אור ה', המאמר הראשון, הכלל השלישיOhr Hashem, First Treatise, Third Principle
א׳בבאור השרש הראשון והוא מציאות השם יתברך:
1
ב׳הנה עם היות כבר קדם לנו במאמר הזה בבאור ההקדמה הזאת על צד הקצור ולקחנו העיון באופן עמידתנו בה הנה אי אפשר מבלתי שנרחיב בו הדבור קצת כי בזה מהתועלת מה שלא יעלם למה שנפל בו מחלוקת בין המעיינים. ואומר לפי שהגזרה יתבאר עניינה בבאור הגבולים ובאור יחס הגבול האחד אל האחר והיה היחס בגזירה הזאת ידוע שהוא יחס החיוב כי אמרנו האלהי נמצא כבר נחייב המציאות לו נשאר אם כן בבאור הגזרה הזאת ביאור הגבולים לבד אבל גבול הנושא בה והוא האל ית׳ הוא דבר מוסכם עליו מבעלי העיון ומכתובי התורה שהוא נעלם תכלית ההעלם באופן שהשגת מהותו לזולתו נמנע. וכבר חתרו החוקרים להעמיד מופת בזה העיר בו הרב בחלק א' מהמורה בפ' אשר באר בו היות השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד. ולזה אמר שמנע השם זאת ההשגה ממשה במה שבקש ממנו באמרו הראני נא את כבודך שהיתה הכוונה שיודיעהו מציאות עצמותו ואמתתו. אלא שצריך לבאר איך לא נתבאר לאדון הנביאים מה שהתבאר לאחד מהמתפלספים. בהמנעות הזה עם המדרגה העליונה שנתעלה בה על כל הנביאים כמו שהעידה עליו התורה שהיה צריך להצעה מהחכמה האל יתברך שעור גדול מה שלא יעלם וכמו שהאריך הרב בזה בספרו. והנה צריך שיאמר בהתר זה שהבקשות האלה ממשה היו במראות הנבואה. ואיננו רחוק שיודע לנביא במראה הנבואה בנושא ונותן שואל ומשיב מה שהתבאר לו קודם במופת ואין המלט לפי זה מהשתמש משה קצת בחדה והוא הפך מה שהסכימו עליו המפרשים ומה שיראה מפשטי הכתובים פה אל פה אדבר בו. ודבר י"י אל משה פנים אל פנים. כאשר ידבר איש אל רעהו. ורבים זולתם. אלא שיש לנו בו פי' תשמענו במה שיבא בג״ה. ולא בקש משה השגת המהות לעולם ולא ימשיל הכתוב ולא ייחס לאדון הנביאים חלילה סכלות הבקשה הזאת במשלים או בחדות להיות גלוי ומפורסם למתחילים בעיון המנעות השגת המהות. ולזה יראה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מטבע הברכות בלשון נמצא ונסתר. וזה כי מציאותו נגלה ומפורסם ומהותו נעלם תכלית ההעלם ולהיות זה מבואר מאד הנה בגבול הנושא בהקדמה הזאת שהוא האלוה לא נכוין בו דבר עתה זולת המכוון באמרנו העלה לכלל הנמצאות. והנה זה מספיק בבאור הגבול הזה. ואולם בגבול הנשוא בהקדמה הזאת שהוא אמרנו האלוה נמצא למה שנפל מחלוקת בו בין מפרשי ספרי ארסטו צריך שנרחיב בו הדבור ליוקר השרש הזה והיותו עמוד והתחלה עצמית לכל. והוא כי ב״ס ואבוחמד והרב שנמשך אחריה׳ יראו שהמציאו׳ זולת המהות ושהוא מקרה קרה לו וב״ר וקצת האחרונים יראו שהמציאות איננו דבר זולת ולזה צריך שנבאר לדעת דעתם מאלו המפרשים מה שצריך שיובן מהגבול הזה בהקדמה הזאת. והנה לפי דעת ב״ר אין ספק שאחר שמציאותו ומהותו אחד ומהותו מתחלף תכלית החלוף למהות זולתו הנה מציאותו א״כ מתחלף תכלית החלוף למציאות זולתו. ולזה הוא מחוייב שהנמצא יאמר על האלוה ית׳ ועל זולתו בשיתוף השם הגמור ולא במין ממיני הספוק למה שבמיני הספוק התיחסות מה והחלוף הוא בקדימה ואיחור אבל מהותו יתברך אין לו התיחסות עם מהות זולתו מחוייב א"כ שיאמר שם הנמצא עליו ועל זולתי בשתוף השם הגמור וכ״ש לפי דעת הרב שיראה שמציאות מקרה לכל הנמצאות שהוא מחוייב ששם הנמצא יאמר על האלוה ית' בשתוף השם הגמור ולא במין ממיני הספוק. וזה שלמה שהוא מבואר שהאל ית' לא ייוחס לו מקרה הו מחויב שהמציאות לו אינו זולת המהות ולזה הוא מחוייב שיתחלף מציאותו תכלית החלוף בהתחלף מהותו ועצמותו ממהות זולתו. התבאר א״כ לפי דעת כולם שהנמצא יאמר בו ית׳ בשתוף השם הגמור עם שאר הנמצאות. וכן כתב הרב בפי' לפי דעתי לפי שעם היות יתחלפו המפרשים בשם הנמצא הנופל על שאר הנמצאות הנה הם מסכימים על הנמצא הנאמר על האלוהוית שאיננו דבר יוצא מעצמו. והנה מי יתן ואשער במה תפול הוראת זה השם כשיוחש אל האלהית ית׳. וזה כי באמרנו האלוה נמצא ויורה שם הנמצא על דבר שאינו יוצא מעצמו הנה הוא כאמרנו האלוה הוא האלוה. וכבר יפול זה הספק בשאר הנמצאות לדעת ב״ר והנמשכים אחריו שיראו שהמציאות איננו דבר זולת המהות וזה כי באמרנו האדם נמצא או הלובן נמצא הנה הוא לפי דבריו כאמרנו האדם אדם או הלובן לובן. ואם יאמר בזה שהוא חלק גדר הנה לא ימלטו מההכפל וזה כי באמרנו אדם כבר יובן בו חי מדבר נמצא. ולזה יהיה אמרנו אדם כאמרנו החי מדבר נמצא. וכן יפול ספק אינו מעטי לדעת האומר שהמציאות בשאר הנמצאות ושהוא מקרה קרה לו. וזה שאם המציאות מקרה יתחייב שיהיה נמצא בנושא ושיהי למציאות מציאות. ואם המציאות השני מקרה יתחייב נמצא בנושא ויצטרך ג"כ אל נושא ושיהיה לו מציאות אחר וכן לבלתי תכלית. ועוד שיהיה המציאות כדמות הצורה לחמר למה שהנושא לפי דבריהם יהיה נעדר בזולת מקרה ויתחייב אם כן שאם הי׳ המקרה הזה נותן המציאות והקיום לעצם שיהיה ראשון בשם העצם מהנושא כהיות הצורה ראשון בשם העצם מהחמר וכמו שנתבאר באחד מהשמע. וכבר הונח מקרה זה חלוף לא יתכן. ולפי שיתחייב מזה שאין המציאות מקרה לנמצא וכבר היה מחוייב מן הספק הקודם שאיננו המהות בעצמו הנה מה הוא המציאות א"כ מי יתן ואדע. והנה כבר יראה שהבטול בשלא יהיה מקרה למהות הוא אמתי והכרחי יתחייב א״כ שיהיה עצם המהות' או עצמי לו. וכאשר יתחייב שאיננו עצם המהות כמו שהתבאר מהספק הקודם הראשון ישאר א״כ שיהיה עצמי למהות. וזה שמתנאי המהות היותו נמצא חוץ לשכל כמו שאמרנו עד"מ שמהות האדם החיות והדבור הנה מתנאי המהות שיהיה נמצא חוץ לשכל. ולזה היה הוראת המציאות נאמרת בהסכמה בכל שאר הנמצאות ובלבד במקרים שאין להם קדימה קצתם על קצתם ויאמר בעצם ובמקרים בספוק למה שהמציאות חוץ לשכל יאמר בקדימה בעצם ובאיחור במקרים. אבל אמנם ההוראה הכוללת היא היות הדבר המיוחס לו המציאות בלתי נעדר ובדרך הזה בעצמו יאמר באל ית' ובשאר העצמים ר״ל שהוא בלתי נעדר אלא שהבלתי נעדר יאמר בקדימה בו ית׳ ובאיחור על שאר הנמצאות. ולזה הוא מבואר שלא יאמר הנמצא עליו ועל שאר הנמצאים בשיתוף השם גמור אלא במין הספוק. והתבאר א״כ הגבול הזה וההקדמה הזאת כפי קצורנו:
2
ג׳הפרק ב' באופן עמידתנו נשרש הזה והוא לפי מה שנאמר בהקדמה הג׳ ובפרק הג׳ מהכלל השני מזה המאמר:
3
ד׳והנה אם שיהיו עלות ועלולים ב״ת או בב״ת אין המלט מהיות עלה אחת לכללם למה שאם היו כלם עלולים היו אפשרי המציאות בבחינת עצמם והם צריכים למכריע יכריע מציאותם על העדרם והיא העלה לכלם המכרעת מציאותם והוא האל ית׳. התבאר א"כ מציאות במה שאין ספק בו אמנם לפי שהכוונה בהקדמה הזאת שהעלה לכלל הנמצאות נמצאת הנה כשנודה מציאות עלה ראשונה לעלולי' אחריו איך נעמוד על היותו לכלל הנמצאות אחד. הנה זה ממה שהתבאר בשרש השני וזה ומה שכווננו בזה הפרק:
4
ה׳הפרק ג' בבאור השרש הב׳ והוא היותו יתברך אחד:
5
ו׳לפי שיחס הנשוא אל הנושא בזאת ההקדמה גם כן יחס החיוב והנושא באלו השלשה הקדמות אחד והוא דאל יתברך וכבר דברנו בו במה שקדם הנה נשאר עלינו שנבאר בשרש הזה הגבול. הנשוא והוא אמרנו אחד כי ג"כ בו נחלקו המפרשים כי ב״ס ואבוחמד והרב הנמשך אחריהם יראו שהאחדות בעצם הדבר זולת המהות ומשפטו המציאות. ומה שיראה לנו שאין האחדות עצם המהות ולא דבר נוסף עליו אלא דבר עצמי לכל נמצא בפעל ובחינת שכלית מהעדר הריבוי בו. וזה שאם היה האחדות הוא עצם המהות היה אמרנו בעצם מה כאלו תאמר האדם אחד באמרנו האדם אדם או על שהוא חלק מגדרו כמו שקדם לנו בנמצא ולא יוסיף לנו הוראה בו והנה הוראת האחד המפורסמת היותו מורה על העדר הריבוי. ואם אמרנו שהאחדות המורה על העדר הריבוי הוא המהות בעצם המתואר באחד יחוייב אם כן בכל העצמים המתוארים באחד שיהיה מהותם אחד. ולזה הוא מבואר שאין האדירות עצם המתות. והוא מבואר גם כן שאיננו מקרה בו למה שהצורה היא יותר אמתות בשם העצם נותנת לנמצא מציאות והגבלה והבדל בפעל אשר אין הייחוד והמציאות וההגבלה דבר זולת זה ולזה הוא מבואר שאין הייחוד מקרה ולא דבר נוסף על העצם אלא דבר עצמי לכל הנמצא בפעל ומוגבל ובחינת שכלית מהעדר הריבוי בו. וכאשר התבאיר זה הנה בהיותו עצמי לכל נמצא בפעל הוא מבואר שהנמצא שיאמר בו המציאות בקדימת לכל שאר הנמצאות אשר הוא בפעל נצחי הוא יותר אמתי בשם האחר ויותר קודם מזולתו. וכן להיות האחדות נותנת הגבלה והבדל לנמצא הוא מבואר שהנמצא שהוא בתכלית ההבדל מכל הנמצאות ואם היה שלא יפול בו הגבלה הנה הוא יותר אמתי בשם האחד מזולתו במה שהאחד יפול בנמצא להבדילו מזולתו לא להיותו מוגבל במקום וכשיתבאר גם כן שהוא יתברך בתכלית הפשיטות וההעדר מהריבוי הנה בבחינה הזאת גם כן יותר אמתי ויותר קודם בשם האחד יותר מזולתו. והנה הרב המורה הרחיק מאד התוארים המחייבים באל יתברך ובייחוד התארים אשר יאמר באחד מד׳ פנים. ואם שיתואר בגדרו ואם בחלק מגדרו ואם בדבר יוצא מעצמו שכל זה הוא נמנע בחקו יתברך. ואם שיתואר ביחסו לזולתו ולפי שזה המין מן היחס איננו עצם הדבר ולא בעצם הדבר באיכיות היה נראה בתחילת המחשב שיותרו בחק הבורא יתברך ואיננו כן לפי דעתו. והנה בקצת הדברים הוא מבואר. וזה שהוא מבואר שאין יחס בינו ובין המקום ובן שאין יחס בינו ובין הזמן למה שהזמן מקרה נמשך לתנועה והתנועה ממשיגי הגשמים והוא יתברך איננו גשם. וכשאין בינו ובין הנמצאות הצטרפות לפי שמסגולת המצטרפים ההתהפך בשווי והוא יתברך מחוייב המציאות וכל מה שזולתו אפשרי המציאות אין הצטרפות א״כ ולא אפילו קצת יחס לפי שלא ימצא היחוס אלא בין ב׳ דברים תחת סוג אחד. וכל שכן שלא ימצא בין דברים שהם תחת ב' סוגים עליונים ולא אפילו אשר הם תחת סוג אחד עליון כאלו תאמר החכמה והמתיקות עם היות שניהם מסוג האיכות. ואין יחסו בינו יתברך ובין זולתו עם ההפרש אשר ביניהם באמתת המציאות. ולזה לא יותר בו תואר מחוייב שיבא לא׳ מד׳ דברים והוא כל מה שיביא לנשמות או מה שיביא להפעלות ושינוי אומה שיביא להעדרה כמו שלא יהיה הדבר בפעל לו ואחר כך ישוב בפעל. אומה שיביא לדמיון דבר מבריותיו כי הדמיון הוא יחס מה וכשלא יהיה היחס לא יהיה דמיון. וז״ש ואל מי תדמיוני ואשוה. ואל מי תדמיון אל. מאין כמוך. והעמיק עוד כי גם המציאות והאחדות לא יאמר בו יתברך כי אם בשתוף השם כמו שקדם לנו ביאורו. וכן הקדמות כי למה שהקדמות יורה זמן והאל ית' אינו נופל תחת הזמן לא יפול עליו שם הקדמות. סוף דבר לא יותר בו אלא מן התאר שיתואר הדבר כפעולתו לא תאר הפעולה בעצם הפועל. והריבוי הוא בפעלות לבד אשר פעל כאלו תאמר פעל ועשה שזה לא יחייב שינוי וריבוי בעצם הפועל והריבוי הוא בפעולות לבד. ולזה היו התארים העצמיים המתוארים בחקו יתברך הם משוללים לברכי המכבד ייחדו המתואר. וכל אשר ירבה השוללים ירבה התיחדות ובזה היה חלוף מדרגות השלמים ובדבר הזה יפול היתרון בין המשיגים וזה שיתבאר לקצת במופת שלילת דבר מה ממנו יתברך לא התבאר לקצתם לא שישינו דבר מחוייב בו יתברך. וזה למה שאם נחייב לו שלמות מהשלמיות אשר לזולתו כבר יהיה יחס בינו ובין זולתו. ואיך שיהיה הנה אם נחייב לו דבר הנה יהיה בעל הדבר ההוא אשר נחייבהו לו. וכבר יתחייב בו ההרכבה אשר היא נמנעת בחק המחוייב המציאות כמו שהתבאר בהקדמה הכ״א האומרת כי כל מורכב מב' דברים אינו מחוייב המציאות וכאשר התפרסם זה התבאר אצל החכמים שהשגתו נמנעת אצל זולתו ולא ישיג מה הוא אלא הוא. ולזה היתה השתיקה בתהלותיו מחוייבת כאמרו לך דומיה תהלה. ואמרו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. ונעזר בזה במאמר אחד נאמר שם בברכות אמרו ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמ' האל הגדול הגבור והנורא העזוז והאדיר והחזק א״ל רבי חנינא סיימתיה לכלהו שבחי דמרך השתא הנך תלתא דאמרי אלמלא דאמרינהו משה רבי' ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוה יכלינן לממרינהו ואת אזלת ואמרת למה הדבר דומה למלך ב״ו שהיו לו אלפי דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. והנה למה ששתקו רבי חנינא מהרבו מתארים ובאר שהג׳ אשר נתיר לאמרם היה בשנזדמנו עניינם שנים הא' שאמרם משה והב' שתקנום הנביאים בתפלה שאלמלא לא היינו אומרים אותם אלא בקראנו בתורה. ובאר גם כן במשל שמשבחים אשר נאמר אינם ממין השבחים הנמצאים בו. שלא אמר ומקלסין אותו במאה זהובים וכן חתם באמרו והלא גנאי הוא לו הנה מכל זה מבואר ונגלה שתארי החיוב אסורים ונמגעים מחקו יתברך אבל הם חרוף וגדוף ממי שיאמרם והוא לא ירגיש. זהו הכלל העולה מדברי הרב המורה ואם הוא האריך והרחיב בו הדבור הרבה והנה אי אפשר לו מבלתי שנעיר על ספקות שבאו בדבריו. ואחר כך נבאר שמה שחייבו הוא בלתי מחוייב. אם תחלה אחר שהתארים שיתואר בייחסו לזולתך שיביא להעדר נמנע מחקו כמו שלא יהיה דבר בפעל לו ואח״כ ישוב בפעל הנה אך התיר מן התאר שיתואר הדבר בפעולתו כאלו תאמר פעל ועשה וברא שזה כבר יביא אל העדר שקודם הפעולה או העשייה או הבריאה כבר היה בכח ואח״כ שב בפעל ושנית אם היה חיובו זה אמת שהתארים המחייבים נמנעים בחקו למה שחייבו ההרכבה אשר היא נמנעת בחק המחוייב המציאות. הנה לא נשאר יתרון השנה לשלמים על אחד מהמתחילים בעיון. ומה שחשבו לסלק הספק הזה בריבוי בשוללים איננו מספיק וזה שהאחד שהוא מבואר במעט עיון שהשגת עצמותו ית' נטנעת והיה מחוייב שלא יתואר בתאר מתארי החיוב למה שייחייבו ההרכבה שהיא נמנעת בחקו אחר שהתבאר היותו מחוייב המציאות הנה כל מי שישיג היות כל תאר אי זה תאר היה נמנע בחק ה' להיותו מחוייב המציאות ואין בו כי אם עצמותו אשר הוא בתכלית ההעלם כבר ישיג כל מה שהשיגו אדון הנביאים. והנה ידיעת פרטי התארים הנמנעים בחקו לא תוסיף שלמות על הידיעה הכוללת אשר למתחיל בעיון אחר שידיעתו ידיעה מופתית. וזה שהמופת בכל התארים אחד בעצמו ולזה היתה עצמותו השגתו א' בעינה. ומה שלא ישיג ממנו הוא העצמות לבד והוא שלא השיגוהו אדון הנביאים וזולתו מהנבאים ושלשים שאם היה המופת הזה מכריח המנעית התארים העצמיים בחקו היה רחוק. שיבקש משה במראה או בהקיץ ידיעה העצמית באמרו הראני נא וגומר כמו שרמזנו בפ״א מזה הכלל וזה שהוא ידוע ומוסב' כל מה שהגיע אלינו דבריהם שהשם הגדול המפורש שהוא בן ד' הנקר׳ ככתבו ובמדינה בבנויו הוא שם העצם ושאר שמותיו ית׳ נגזרו מפעולותיו וכ״כ הרב בפי' כי לזה נקרא שם המפורש ענינו שיורה הוראה מבוארת אין השתתפות בה והוא יורה על ענינים אחרי' אין השתתפות בינו ית' ובין זולתו בענינים ההוא והנה אחר שידיעת עצמותו נמנעת הוא נמנ׳ היורה על העצמות יש יורה על תאר עצמי הוא נמנע שהמופת לא יכריח היות לו תארים עצמיים נמנע ולזה לא ישאר עניין יורה עליו השם ההוא הנה כבר יראה שלחצתו זאת הקושיא כשאמר וזה לשונו ואפשר שיורה לפי הלשון אשר אין אתנו היום ממנו אלא דבר מועט וכפי מה שיקרה על ענינים חיוב המציאות ומי יתן ואדע למה היו נמנעים ללמד אותו אלא פ״א בשבוע. והנה כבר היה ראוי שיתפרסם אף להמון כי עניין חיוב המציאות הוא דבר לא יסכלהו ההמון. והעמידה על המופת בו הוא ממה שלא יקשה וממה שלא יחייב הסתר הסוד ההוא. אבל ראוי שיתפרסם בכל קהל ישראל. ויותר נפלא מזה אמרו בשם בין שנים עשר אותיות שהוא למטה בקדושה משם בן ארבעה שהוא מורה על עניין יותר מיוחד משם א״ד והיו מכנים בו כמו שאנו מכנים בשם א״ד הנה כבר חייב בזה תאר עצמי ואם היה ענינו שהיה מרבה כשוללים לא היה עניינו מחייב ההסתר גם אמרו שהיו מכנים בו אינו נראה כן לפי שהרשה אצלנו במקדש בכתבו. ולפי שהשם בן י״ב הוא שם בן ד' בנקוד ידוע בג' דברים כמו שבא בספר הבהיר. הנה כאשר הביא ההכרח להסתיר שם המפות בנקודו המיוחד היו מבליעין הכהנים בנעימות אחיהן שם בן י״ב כדי שיקראוהו בכתבו עם היות שלא היה בנקודו המפורש. והיו מבליעין אותו להעלים נקודו מההמון כדי שלא ישתמשו בדבריהם דרך חול בשיחה בטלה שלהם וזה לגדולת השם. ואיך שיהיה הנה אין בהוראת השם ההוא הוראה שוללת. ולזה היו תארי החיוב לפי מה שיראי בלתי נמנעים. ומן התמה איך חייב שאין הצטרפות בינו ובין דבר מברואיו למה שמסגולת המצטרפין ההתהפך בשווי. והנה אין המלט מהיותו עלה והתחלה והעלה עלה לעלול. וההתחלה התחלה למה שהיא לו התחלה ולזה הוא מבואר שמזה הצד יש יחס בינו ובין ברואו וכן אמר שאין יחס בינו ובין הזמן להיות הזמן משיג לתנועה והתנועה ממשיגי הגשמים. הנה כשנניח כן הנה אם הזמן נצחי הנה יש יחס ודמיון בינו ובין הזמן בנצחות. וכל שכן עם מה שהתבאר מדברינו בכלל הב' שקוות ההקדמה האומרת שהזמן מקרה נמשך לתנועה והנה מכל אלו הפנים יראה שהתאר שיתואר הדבר בייחסו לזולתו אינו נמנע בחק השם. והנה הנשאר עלינו שנבאר איך הוא בלתי מחוייב מה שחייבו מהטענות אשר העיד עליהם. אם להטנעות הדמוין כמו שיעידו עליו הפסוקים. ואם שנסתייע במאמר ר' חנינא ואם להמנעות ההרכבה במחוייב המציאות אשר הוא אצלו מופת חותך בטניעת התארים ונאמר שאין ספק שהרחקת הדמיון בינו ית׳ ובין ברואיו מחויב. והנה עם היות השלמיות תחת סוג אחר כאלו תאמר הידיעה או היכלת הנה למה שיש ביניהם הפרש עצום אם בחיוב המציאות ואפשרותו ואם בתכלית ובב״ת די בזה הרחקה משיפול ביניהם הדמיון. ועם היות בהרחבת הלשון יפול שם הדמיון ביניהם הנה להיותם בתכלית ההרחקה משני אלו הפנים ראוי שיסולק מהם הדמיון וזהו מ״ש ואל מי תדמיוני ואשוה. הנה אמרו ואשוה יורה שעם היות כבר יאמר הדמיון במה שהם תחת סוג אחד. הנה להמנעות השווי ביניהם והרחקתו כבר יתאמת שאין לדמותו לדבר ישוה לו כשום בחינה מהבחינות וז״ש ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. הנה באר שהדמיון הנמנע בהקו הוא הדמיון אשר בו ערך מה ולהיות הדמיון אשר בינו ובין ברואיו בלתי נערך למה שאין יחס וערך בין הבב״ת ובב״ת הוא הנמנע לערוך בו דמות. וכבר יראה שהדמות הבלתי נערך אינו נמנע. ואמנם מאמר רבי חגינא כשנתבונן בו הוא יורה על מה שאמרנו וזה שהוא נעזר במה שאמר סיימתינהו לכלהי שבחי דמרך. יראה הראות מבואר שסבות השתיקה הוא להפלגת ריבוי השבחים. ולפי שלא היה יכול לספרם לא היה ראוי שירבה בשבחים שהריבוי בהם והירידה בפרטיהם יורה שהכוונה לקלסו בהם. ולזה יראה לשומעים שאם היה יודע לו שבחים אחרים לא היה שותק מהם. ולזה ימשך מהשבח הזה נגאי להוראותו שאין לו שבח אחר ולזה לא היינו מתירים לעצמנו לאמר בתפלה להיות התארים ג' שהוא מספר הראשון מהריבוי אם לא שתקנום אנשי כנסת הגדולה ואם היה שאמרם משה וזה כי לפי שהשרש אצלנו לעולם יסדר אדם שבחו של הב״ה ואחר כך יתפלל. הנה הקפידה ברבוי השבחים ראוי שתהיה בדברים אשר סדורם מחוייב ולזה יהיה בו הסכנה שלא יראה כמסדר כל השבחים מה שלא יעלם ולזה אמר ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה וזה שהוא ידוע שאחר שאמרם משה כבר התירם לנו אלא שהסכנה כלה היתה לסדור חיוב השבחים ומצד הריבוי היה נראה כמספר השבחים כלם או רובם לא מצד השבחים עצמם שבזה היה מספיק לנו באמרם אדון הנביאים וכבר יראה גם כן שהתארים ההם שהרבה בהם ההוא דנחית הנם כתובים בספרי הקודש במקומות מתחלפים אלא שהסכנה להורות להם במקום אחר וכל שכן במקום שסדור השבח מחוייב ולזה צרף בהתר אנשי כנסת הגדולה. והנה אמר ומקלסין אותו בשל כסף שעם היות שבח בצד מה שיראה שהוא מקלסו בכל מה שישלו מהממון היא לו גנאי ואמנם אמר של כסף ולא אמר בקע זהובים לשני ההבדלים שספרות אשר בין שבחיו ית׳ ובין שבחי זולתו שהם מחיוב המציאות ואפשרותו. ולזה אינם ממין אחד באמת. והב׳ להיות כל אחד משבחיו בלתי בעל תכלית בחשיבות ובשבחי זולתו בעל תכלית. ולזה היו ב' הבדלים האלה אשר במשל וזה שאחרי שהיה מראה היותו מגביל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר היה ראוי לחושדו היותו מגביל בלתי בעל תכלית בחיזק ובכלל שלא היה מחלק בין תארו יתב׳ לתאר זולתו זה מה שיראה רבי חנינא לא שיהיו נמנעים התארים בחקו כל שלא יהיה בו הכשלות הסכנה שיראה במספר כל השבחים ולזה הותר לנו כשאנו מרבים בתחנונים לתארו בי״ג מדות למה שיש לנו הראות מבואר שהוא לתכלית בקשת הסליחה ולא לסדר השבחים ולהגדילם ולזה מה שנמצא בתהלות נעים זמירות תארים ושבחים וההתר כספורים לו ולזולתו כאמרו תהלת השם ידבר פי ויברך כל בשר וגומר. ואמר גם כן מורה על הפלגת ריבוי השבחים ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם. אספרם מחול ירבון הקיצותי ועודי עמך. כי הנה אחר שהפליג בספור תהלת השם וידיעתו הפרטים חתם מאמרו כשאמר ולו אחד בהם ירצה לומר כלומר בבחינת עצמו הוא אחד בכל אלו הידיעות כי לדברים לא יקרה ריבוי בעצמותו אבל בבחינתו והוא אמר ולי מה יקרו רעיך אל ירצה המעלות העצמיות הבלתי נבדלות ממנו כאלו הם רעיו והורה על העצם אשר לכל אחת בעצמה וזה לחיוב מציאותה והיותה בלתי בעל תכלית בחוזק וזה באמת מה יקרו מה עצמו ראשיהם וכן על הפלגת רבויים באמת אספרם מחול ירבון. והנה המשיל המספר בלתי בעל תכלית לריבוי המופלג שהוא גדול מריבוי החול. והנה להיות הספירה בהם כל כך מופלגה דמה התעסקות בספירה כאלו השתקע בהם באמר ההיצותי ועודי עמך ירצה שכשיתעורר ויקץ ממה שנשתקע בספירה ההיא הנה ימצא עצמי עודנו עם ה' כלומר שבהפלגת הספיר׳ ההיא לא יצא מעצמותו למה שהם עצמים בלתי מתפרדים והוא בהם אחד כתכלית הפשיטות ואם אינם בשתוף השם גמור אבל בקדימה ואיחור עם ההפרש אשר בין הבעל תכלית והבלתי בעל תכלית. וכאשר התישב זה הנה בקש אדון הנביאים באמת הראני נא את כבודך היתה ראויה אליו כי הבקשה הראשונה באמרו הודיעני נא את דרכיך היתה הידיעה דרכי פעולותיו והנהגתו כמו שאמר הרב המורה. והנה בהודיעו אותם אליו ימצא חן בעיניו. והבקשה הב' באמרו הראני נא את כבודך. היתה ידיעת התארים העצמיים הבלתי נבדלים ממנו והמשיל ההשגה הזאת לראיה כי הראיה החושיית לא תהיה כי אם בשטח הנראה שהוא עניין בלתי נפרד ממנו. אבל עצמית הדבר בלתי מושג בחוש וכן ההשגה ההיא עם שהשגת העצמית נמנעת השגת התארים העצמיים היתה אצלו אפשרית. והנה באתהו התשובה על זה לא תוכל לראות את פני. כנה ההשגה ההיא בראיית הפנים להיות פני הדבר הם הנראים. ואמנם ייעד לו ראיית האחור כוונה ממנו שאם היות לא יישיג התארים ההם העצמיים בשלמות הנה ישיג מהם השגה מה אשר המשיל אותה ביחס אלה ההשגה אשר בקש כיחס האחור אל הפנים והנה לדעת הרב שאשר ייעד לו בזה היא השגת מה שנמשך ממנו כלומר מבראותיו כלם כמו שאמר בשתוף שם אחור הנה היה אמרו וראית את אחורי כפל ומותר למה שכבר הבטיחו על השאלה הראשונה באמרו אני אעביר כל טובי על פניך שזה תשובת על הבקשה השנית ושהשיג חלק ממנה מלבד מה שהבטיחו על הראשונה ובאשר התישב זה הנה איננו רחוק שיהיה השם המפורש מורה על תאר עצמי בלתי נבדל אשר החכמים היו מוסרין סודו לתלמידיהם בתנאים הנזכרים שם. וגם שם בן י״ב כן ולזה לא היו מוסרין אותו אלא לצנועים שבכהונה להברח הברכה שהיתה מיוחדת להם במקדש ככתבו. והנה במאמר הד' נרחיב בו הבאור בג״ה. ואולם כבר נשאר עלינו שנבאר איך לא יתחייב שלילת התארים העצמיים עם הוראותינו ההקדמה האומרת כי כל מורכב משני דברים איננו מחויוב המציאות. והוא ממה שלא יקשה וזה בשני פנים הא׳ שעם היות התארים נבדלים בחקנו הם מתאחדים בחקו. והטוב הבב׳׳ת אשר לו לעצמות יכללם וישימם אחד מכל הפנים. והב' שההקדמה ההיא אמתית בצד מה כאשר המקובץ והמורכב צריך אל מקבץ ומרכיב והוא שיהיה כל אחד חלק עצמות ונאמר שההרכבה ההיא מהמרכיב סבת המורכב ואבל הוא יתברך אין לו חלק עצמות כי עצמותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות ויתחייב לו חיוב עצמי הטוב בכלל מה הוא המונע אם כן שלא יהיה מחוייב לעצמותו המציאות ואם היה שנחייב ממנו כעצם הטוב בכלל או הידיעה והיכולת הבלתי בעל תכלית בפרט ושאר המעלות כהתחייב האור מהמאיר לו הונח על דרך מ״ש מאיר מהמחוייב המציאות לעצמו המנע ממנו האוד המתחייב ממנו בעצם חיוב המציאות אשר לו לא כי האור איננו עצם נבדל מעצמותו שיהא צריך למרכיב ומקבץ אבל הוא דבר עצמי שראוי שיתואר בו כן הוא ענייני התארים באל ית׳ וכ״ש הקדמות שאיננו אלא בחינה שכלית שהוא בלתי הווה. והמציאות שהוא הוראת היותו בלתי נעדר. והאחדות שהוא מורה על היותו בזולת ריבוי בעצמו ושהוא אין בו שניות בצד מהצדדין כן ראוי שיובן לפי האמת בעצמו ולפי מה שתנזרהו התורה. ואחר שהתבאר שמה שחייבו הרב הוא בלתי מחוייב הנה ראוי לחקור עור אם הוא נמנע. ואולם להיות החקירה הזאת יקרה מאד עם שבה מהסכנה העצומה מה שלא יעלם. הנה אין לנו להתעצל בה ולהכניס דברינו במה שנראה לנו קדוש השם יתברך. ובכיוצא בו נאמר במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב והנה כבר יראה מה שאין ספק בו שמה שחייבו הוא נמנע. וזה מפנים מהם שכבר התבאר במה שקדם שהנמצא והאחד הנאמרים בו ית׳ הם תוארים עצמיים ולזה אין המלט מחיוב תארים עצמיים לו יתברך ומהם שכבר יראה שכשניחד לו יתברך ידיעה ויכולת והיה מה שיורה עליו שם הידיעה הוא העדר סותרו והוא הסכלות ושם היכולת העדר הלאות הנה בהכרח יורה כל אחר מאלו השמות המיוחסים לו על דבר חיובי. וזה שהמובן בהעדר הסכלות הוא ידיעה והשגם מה ואם היה שתתחלף ידיעתו מידיעתנו כהתחלף עצמו מעצמנו. אמנם אין המלט מהיות העדר הסכלות מורה על ענין חיובי מובן אצלינו להיות סותר הסכלות אינו אלא עניין אחד מורה עליו והיא עניין השנה. ולזה אוסר שאם לא היתה הוראת זאת הידיעה והמובן בה עניין חיוב עצמי לו ית' הנה בהכרח שיהיה עצמותו למה שאי אפשר שתהיה תארו מקרי להמנעות יחס המקדים לו ית׳ ואם היתה עצמותו יתחייב א' מב׳ בטולים אם שיהיה עצמותו ית׳ מושג אצלנו אם היה שאין בעצמו אלא המובן אצלנו בשם הידיעה ואם שיהיה בעצמו דבר זולת המובן אצלנו בשם הידיעה ויהיה בהכרח עצמותו מורכב מב׳ עניינים והם מה שנשיג בהם הידיעה ומה שנסכלהו וכל אחד מאלו בתכלית הבטול וזה שהיותו מושג אצלגו המנעות מבואר לכל מתחיל בעיון. והיות עצמותו ג״כ מורכב נמנע למה שיתחייב היותו אפשר מציאות ולזה מה שיתחייב ששם הידיעה ושם היכלת תארים מחייבים עצמיים לו ית׳ עם שעצמותו אחד ומחוייב המציאות ויהיה מי שיחס לו שם הידיעה על שהוא עצמותו מחייב לו הרכבה והוא לא ירגיש והתבאר אם כן היות מה שחייבו נמנע ומהם כי לפי שהתבאר שהמובן בשם הידיעה והיכלת כשניחם לו ית׳ הנה הוא דבר חיובו מושג אצלנו למה שהעדר הסכלות והעדר הלאות הנה נבין בכל אחד דבר מה והוא סותר הסכלות וסותר הלאות. והנה מבואר שמה שהוא מובן בסותר הסכלות איננו מה שיובן בסותר הלאות הנה אם כן המובן מהאחד יתחלף בהכרח לאחד יתחייב אם כן שאין המובן ככל אחד עצמותו שא״כ היה עצמותו מורכב מדברים מתחלפים ומהם שאם היה החיוב שחייבו משלילת התארים העצמיים אמתי להמנעות ההרכבה ולהמנעות שום יחס ודמיון בינו ובין זולתו למה ששם הידיעה והיכלת על דרך נמשל יפלו על זולתו הוא נמנע שנחייב לו שום מובן מהם חיובי כי ההטנעות איננו שלא נדע לו תאר עצמי לבד אלא שלא יהיה לו תאר עצמי הנה אם כן ישאר בהכרח משולל מכל המובן אצלנו בהשגה ויכלת ולא ייוחס לו בעצמותו ולא בתאר עצמי ולפי שהוא מבואר היותו משולל מכל סכלות ולאות ישאר אם כן משולל מב׳ הסותרים או ההפכים יחד רוצה לומר משולל מידיעה וסכלות ויכלת ולאות וכל זה בתכלית הבטול והגנות. ובכלל באמרנו שהוא יתב׳ איננו בלתי יודע כבר חייבנו שהוא יודע והסוכן בו מושג אצלנו ואם היתה הידיעה עצמותו או חלק מעצמותו כבר יתחייב שיהיה עצמותו או חלק מעצמותו מושג אצלנו והוא בתכלית הבטול ויתחייב מה שאיננו למטה מזה בגנות ובטול וזה שמה שיתחייב ביודע יתחייב ביכול ורוצה ושאר התארים ואחר שהמובן מושג אצלנו הנה הידיעה איננו יכלות ורצון והם אם כן ג׳ עניינים מתחלפים ולפי שעצמותו שתים אחד מכל פנים אם הם עצמותו או חלק מעצמותו יהיה במאמר האומר הוא אחד אבל הוא נ׳ וג׳ אחד וכל שכן לנו עדת המאמינים בחדוש שאין המלט משיתחייב אחד שפעל שהוא בהכרח ידע לפעול ויכול לפעול ורצה לפעול ומה שיתחויב מפעולתו הוא מובן אצלנו והוא מבואר שהמובן אצלנו מידיעה ויכלת ורצון הם עניינים מתחלפים ואם היו עצמותו יתחייבו שני בטולים הא׳ שיהיה עצמותו מובן אצלנו והב' שיהיה בעצמותו ריבוי חלילה יתחייבו אם כן מה שאין ספק בו היותם תארים עצמיים עם היות עצמותו אחד מחוייב המציאות יתברך שמו ולזה הפליג המשורר כשספר בהפלגת ריבוי התארים עצמיים אמר ולו אחד בהם הורה היותו עצמותו אחד עם היות תארי העצמיים רבים אשר רמז בריבויים במלת בהם שהוא כנוי לריבוי. ובארם עוד באמרו ולי מה יקרו רעיך אל וגו׳ כמו שקדם ולהיות האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד נמצא שיסכים עמו בעל ספר יצירה אמ' כשלהבת השורה בגחלת מורה על האחדות הבלתי מתפרק והוא האמת בעצמו כי כמו שלא יצוייר היות העצם בזולת מציאותו ולא מציאותו בזולת העצם כן לא יצוייר מציאות התאר בזולת המתאר ולא המתואר בזולת התאר ויכלל הטוב המוחלט שהוא כולל כל מיני השלמיות וזה מה שרצינו לבארו. ואומר עוד שמה שהביא אליו העיון והתאמת בתארים במה שאין ספק בו הוא מסכים בהכרח עם דעת גדולי הפלוסופים כמו ב״ס ואבונצר וב״ר ור׳ משה הלוי. וזה אמנם אחר הניחנו שני הקדמות כמבוארות בעצמן. האחת שהשגת מהותו ית׳ לזולתו הוא נמנע וזה אמנם יתאמת אצלנו במה שהוסכם עליו מן הפלסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד. ולזה אם חיה המהות מושכל לשכל זולת היה המהות מתאחד ומתעצם עם השכל למה שהשכל מתעצם במה שישכילהו הב' שהשגת חלק ממהותו הוא נמנע וזה שאם היה חלק עצמותו מושכל יתחייבו ממנו בטולים. הנה ראשונה יתחייב רבוי בעצמותו יתברך ויהיה ההרכבה בעצמותו. למה שבו חלק מושג וחלק בלתי מושג. ושנית כי למה שהשכל יתעצם במה שישיג הנה יתעצם במה שישיג בחלק עצמותו וזה מבואר הבטול. ואחר שהתבארו אלו ההקדמות אומר כי כשעויינו דעות הפלסופים בהשתלשלות הנמצאות מהעלה הראשונ׳ למה שהוקשה להם התחיי' המורכב מהפשוט הסכימו כי להיות העלול הראשון מורכב ממושכלים מתחלפים אם מה שישיג מעצמות העלה הראשונה ואם מה שישיג מעצמותו ואם מה שישיג חיות מהות עצמותו יתברך עלה לו והוא עלול ממנו ראוי שהמושכל היותר משוכח הוא מה שישכיל מעצמות העלה הראשונה. והמושכל הזה יתחייב ממנו העלול השני והמושכל השני המשובח אחריו הוא מה שישיג מעצמותו ויתחייב ממנו צורת הגלגל מה שישיג היותו יתברך סבה לו הוא אשר יתחייב ממנו חמר הגלגל. ולפי שהתבאר מההקדמות שהשגת עצמותו או חלק מעצמותו הוא מהמנע הגמור הנה יתחייב שאשר אמרו שהשגת חלק בעצמותו הוא היותר משוכח צריך שיובן מה שיושכל בעצמותו מן התארים העצמיים וזה שההשגה בשלילות הוא בעצמו ההשגה כשהוא סבתו כי העלול הראשון כשידע שהש״י סבתו ידע שהוא עלול מעצמותו והנה שמיחו המושכל האחרון בחשיבות. ולזה מושכל הראשון כחשיבות צריך שיהיה מה שיושכל ממנו מעצמותו בתארים העצמיים. והנה לשון ר׳ משה הלוי כמאמר אחר שחבר במניע הראשון אמר זה לשונו וכו' חוייב שיהיה ההשתלשלות על זה הדרך. והוא כי מגיע הכל למה שיהיה ישכיל ממחוייב המציאות מה שישכיל וישכיל עצמותו וידע כשהוא עלול למחוייב המציאות ויהיה כל אחד מאלו מושכלים לו ממעלת המציאות ושלמותו מה שיגזור שישפע ממנו המציאות לזולתו חוייב שנתחייב ממניע כל ג' נמצאות והיותר ראוי בדבר הטבעי שיהיה היותר חשוב שבעלולים מתחייב מהיותר חשובה שבעלות ולזה יהיה מניע הכל במה שישכיל (מעצמותו יתר) [ממחוייב המציאות] חוייב ממנו מציאות (צרות) [מניע] גלגל הכוכבים הקיימים (יש לתקן זה הלשון עם לשון ר׳ משה הלוי) ולמה שישכיל מעצמותו חוייב ממנו מציאות צורת הגלגל המתנועע ממנו ובמה שישכיל מי שהוא עלול ממנו חוייב ממנו מציאות חומר גלגל ע״כ. גם כן ב״ר החולק עם ב״ס ואבונצר במגיע הראשון מסכים אם זה בשומו המושכל הראשון בחשיבות מה שישיג העלול מעצמותו יתברך ואין דרך לזה כי אם בתארים העצמיים. ולזה צריך שנאמר שאם היו קצת החכמים מסלקים התארים המחוייבים ומרבים בשלילות צריך שיובן זה בתארים המורים על העצמות כי אלו החיוב נמנע בהם לא זולת זו ודעהו.
6
ז׳הפרק ד' באופן עמידתנו בשרש הזה:
7
ח׳ לפי שהשרש הזה [היות האל ית׳ אחד דבר יכלול שני ענינים] (כבר יכלול בעניינים) הא׳ היות האל ית׳ אחד בעצמו בתכלית הפשיטות והשני מניעת השניות וזה כי כשהונח היותו ית' פשוט אחד בעצמו כבר יפול הספק אם יש שם אלוהות יותר מאחד הנה הראשון נתבאר בקלות ממה שקדם וזה כי למה שהתבאר' שהנמצא כולו' כאיש א' נקשר קצתו בקצתו ושכוחות הגלגל מתפשטו׳ בזה החמר ומכינו׳ אותו ושלא ימלט מהיות לגלגל מניע עד שנעלה למניע מחוייב המציאות והמחוייב המציאות אי אפשר שיהיה מורכב כמו שהתבאר בהקדמה הכ״א הוא מבואר שהמחוייב המציאות הוא פשוט מבלי הרכבה כלל והוא המין הראשון מהאחדות ואין המין השני והוא השניות וזה כשנניח האל יתבר׳ אחד פשוט אבל שיהיה יותר מאחד הנה לא ימלט אם שיהיה האחד מתעשק בהנהגת המציאות או חלק ממנו אם לא. ושקר שיהיה מתעסק בחלק ממנו למה שהמציאות כלו נקשר קצתו בקצתו והוא כאיש אחד וראוי שיהיה מפועל אחד ואולי שיהיה בלתי מתעסק בהנהגת המציאות הזה הנה יש למערער שיאמר שיש שם אלוה מנהיג עולם אחר חוץ מזה כמו שיתבאר אפשרותו במה שיבא רוצה לומר אפשרות עולמים רבים. אמנם כשיתפאר במאמר הב׳ והג' שיכלתו יתבר׳ בב״ת בחוזק הוא מבואר שהאחד כללם. אמנם שיהיה האחד מנהיג והאחר בלתי מנהיג לדבר הנה בזה ננעלו דלתי העיון ולהסיר המבוכה הזאת והספק הזה ולבטל כל ערעור מהשרש הגדול הזה האירה התורה עינינו אנחנו קהל המאמינים כשאמרה שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. והפליגה בזה בשכפל השם. הגדול לרמוז אל שני מיני האחדות וצרף השם הראשון אל אלהינו לרמוז אל המין הראשון שהשם שהוא אלהינו ומנהיגנו הוא אחד בעצמו ר״ל פשוט הוא שבבחינת האלהות עלינו וההנהגה בנו אחד. וכן השם מבלתי שנבחן להנהגתינו הוא אחד ואין שני הן שיהיה מנהיג עולמות אחרים אם היה שימצאו הן שלא יהיה מנהיג עוד הנה השם הזה הוא אחד ואין שני והוא המין השני מן האחדות. וכבר הסכימו רבותינו עליהם השלום בשרש הזה רוצה לומר הנהגתו יתברך עולמות אחרים עד שמנאום על צד ההפלגה בי״ח אלף בהרבה מהמדרשים וזהו מה ששמענו בזה הפרק.
8
ט׳הפרק ה' בבאור השרש הג׳ המונח והוא היותו י״ת לא גוף ולא כח בגוף:
9
י׳לפי שהוא מבואר אם מצד העיון ואם מצד התורה היות מהותו ית' בתכלית ההעלם עד שכבר נמנע מאדון הנביאים השגת תאריו העצמיים כמו שקדם לנו ואמר מורה על זה כשבקש ממנו באמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם שהרצון בו הוראת עצמותו לפי מה שיראה כי היתה התחלת נבואתו אז והיתה החשובה שההוראה ההיא היתה מניעה מהם באמרו אהיה אשר אהיה כלומר אין להם עסק במהותו כי אני אהיה מה שאהיה ירמוז אל שהמהות נעלם ולהורות שהמציאות נגלה מאד שב ואמר אהיה שלחני אליכם כלומר מעצמותי אי אפשר לרמוז דבר אלא ההיית בלבד אמנם כבר רמז חיוב המציאות באמר אא״א ויהיה אשר במקום סבה ואם לא יפיל בו סבה כלומר אהיה למה שיהיה וזה יפול במחוייב המציאות לבד כי האפשר המציאות בבחינת עצמו הנה המציאות לו למה שהסבה נמצאות ולזה כשירמוז על המציאות לא יתכן לומר אהיה למה שאהיה אבל אהיה למה שיהיה זולתי כלומר סבתו ואיננו רחוק שעם היות המציאות נכלל במלות האלה שירמיז בו אל המנעות ידיעת המהות ולהיות זה מבואר והוא ידוע שהתארי' ואם היו שוללים כבר יתנו התיחדות וקצת הידיעה בדבר כמו שכת׳ הרב המורה הנה הסכנה בחקירה הזאת העצום מאד וכ״ש אם נתיר לעצמינו לחייב דבר במה שייחדנו בתאר השוללים כי הוא כמו שאם היינו מחייבים דבר כמהו׳ בזולת מה שהוא יהיה מרי וחרוף וגדוף ונתינת האלהות לזולתו כן כשניח בשוללים אם נשלול ממנו דבר בלתי ראוי לשל' הוא מרי וכפיר׳ וסלוק האלוה ממנו חלילה ולזה היה ראוי בשוללי' שנהיה בתכלית הבטחון ממה שנשלל ממנו ואם יפול בו הספק שנניח החקירה ההיא ולא נשתדל בה אלא כפי מה שתנו' הקבלה האמיתית והלא [דברים ק״ו] אם אמרו הסתכל בארבעה דברים והם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור כמו שבא במשנה מפורש כ״ש להסתכל ולחקור בעלת הכל יתברך במה שלא הורשינו ולזה ראוי לנו בחקירה הזאת בתכלית הבטחון ממה שנחייב או נשלול. וכאשר התיישב זה אומר כי למה שנתאמת אצלנו השרש הב׳ והוא האחדות בו יתברך מכל פנים. וזה אם מצד העיון אם מצד התורה הוא מחוייב לנו שכל מי שיחלוק על השרש הזה שנשלול אותו ממנו יתברך. [ולזה הוא מבואר שאם היה היותו גוף או כח בו מנגד השרש הזה שהוא מחוייב אצלנו לשלול אותו ממנו ית׳] ולפי שהיא מבואר בגשמים המוחשים ואשר כח בהם היותם מורכבים הוא מבואר שהוא מחוייב לשלול אותו הימנו. והשיעור הזה בחקירה הזאת מספיק והוא כתכלית האמות והבטחון ולפי שהיה כל הפעולת מחוייב שימחק ממנו יתברך להיותו עניין גשמי הנה ראוי שנחקור בעניין אחר מצאנוהו מיוחס לו יתברך בנביאה ובדברי רבותנו ז״ל והוא השמחה. אם בכתובים אמר ישמח י"י במעשיו. ואם בדברי רז״ל כמו שתקנו במטבע ברכה שהשמחה במעונו. וזה בכתובים ובמדרשות הרבה כי למה שידיעת ההפכים אחת הנה אם נייחס לו עצבון באמרו ויחעצב אל לבו. עצבו את רוח קדשו. עמו אנכי בצרה. לפי מה שדרשוהו ז״ל כבר ראוי שניחם לו השמחה. ואולם מה שנמצא לראשונים על זה הוא שאם היה אפשר שייוחס לו עצב בשום פנים ומה שבא בכתובים שיורה עליו הוא ע"צ ההעברה והרחבת הדבור להורות שהוא הפך התכלית במכוון ממנו הנה השמחה ראוי שתיוחס לו יתר על כל פנים. והנה יסוד טענת ארסטו בזה והנמשכים אחריו הוא כפי מה שאומר. לפי שההשגה היא דבר ערב למשיגים וכל מה שתהיה ההשגה לדברים יותר נכבד יהיה הערבות והשמחה יותר והיה הוא יתברך ישיג כל הדבדים בצד [היותר נכבד] מה שאפשר הנה הוא מחוייב שיהיה הערבות והשמחה אצלו בתכלית מה שאפשר. ויהיה לפי זה פירוש אמרם שהשמחה במעונו במדרגתו [כי המעון והמקום יאמרו בזה בענין אחד והנה נשתתף בזה בשתוף שם מקום שיאמר על המדרגות) ואמנם הטענה הזאת מבואר ההפסד לפי מה שיראה וזה לשני סבות האחת שהוא ידוע שהשמחה והעצב הם הפכים והם תחת סוג אחד והוא סוג ההפעלות והוא האמת בעצמו כי השמחה איננה זולת ערבות מהרצון והעצב הוא ההתנגדות ברצון והם הפעלות נפשיים. ולזה אם היה שאנחנו נשמה כשנשיג הנה זה לפי שאנחנו בעלי נפש רצונית אבל מי שהוא שכל משכיל ומושכל כפי מה שהסכימו ואיננו בעל נפש לא יצוייר לו שמחה וערבות אלא בהקל מן הדבור למה שאין להם מבוא בשכל. והשנית שאם היה שנודה שייחס לו ערבות א״א שיהיה מזה הצד וזה שאין ראוי להקיש בין השגתינו להשגתו כלל כי הערבות אשר לנו בהשגה היא כשנוציא אותה מן הכח אל הפועל ולזה כשנתחדש מידיעה מה היתה נעלמת ממנו הנה נתפעל מהשמחה למה שנעתקנו מהסכלות אל הידיעה פתאום. וכבד יורה על זה שהשמחה היותר חזקה היא בעת התחדשות (חזקה) [השנה], והנה אחר שנשינה יחלש מאד הערבות. וממה שיורה גם כן על זה כשיהיה המושכל עמק מאד יהיה הערכות יותר. וזה שנצטרך להשתמש בהקדמות נעלמות יותר ויהיה ההעתק מהסכלות אל הידיעה יותר גדול עד שהמושכל הבלתי עמוק ואם היה גדול המדרגה לא נשיג בו ערבות כל כך כמו במושכל העמוק ואם היה למטה ממנו במדרגה. ומה שיורה על אמתות זה שאין המלט ממנו הוא שאנחנו לא נשיג ערבות במושכלות הראשונות. ולזה אין ראוי שנקיש מערבות השגתינו שהיא לסבת העתק מהסכלות אל הידיעה והתחדשות השגה לפי שכל מושכליו מושכלות ראשונות תמיד בזולת העתק ושינוי והתחדשות השגה ולזה הוא מבואר שלא ייוחס לו ערבות מזה הצד אשר חשבו. ואולם למה שהתבאר במה שאין ספק באמתות היותו הפועל האמתי לכל הנמצאות בכוונה ורצון והוא המתמיד מציאותם בהשפעת טובו תמיד ולזה מה שתקנו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכמו שיבא במאמר הג׳ בג"ה. הנה במה שישפיע מהטוב והשלמות ברצון וכוונה הנה א"כ הוא אוהב ההטבה והשפעה הטובה בהכרח והיא האהבה זולת ערבות הרצון. ואין השמחה האמתי' באמרו ישמח ה' במעשיו פי' שהשמחה במעשיו והיא בהשפעת טובו להם בהתמדת מציאותם על השלם שבפנים. ומזה הצד אמרו ז״ל במקומות הרבה שה״בה מתאוה לתפלתן של צדיקים ירצו שלמה שהערבות והשמחה אצלו בה בהשפעת הטוב והיה הטוב השלם שאפשר לאדם שידבק בשם שזהו סוד התפלה וכמו שיבא בג״ה. הנה כשימשך הטוב הזה טמנו הוא ערב אצלו ועל צד הרחבת הדבור כביבול כאלו מתאוה לו וההפך בהפך ידיעת ההפכים אחת. והנה יהיה מטבע הברכה שהשמחה במעונו כפשוטו ולא יצטרך לשתוף מקום שיאמר על מדרגתו אבל למי שהשמחה הזאת משותפת לבורא יתברך בהשפעתו מהטוב לנבראים במה שיקבלו מההשפעה. הנה אם כן השמחה האמתית היא במעוט כלומר במשכנו על צד הרחבת הדבור וירצו במלכותו מלכות שמים אשר שמוהו משכן לרוחנים. ואמנם לפי שכבר אפשר שיסופק ויאמר בתחילת המחשבה שהערבות הוא היותר חזק במתפעל יותר מן הפועל. וזה לשתי סבות הא' שכבר יחשב שהשמחה בקבלת הטוב היא יותר גדולה כמקבל מהנותן בנתינתו הטוב והב' כי למה שהמתפעל ישיג הערבות משני צדדין האחד מצד קבלתו הטוב והמציאות ממנו. והב׳ מצד השגתו בו ית׳ שהוא המושג היותר גדול שאפשר והיא בהתחדשות ההשנה וזה אם בשבלים הנפרדים למה שמציאותם מחודש. ואם בנפשות לחדושם ג״כ ולהעתיקם מהסבלות אל הידיעה. ולזה כבר אפשר שידומה שיהיה בהם ערבות יותר. הנה צריך שנבאר שהוא אם היה שהערבות להם מופלג מאד כמו שרמזו ז״ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הנה אין ערך ודמיון לערבותו בהטבה וזה כי למה שנתאמת שהערבות הוא לו הנה הוא לו בהכרח לעצמותו. ולזה הוא מחוייב שיהיה מעלה ושלמות ולפי שאין ערך ויחס לשלמותו ית׳ אל שלמות זולתו חוייב בהכרח שאין ערך ויחס בין ערבותו לערבות זולתו. ולפי שהתבאר שהערבות הוא האהבה והחשק הערב והוא מבואר בהסכמת הלשון שהחשק יורה על האהבה הנמרצת נמצא שבאהבתו ית׳ האבות יזכור שם החשק באמרו רק באבותיך חשק ה׳ ובאהבת האבות את השם יתר יזכיר שם האהבה באמרו אברהם אוהבי ולא חושקי להורות על ההפרש הזה ועל האהבה הזאת היא ראוי ומחוייב לנו להורות לי"י ולברך את שמו ולזה נתקנה בזה ברכה מיוחדת קודם שמע וכמו שיבא בג״ה. ואולם הכוונה בכאן התאמתות הערבות והשמחה לו ית׳ אמנם לא על צד שמו וזה מה שרצינו לבארו:
10
י״אהפרק ו' באופן עמידתנו בשרש הזה הג׳:
11
י״בונאמר כי למה שהתבאר מדברינו בשרש הזה שהוא נתלה בשרש השני. וכבר התבאר במה שאין ספק לו ששלמותו התבאר מצד התורה והקבלה. הוא מבואר ששלמות השרש הזה הוא מצד התורה והקבלה המאיר׳ לכל המחשכים. ואמנם כבר בא בדברי רז״ל במקומות הרבה שאין שם דבר מהענינים הגשמיים. ואם היה שהתורה התירה לשונה בעניינים מודים על הגשמות הנה היה זה בהכרח כמו שהאריך בזה הרב המורה במקומו׳ רבים מספרו. וכבר העירו רז״ל ביוצא בזה אמרם דברה סורח כלשון בני אדם. ובכאן התבאר ששורש הנבואה כפי מה שהעידה עליו התורה ונתאמת בקבלה הוא אשר האיר עינינו בדרך שנלך בו באמות אלו השרשים בשלמות ונתאמת עם זה שהעיון בלתי חולק עליו אבל מסכים עמו מכל הצדדין כאשר הוא טבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד ומה יאות לזה שאז"ל במדרש משל לאדם שהיה הולך בדרך ממקום למקום וראה בירח דולק׳ אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה א״ל אני בעל הבי׳ כך היה אבר׳ אבינו תאמר שהעו' הז׳ בלא מנהיג הציץ עליו הב״ה אמר אני בעל העו׳ וכו׳ ר״ל שעם היות לו נטיה אל האמת הוא לא יצא מידי כל ספק עד שהשפיע ה׳ לו אורו והוא הנבואה זהו מה שראינו לפי קצורינו במאמר הזה הא' והתהלה לאל לבדו יתברך:
12
