אור ה', המאמר הראשון, הכלל השלישי ה׳Ohr Hashem, First Treatise, Third Principle 5
א׳הפרק ה' בבאור השרש הג׳ המונח והוא היותו י״ת לא גוף ולא כח בגוף:
1
ב׳לפי שהוא מבואר אם מצד העיון ואם מצד התורה היות מהותו ית' בתכלית ההעלם עד שכבר נמנע מאדון הנביאים השגת תאריו העצמיים כמו שקדם לנו ואמר מורה על זה כשבקש ממנו באמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם שהרצון בו הוראת עצמותו לפי מה שיראה כי היתה התחלת נבואתו אז והיתה החשובה שההוראה ההיא היתה מניעה מהם באמרו אהיה אשר אהיה כלומר אין להם עסק במהותו כי אני אהיה מה שאהיה ירמוז אל שהמהות נעלם ולהורות שהמציאות נגלה מאד שב ואמר אהיה שלחני אליכם כלומר מעצמותי אי אפשר לרמוז דבר אלא ההיית בלבד אמנם כבר רמז חיוב המציאות באמר אא״א ויהיה אשר במקום סבה ואם לא יפיל בו סבה כלומר אהיה למה שיהיה וזה יפול במחוייב המציאות לבד כי האפשר המציאות בבחינת עצמו הנה המציאות לו למה שהסבה נמצאות ולזה כשירמוז על המציאות לא יתכן לומר אהיה למה שאהיה אבל אהיה למה שיהיה זולתי כלומר סבתו ואיננו רחוק שעם היות המציאות נכלל במלות האלה שירמיז בו אל המנעות ידיעת המהות ולהיות זה מבואר והוא ידוע שהתארי' ואם היו שוללים כבר יתנו התיחדות וקצת הידיעה בדבר כמו שכת׳ הרב המורה הנה הסכנה בחקירה הזאת העצום מאד וכ״ש אם נתיר לעצמינו לחייב דבר במה שייחדנו בתאר השוללים כי הוא כמו שאם היינו מחייבים דבר כמהו׳ בזולת מה שהוא יהיה מרי וחרוף וגדוף ונתינת האלהות לזולתו כן כשניח בשוללים אם נשלול ממנו דבר בלתי ראוי לשל' הוא מרי וכפיר׳ וסלוק האלוה ממנו חלילה ולזה היה ראוי בשוללי' שנהיה בתכלית הבטחון ממה שנשלל ממנו ואם יפול בו הספק שנניח החקירה ההיא ולא נשתדל בה אלא כפי מה שתנו' הקבלה האמיתית והלא [דברים ק״ו] אם אמרו הסתכל בארבעה דברים והם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור כמו שבא במשנה מפורש כ״ש להסתכל ולחקור בעלת הכל יתברך במה שלא הורשינו ולזה ראוי לנו בחקירה הזאת בתכלית הבטחון ממה שנחייב או נשלול. וכאשר התיישב זה אומר כי למה שנתאמת אצלנו השרש הב׳ והוא האחדות בו יתברך מכל פנים. וזה אם מצד העיון אם מצד התורה הוא מחוייב לנו שכל מי שיחלוק על השרש הזה שנשלול אותו ממנו יתברך. [ולזה הוא מבואר שאם היה היותו גוף או כח בו מנגד השרש הזה שהוא מחוייב אצלנו לשלול אותו ממנו ית׳] ולפי שהיא מבואר בגשמים המוחשים ואשר כח בהם היותם מורכבים הוא מבואר שהוא מחוייב לשלול אותו הימנו. והשיעור הזה בחקירה הזאת מספיק והוא כתכלית האמות והבטחון ולפי שהיה כל הפעולת מחוייב שימחק ממנו יתברך להיותו עניין גשמי הנה ראוי שנחקור בעניין אחר מצאנוהו מיוחס לו יתברך בנביאה ובדברי רבותנו ז״ל והוא השמחה. אם בכתובים אמר ישמח י"י במעשיו. ואם בדברי רז״ל כמו שתקנו במטבע ברכה שהשמחה במעונו. וזה בכתובים ובמדרשות הרבה כי למה שידיעת ההפכים אחת הנה אם נייחס לו עצבון באמרו ויחעצב אל לבו. עצבו את רוח קדשו. עמו אנכי בצרה. לפי מה שדרשוהו ז״ל כבר ראוי שניחם לו השמחה. ואולם מה שנמצא לראשונים על זה הוא שאם היה אפשר שייוחס לו עצב בשום פנים ומה שבא בכתובים שיורה עליו הוא ע"צ ההעברה והרחבת הדבור להורות שהוא הפך התכלית במכוון ממנו הנה השמחה ראוי שתיוחס לו יתר על כל פנים. והנה יסוד טענת ארסטו בזה והנמשכים אחריו הוא כפי מה שאומר. לפי שההשגה היא דבר ערב למשיגים וכל מה שתהיה ההשגה לדברים יותר נכבד יהיה הערבות והשמחה יותר והיה הוא יתברך ישיג כל הדבדים בצד [היותר נכבד] מה שאפשר הנה הוא מחוייב שיהיה הערבות והשמחה אצלו בתכלית מה שאפשר. ויהיה לפי זה פירוש אמרם שהשמחה במעונו במדרגתו [כי המעון והמקום יאמרו בזה בענין אחד והנה נשתתף בזה בשתוף שם מקום שיאמר על המדרגות) ואמנם הטענה הזאת מבואר ההפסד לפי מה שיראה וזה לשני סבות האחת שהוא ידוע שהשמחה והעצב הם הפכים והם תחת סוג אחד והוא סוג ההפעלות והוא האמת בעצמו כי השמחה איננה זולת ערבות מהרצון והעצב הוא ההתנגדות ברצון והם הפעלות נפשיים. ולזה אם היה שאנחנו נשמה כשנשיג הנה זה לפי שאנחנו בעלי נפש רצונית אבל מי שהוא שכל משכיל ומושכל כפי מה שהסכימו ואיננו בעל נפש לא יצוייר לו שמחה וערבות אלא בהקל מן הדבור למה שאין להם מבוא בשכל. והשנית שאם היה שנודה שייחס לו ערבות א״א שיהיה מזה הצד וזה שאין ראוי להקיש בין השגתינו להשגתו כלל כי הערבות אשר לנו בהשגה היא כשנוציא אותה מן הכח אל הפועל ולזה כשנתחדש מידיעה מה היתה נעלמת ממנו הנה נתפעל מהשמחה למה שנעתקנו מהסכלות אל הידיעה פתאום. וכבד יורה על זה שהשמחה היותר חזקה היא בעת התחדשות (חזקה) [השנה], והנה אחר שנשינה יחלש מאד הערבות. וממה שיורה גם כן על זה כשיהיה המושכל עמק מאד יהיה הערכות יותר. וזה שנצטרך להשתמש בהקדמות נעלמות יותר ויהיה ההעתק מהסכלות אל הידיעה יותר גדול עד שהמושכל הבלתי עמוק ואם היה גדול המדרגה לא נשיג בו ערבות כל כך כמו במושכל העמוק ואם היה למטה ממנו במדרגה. ומה שיורה על אמתות זה שאין המלט ממנו הוא שאנחנו לא נשיג ערבות במושכלות הראשונות. ולזה אין ראוי שנקיש מערבות השגתינו שהיא לסבת העתק מהסכלות אל הידיעה והתחדשות השגה לפי שכל מושכליו מושכלות ראשונות תמיד בזולת העתק ושינוי והתחדשות השגה ולזה הוא מבואר שלא ייוחס לו ערבות מזה הצד אשר חשבו. ואולם למה שהתבאר במה שאין ספק באמתות היותו הפועל האמתי לכל הנמצאות בכוונה ורצון והוא המתמיד מציאותם בהשפעת טובו תמיד ולזה מה שתקנו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכמו שיבא במאמר הג׳ בג"ה. הנה במה שישפיע מהטוב והשלמות ברצון וכוונה הנה א"כ הוא אוהב ההטבה והשפעה הטובה בהכרח והיא האהבה זולת ערבות הרצון. ואין השמחה האמתי' באמרו ישמח ה' במעשיו פי' שהשמחה במעשיו והיא בהשפעת טובו להם בהתמדת מציאותם על השלם שבפנים. ומזה הצד אמרו ז״ל במקומות הרבה שה״בה מתאוה לתפלתן של צדיקים ירצו שלמה שהערבות והשמחה אצלו בה בהשפעת הטוב והיה הטוב השלם שאפשר לאדם שידבק בשם שזהו סוד התפלה וכמו שיבא בג״ה. הנה כשימשך הטוב הזה טמנו הוא ערב אצלו ועל צד הרחבת הדבור כביבול כאלו מתאוה לו וההפך בהפך ידיעת ההפכים אחת. והנה יהיה מטבע הברכה שהשמחה במעונו כפשוטו ולא יצטרך לשתוף מקום שיאמר על מדרגתו אבל למי שהשמחה הזאת משותפת לבורא יתברך בהשפעתו מהטוב לנבראים במה שיקבלו מההשפעה. הנה אם כן השמחה האמתית היא במעוט כלומר במשכנו על צד הרחבת הדבור וירצו במלכותו מלכות שמים אשר שמוהו משכן לרוחנים. ואמנם לפי שכבר אפשר שיסופק ויאמר בתחילת המחשבה שהערבות הוא היותר חזק במתפעל יותר מן הפועל. וזה לשתי סבות הא' שכבר יחשב שהשמחה בקבלת הטוב היא יותר גדולה כמקבל מהנותן בנתינתו הטוב והב' כי למה שהמתפעל ישיג הערבות משני צדדין האחד מצד קבלתו הטוב והמציאות ממנו. והב׳ מצד השגתו בו ית׳ שהוא המושג היותר גדול שאפשר והיא בהתחדשות ההשנה וזה אם בשבלים הנפרדים למה שמציאותם מחודש. ואם בנפשות לחדושם ג״כ ולהעתיקם מהסבלות אל הידיעה. ולזה כבר אפשר שידומה שיהיה בהם ערבות יותר. הנה צריך שנבאר שהוא אם היה שהערבות להם מופלג מאד כמו שרמזו ז״ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הנה אין ערך ודמיון לערבותו בהטבה וזה כי למה שנתאמת שהערבות הוא לו הנה הוא לו בהכרח לעצמותו. ולזה הוא מחוייב שיהיה מעלה ושלמות ולפי שאין ערך ויחס לשלמותו ית׳ אל שלמות זולתו חוייב בהכרח שאין ערך ויחס בין ערבותו לערבות זולתו. ולפי שהתבאר שהערבות הוא האהבה והחשק הערב והוא מבואר בהסכמת הלשון שהחשק יורה על האהבה הנמרצת נמצא שבאהבתו ית׳ האבות יזכור שם החשק באמרו רק באבותיך חשק ה׳ ובאהבת האבות את השם יתר יזכיר שם האהבה באמרו אברהם אוהבי ולא חושקי להורות על ההפרש הזה ועל האהבה הזאת היא ראוי ומחוייב לנו להורות לי"י ולברך את שמו ולזה נתקנה בזה ברכה מיוחדת קודם שמע וכמו שיבא בג״ה. ואולם הכוונה בכאן התאמתות הערבות והשמחה לו ית׳ אמנם לא על צד שמו וזה מה שרצינו לבארו:
2
