן והונחנו אותו מחודש יורה יכלת ב״ת בזמן. ועוד שהונחנו אותו קדום לפי שיחס הפועל והמתפעל אל כל העתים יחס אחד יחוייב בהכרח אצילותו וחייובו יתברך ממנו תמיד כמו שהונח כי אין שם עת מיוחד יהיה אצילות המציאות בו והזמן האחר אצילות התמיד ולזה יחוייב מהנחתינו זאת רוצה לומר אצילות המציאות תמיד על צד החיוב חיוב יכלת בב״ת גפעל תמיד וזה שהיכלת ב״ת יהיה כשיהיה יחס שמור בין הפועל והמתפעל אבל כשלא יהיה ביניהם יחס יהיה בהכרח יכלת בב״ת ואומר עוד שמהנחתינו זאת רוצה לומר חיוב המציאות ממנו יתחייב שיהיה על צד הרצון וזה אמנם לשני סבות הא׳ כי מהנחתינו חיוב המציאות מהתחלה שכלית יחוייב שיהיה על צד הציור ולהיותו מקנה המציאות על צד הציור שלם רוצה לומר ציור נימוס הנמצאות וציור היותו מהנה מציאות הנימוס והנמצאות עצמן דרך כלל ודרך חלק וזה שאין שם דבר שלא יקנה המציאות והמהות מציורו ולהיות התחלה שכלות ירצה במה שיצייר והנה אין עניין לרצון זולת זה אלא היותו מצוייר שהוא רוצה ומקנה דרך השכלה וציור מציאותם והב' כי ההקדמה המוסכמת עליה שהיא שמה אחד הפשוט לא יתחייב אלא אחד פשוט יתחייב בהכרח שאצילות הנמצאות היה על צד הרצון וזה שלמה שהתבאר שמציאות החמר והנשמות נאצל ממנו יתברך ולא מהתחלה אחרת אין דרך לצאת מהספק הזה איך נאצל זה המורכב כעל חומר וגשמות מהאחד הפשוט בתכלית הפשיטות אלא כשיאמר שלמה שהיה המציאות בכללו איש אחד טוב בתכלית השלמות מה שאפשר לפי המקבל והיה מדרך הטוב להשפיע הטוב על צד החנינה כי מזה הצד יהיה שלמות לטוב להשפיע והיה הטוב במה שהוא טוב הוא אחד פשוט הנה עם היותו מורכב מחלקים אשר מזה הצר הוא רבים אין הטוב והשלמות הנמצא לא במה שהוא רבים אלא במה שהוא אחד ועוד שמה מבואר בעצמו ששלמת הטוב כשיפעל הטוב כשיפעלהו ברצון הוא יותר גדול לאין שיעור משיפעלהו בזולת רצון וכאשר היה זה כן הנה הוא מבואר שמהנחתינו חיוב המציאות ממנו יתחייב שיהיה על צד הרצון ולפי מה שכבי התבאר גם כן יתחייב שיהיה הרצון מתמיד והנה להיות האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד הנה נעזר בזה רצוני מהיותו יתברך פועל ברצון ממה שנתפיסם מענין הנפלאות ומופתי הנביאים שהוא ואם היה שלא השגנו מהם בחוש כבר ראוי שיהיה נעזר במה שנמצא לקודמים מפי שראוי לסמוך עליהם וזה שאין המלט מהיות הפועל בהם הש״י ואין דרך לפעול בחומר הפרטי כאלו תאמר במטה שיהפך תנין כי אם בפועל משגיח ורוצה וזה מבואר בעצמו למעיין בזה הספר ואולם איך יתבאר שהפועל הוא הש״י ממה שנאמר הנה לפי מה שנמצא במופתים והנפלאות שיש מהם הטבת ותכלית הטוב מה שלא יעלם ושהם מחודשים הנה הם בהכרח מפעולות פועל ולזה אין המלט אם לא יהיה הפועל הקרוב בהם משיהיה נביא או שלם אשר באמצעותו יתחדשו או הגרמים השמימיים או מניעיהם. והנה יתבאר בקלות שאין אחד מהם הפועל וזה שהאדם הדבר בהם מבואר בו שהוא אינו הפועל וזה שאם הוא אפשר היה זה מצד דבקותו בש"י והנה לא ימנעה זה אבל אין ספק בו שיש לו מבוא בהם אבל שיהיה הוא הפועל כבר דמו בני אדם שמצד שלמות שכלו והתבדדותו מבין כחות הנפש אפשר זה בו. והנה טעו וזה שהפועל אשר מזה הצד הוא להתבודדותו בהם והיותו בצורה להם ולזה יתחייב השמע לחמר לא החומר לצורה המיוחדת הוא דבר שאי אפשר שתהיה לו ידיעה שלמה בנימוס הנמצאות בדרך שיהיה במדרגת הצורה לחמרו המיוחד לפי שמזה הצד יחשב שהוא אפשר בו שיהיה פועל ולזה הוא מבואר שאין האדם הוא הפיעל וכן היא מבואר שאין הגרמים השמימיים או מניעיהם הפועלים וזה שהם נותנין הנימוסים והסדר לנמצאות והמופתים שהם יוצאים מהסדר והנימוס א״א שיתחדשו מנותני הסדר והנימוסים ואם היה שכבר דמה הר״ל שהפועל בהם היא השכל הפועל וחשב להתיר הספק הזה בשאמר כי חדוש המופתים הם מהנימוסים אשר סדר הש״י כשיהיה דאדם אשר יתחדשו באמצעותו במדרגה ידועה אצלו מהדבקות ואם הוא אמת בעצמו רוצה לומר היותם מהנימוסים הנה אי אפשר בו שיהיה הוא הפועל למה שהפועל הוא בחומר פרטי והשמע החמר הפרטי לו בזולת הכנה כאלו תאמר השמע חומר המטה לקבל צורת התנין שהוא בלתי מובן לקבל האיפשר מבלתי ידועה מיוחדת ורצון מיוחד מה שהוא רחוק מאד בשכל הפועל וכל שכן כשלא ישוטט בפעל ההוא מחשבת השלם או הנביא בענין כאלישע שהחיה את המת בנגיעת עצם מעצמו ולזה מה שיחייב שיהיה הפועל הש״י בהשגחה פרטית ורצון פרטי וזה אמנם נמשך לסידור והנימוס אשר גזרה חכמתו מההטבת והחנינה. וזה אמנם בסדור מתמיד כשימצא מקבל נאות. ואחר שהתבאר שמהנחתינו חיוב המציאות יתחייב יכלת הויית יש מאין רוצה לומר אחר ההעדר המוחלט ויתחייב גם כן הויה רצונית הנה ראוי שנעיר על הספקות שחייבו בהנחה הזאת כדי שלא ישאר בה שום מביכה וזה שהם אמרו תחילה שאנחנו נראה בכל מתהוה שיתהוו הצורות לא הגשמית. ב׳ שהצורה תתן הדומה לה אבל איך תתן הגשמות שלישי שמהנחתינו יש מאין יתחייב שיהיה הרקות נמצא מה שהתבאר שהוא שקר ואמנם חיוב זה מבואר אצלם וזה שהרקים אשר בהם נמצא העולם קודם המצאו כבר היה אפשר שימצא בהם גשם והנה הוא מסכים לגדר הרקות שהוא מקום פנוי מגשם שאיפשר שיהיה בו גשם. ד׳ שלמה שלא היה שם טבע מיוחד קודם העולם הנה לא היה אפשרות מיוחד במקום ההוא אשר נמצא מיתר המקומות הפנויים. ואחר שהיה יחס הפנוי אחד בכל המקומות אל הפועל הנה תתחייב השאלה איך נמצא במקום ההוא בייחוד אבל ראוי שימצא במקום בכל הפנוים ויהיה אם כן גשם בלתי בעל תכלית נמצא מה שהתבאר המנעו. ה׳ כי לא ימלט העולם קודם הוויו אם שיהיה מציאותו מחוייב או נמנע או אפשרי ואם היה מחוייב לא סר היותו ואם היה נמנע לא יתכן חיותי ולזה מה שיחוייב שיהיה מציאותו אפשר אבל האפשרות ממה שיצטרך אל נושא אלי הן הספקות שהערר בהנחתינו יש מאין. והנה ממה שהתבאר לנו מהדברים יתבאר התרם בקלות ואמנם הא' לא בא לכלל ספק שאם אנחנו לא נראה בהויה החלקים שיתהוה הגשמות הנה לא ימנע בעבור זה בהויה הכוללת שיתהוה הגשמות וזה מבואר בנפשו וכ״ש עם מה שיתבאר שאין המלט מאצילות דבר גשמי מלא דבר ממנו גם כן אף למאמיני הקדמות. והב' שיסודו אין ראוי שיתן הגשמות אחר שאינו דומה לצורה אין התרו ממה שיקשה ראשונה שאם היה ההתהוות בחיוב בלתי רצונית היה מקום לספק אבל אחר שההויה רצונית אין מקום לספק ועוד שכבר קדם שההויה היתה ע"צ ההטבה והחנינה. ולזה כבר תתן הדומה לה כי תכלית ההויה כבר התבאר שהוא טוב גם י"י יתן הטוב ואמנם הג' המחייב שיהיה הרקות נמצא התרו גם כן ממה שיקל וזה שיש לאומר שיאמר שקודם העולם לא היו הרחקים נמצאים וששים המצאם כשהמציא הגשם מאין. ועוד כשנודה חיוב הרקות לא יקרה ממנו מזה בטל בשכבר התבאר במאמר הא׳ מזה הספר חיוב מציאות הרקות הפך מה שיבינו. ואמנם הד' הנה להיות מקומות הפנוי על יחס אחד לא יחייב מציאות גשם בב״ת אם הש״י מציאותו בעצמו נמנע אבל היה שהמציא השיעור המיוחד המוגבל הנאות לשלמות העולם כפי מה שהוא בו. ואמנם השאלה למה בראו בזה המקום הפנוי ולא בראו בזה הנה אחרי שהמקומות כלם על יחס אחד באי זה מהמקומות שהיה ממציא תשאר השאלה למה לא ימציאו במקום אחר ובזה הדרך בעצמו השיב הר' על השאלה למה בראו בזה העת אחר שכל העתים אליו ביחס אחד ~ העתים והיות המקומות על יחס אחד לא יחייב שימלא כל המקומוות אם למניעות גשם בב״ת ואם לשלמות העולם שהוא ראוי שיהיה לו שיעור מוגבל ואמנם החמישי הוא הלציי וזה שבחנחתינו יש מאין לא היה לו נושא יקבל החלוקה ממחוייב או נמנע אפשר מצד המתפעל אבל האפשרות היה בבחינת הפועל לבד וזה מבואר בנפשו כבר התבאר שאין בהנחתינו זאת ר״ל החדוש במוחלט אחר העדר שום מבוכה אבל התבאר שאף כשנניח חיוב מציאות העולם ממנו יתברך יתחייב חדוש תמיד לא מדבר להיותו מתמיד בה כשלא ימנע מצד המקבל כי העניין בזה במדרגת השכל הפועל אצלם שהוא הפועל תמיד בכל עת שימצא מקבל מוכן ולזה כבר יצוייר מציאות התורה והנפלאות שבאו בה אף אם נאמין חיוב מציאות העולם ממנו יתברך על צד ההטבה אלא שהאמת הגמו' כפי מה שבא בקבלה והוא שהש״י חדשו והמציאו בעת ידוע כאמרו בראשית ברא וגו׳. וכל הפרשה כלה אלא שכבר תשאר השאלה למה המציאו בעת ידוע אחר שהיחס בם אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל אל כל העתים אחד והנה הספק הזה ואם הוא עצום מאד הנה התרו בא' מבפנים אם שנאמר שכבר גזרה חכמתו לסבה ידועה שיהיה לו התחלת הויה מחידש ולא תשאר בו השאלה למה המציאות בעת הזאת למה שהחדוש בכלל העתים יחד אחד ואם שנתיר לעצמינו מה שנמצא בקצת מאמרים לכלול הביאם הרב המורה ולא מצאנו או חולק עליהם אמרם מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבם ומהם אמרו מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן הכוונה מהם לפי מה שיראה החדוש התמידי אלה שהיו הווים בעת ידוע ונפסדים בעת ידוע אם בתנועה האישי׳ והפסדם ואם להיות כל אחד מהם הולך מהאחר מדרגת השלמות ואפשר שזה שאנחנו בו ישאר נצחי ואפשר שיפסד ויבא אחריו עולם אחר הולך מזה מהלך השלמות במדרגת החי מהצומח כי בזה דלתי החקירה נעולות והדברים עתיקים למקבלי האמת ואם היה מהחכמים שהרחיקו מאד הפסד העולם מצד העיון הנה יתבאר בקלות שאין בכל מה שאמרו שמה שיחייב במה שחייבו כמו שיבא במאמר הד׳ בה'. והנה בדרך הזה הותרו הספקות אשר מפאת הפועל גם כן והכלל העולה מהדברים שנתאמת מצד העיון חדוש לא מדבר מוחלט וזה נתפרסם לאברהם מבית דינו של שם ועבר אמר ברוך אברם לאל על קונה שמים וארץ ואמר נעים זמירות השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וזה שהרקיע מורה במה שאין ספק בו היותו מעשה ידיו וזה מה שתקנו במטבע הברכות מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית לפי שחדוש המציאות בכללו לא מדבר הוא תמיד והנה להעיד על החדוש הזה הכולל הצורה והחמר יראה שתקנו במטבע הברכה מצד אור ובורא חשך שהוא ואם היה שנתקנ' פשוטה על המאורות הנה אינו רחוק שיורה על עיקר הבריאה ולפי שהצורה נותנת המהות הרמוז אליו והחמר מצד עצמו לא יעמוד ואין לא קיום רמוז אליו הנה יחס האור לצורה והחשך לחמר במה שאין לו צורה בזולת הצורה אלא שיחס בריאה להיותו מהעדר למה שכבר התבאר שחדוש אחר ההעדר מחוייב מצד העיון והתבאר גם כן חיוב יכלת השם להמציא גשם לא מדבר הפך מה שדמו אף למאמיני הקדמות אשר בעבור זה לא שמנו אמונת החמש פנה אשר לא יצוייר מציאות התורה בלעדיה והתישב עם זה המאמר המפורסם לרבי יצחק אמר לא היה צריך להתחדש התורה אלא מהחדש הזה לכם וכבר העיר ביישוב המאמר הזה הגאון הרב רבינו נסים ע״ה בפירוש התורה שהתחיל וכבר העיד החבר הכוזרי על הדעת הזה אמר זה לשונו ואם היה מצטרך בעל התורה להאמין ולהורות בהיולו הקדמון או שקדמו לעולם עולמים רבים קודם העולם הזה לא היה זה פגם באמונתו כי הוא מאמין כי העולם הזה חדש מזמן ידוע ותחלת האדם אשר בו היה אדם וחוה ובכלל נשלם מה שייעדנו בפרק הזה. והתחלה לאל לבדו ומרומם על כל ברבה ותהלה:
5
