אור ה', המאמר השני, הכלל החמישי ג׳Ohr Hashem, Second Treatise, Fifth Principle 3
א׳הפרק ג בבאור הדעת האמתי כפי מה שחייבהו התורה והעיון:
1
ב׳ונאמר שאחר שי' בכאן טענות מתחייבות מציאות טבע האפשר. וטענות מחייבות העדרו הנה לא נשאר אלא שיהיה טבע האפשר נמצא בצד מה ובלתי נמצא בצד מה. ומה הם אלו הצדדין מי יתן ואדע. ואומר שכאשר עיינו בטענות המחייבות מציאותו הנה לא יחייבו מציאותו אלא בבחינת עצמו. וזה שהטענה הראשונה מהיות קצת הדברים אפשר שימצאו כל סבותיהם ושלא ימצאו הנה הוא מערכה על הדרוש. וזה שאפשרות הסבות ההם הוא הדרוש ג"כ ולזה לא תתן האמת כלל בדרוש הזה. ואולם הב׳ הלקוחה מהרצון למה שהוא מבואר שהאדם לו שירצה ושלא ירצה הוא ג"כ מערכה על הדרוש כי האומר בהעדר טבע האפשר יאמר כי הרצון מניע יניעהו יחייב חול הרצון בדבר ההוא או בהפכו המניח ההוא יהיה סבת הרצון. ולזה יהיה המניע הוא המחייב חול הרצון עם השאר רצון רצון לא חיוב והכרח כי הוא לעצמותו אפשר שירצה אחד מההפכים בשוה לולי מניע יחייבהו שירצה האחר והוא לא ירגיש בשום הכרח ואינם ולהיות לעצמותו אפשר שירצה אחד משני ההפכים בשוה יקרא רצון לא חיוב: ואולם הג׳ הלקוחה ממה שהתבאר בטבעיות מהיות קצת הדברים נופלים בקרי הנה לא תחייב האפשרות אלא בבחינת עצמו ומהצד ההוא תתאמת נפילתם במקרה. אבל לא ימנע שלא ימצאו בסבותיהם שהם מחייבות מציאותם. ואולם הד׳ שיסודה החריצות והשתדלות מבואר שלא תחייב אלא אפשרות הדברים בעצמותם כאלו תאמר אלו היה היות האיש הזה מוכרח להיות עשיר לעצמותו היה ההשתדלות באסיפת הקניינים דב׳ בטל אבל אם הונח אפשרי לעצמותו ומחוייב בבחינת סבתו שהוא החריצות והשתדלות לבטלה. אבל יהיה הסבת עצמיית לאסיפת הקניינים ואסיפת הקניינים מסובב לה. ואין דרך לומר היות הסבה לבטלה למסובב אלא אם כן היה המסובב מצד עצמו מחריב לעצמותו במציאות הסבה או בזולתי׳ ואז לא היה מסובב. ואולם ה״ה הוא מבואר שלא תתן האמת על כ״פ וזה שהנפש המדברת אינה נבדלתה אבל היא היולנית ומתפעלת ממזג הבעל נפש: ולזה הוא אפשר בגופות הגלגלים וכ״ש במניעיהם שיפעלו במזג הבעל נפשי ויגיעו הכח המתעורר אשר באמצעות הסכמתו עם הכח המדמה יהיה הרצון כמו שהתבאר בספר הנפש ואם תהיה ההנעה על צד החיוב או ישאר האפשרות קיים לא יתבאר זה מהטענה ההיא ולזה הוא מבואר שאין לכל הטענות שמצד העיון שיטייב מציאותו טבע האפשר אלא בבחינת עצמות הדברים הנמצאים ולא בבחינת סבות. והנה הטענות אשר מצד התורה גם כן לא יחייבו אלא מציאותו בבחינת עצמו. מה שחטענה הלקוחה ממצות התורה ואזהרותיה שאם הדברים מחוייבים היו המצות והאזהרות לבטלה האפשרית בבחינת עצמם. וזה אמנם הוא מבואר שלא תחייב אלה הדברים שאם היו הדברים מחיייבים בבחינת עצמם היו המצות והאזהרות לבטלה אבל אם הדברים אפשריים בבחינת עצמם ומחוייבים בבחינת סבותיהם לא יהיו המצות והאזהרות לבטלה אבל לתכלית חשוב. וזה כי יחיו סבות מניעות לדברים אשר הם אפשריים בעצמם במדרגת הסבות אשר המסבות למסיבביהם בחריצות והזריזות באסיפת הקניינים. ואלו הדברים המועילים והמבריחים מן המזיקין. ולזה יתאמת שאין כטענה הזאת מה שיחייב מציאות אפשרות בבחינת הסבה. ואולם הטעגח השנית הלקוחה מהגמול וחעוגש שאם היה האדם מוכרח במעשיו היה הנטול והעונש עליהם עול בחקו יתברך. יראה שהיא טענה חזקה לבטל כל חיוב. ואמנם כשנתבונן בה אין התרה ממה שיקשה וזה שאם היו הנטול והעונש מתחייבים מהעבודות והעבדות התחייב המסובבים מן הסבות הנה לא יאמר בהם היותם עול. כמו שאיננו עול הקרבות אל האש שישרף. ואם היה קרבתו בזולת רצון. והנה כבר יתבאר זה במאמר הג׳ בג״ה. ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב מציאות טבע האפשר בבחינת סבתו. וכן חומ' שכאשר עניינו בטענות המחוייבות העדרו הנה לא יחייבהו אלא בבחינת סבתו. וזה שהטענה הא' והב' והג' הלקוחות מסבות הדברים והמניעים היוצאים מן הכח אל הפעל. והטענה הד' ההכרחית גם כן מבואר מעניינם שלא יתנו החיוב אלא בבחינות הסבות. אבל בבחינת עצמם כבר נשארו אפשריים כמו שתאמר בחמר הראשון שהוא בבחינת עצמו אפשרי לקבל הצורות בבא זו אחר סור זו. ואם בבחינת המניעים הוא מחוייב להתהות מהנחשת זינגרה בבחינת סבותו והוא עם אפשריותו בבחינת עצמו אשר לא יסור ממנו. ולזה בהתהות הזינגרה יש לו חיוב אמתי בבחינת סבותיו ר״ל אשר יסיר. וכן הטענות הלקוחות מודיעות השם בעתיד ומהודעת העתידות לנביאים ואף במה שנתלה בו הבהיר׳ הוא מבואר שלא תחייבנ׳ בטול אפשרות כבחינת עצמם. ואבל כבר היו הדברים אפשריים בבחינת עצמם. ומחוייבים בבחינת סבותם. ומצד חיובם הוא תידיע׳ קודם חיובם. ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב. חיוב הדברים בבחינת עצמם ולזה היה האמת הגמור כפי מה שתחייבהו התורה והעיון שטבע האפשרי׳ נמצא בדברים בבחינת עצמם לא בבחינת סבותם אלא שהפרסום הזה מזיק להמון למה שיחייבהו התנצלות לעושי הרעה ולא ירגשו שהעונש נמשך מהעברות כהמשך המסובב מן הסבה. ולזה היה מהחכה האל יתברך לשומם רוצה לומר למצות ולאזהרות אמצעיים מגיעים וסבות חזקות להישירי האדם אל ההצלחה האנושית. וזה אמנם לחסדו ולטובו הפשוט והוא היסוד האלהי הנרמז באפרו כי כאשר ייסר איש את בנו י"י אלהיך מיסרך. שהוא ידוע שהאב לא ייסר את בנו לכוונת הנקמה ולא לתכלית היושר אלא לתועלת הבן. וכן כשיישר השם את האדם אין הכוונה הנקמה ממנו ולא לתכלית היושר המדיני שאיננו ראוי' אלא בהיות האדם ברצונו גמור בלא שום הכרח ואונס אבל הכוונה הטוב לכלל האומה והוא המכוין בו. ולזה יהיה ראוי גם בהיותו מחוייב בבחינת שבתו שזהו הטוב לאדם. אלא שצריך להתעורר שהחיוב הזה הוא ראויי כשיהיה באופן שלא ירגיש כו הפועל אונס והכרח והוא יסוד הבחירה והרצון. אבל בפעולות ההכרח והאונס רוצה לומר שיפעל האדם והוא מוכרח ואנוש שלא יפעלם ברצונו הנה למה שאיננו פועל בהסכמת כחו המתעורר עם המדמה איננו פעול נפשו. ואם ראוי שימשך לו העונש. וזה שאין לפעולות האנסיות מבוא כשתהיינה האזהרות והמצות מניעות לעשותם או להתרחק מהם כי מה שאין לאדם מבוא עליו לא יתכן בו מצוה ואזהרה והעונש בעברות לא יהיה מהיושר האלהי למה שלא נמשך ממנו הטוב. ואולם אם אי אפשר׳ מבלתי שנאמ׳ הרצון חייב כן שירצה חייב כן שירצה או שלא ירצה בזולת מניע' מחוץ. הנה כפי התורה כבר אפשר שתחול החלוקה בדרך אשר לקחנו בכלל הא׳ מזה המאמר וזה שיהיה הדבר אפשרי בבחינת עצמו וסבותיו ומחוייב בסבת ידיעתו כמו שאפשר כשהנה נמצא וידוע הוא אפשרי בבחינת עצמו והוא בבחינת מציאותו מחוייב אז והיותו ידוע. ואם שהוא יתברך ויתעלה שמו יודע הדברים קודם היותם. ולזה יראי שמה שהוא מחוייב קודם היותו אינניו אפשרי. הנה אינני אפשרי כבחינת ידיעתו אבל הוא אפשרי בבחינת עצמו: ולהיות ידיעתו בלתי נופלת בזמן הנה ידיעתו בעתיד כידיעתו בדברים הנמצאים אשר לא תחייב הכרח וחיוב בעצם הדברים. אלא שכאשר נקשה ונאמר האם ידיעתו קנויה מהנמצאים כמו שקדם בשני הספקות האחרונים. נשיב ונאמר שאנחנו לא נדע איך ידע אחר שידיעתו עצמותו. והוא דרך הרב לפי דעתינו ואולם כבר אפשר שיאמר עוד נתשובה כי למה שהוא מבואר שהדברים המושגים אינם מושגים כפי טבע הדברים המושגים. אבל כפי טבע המשיג. וזה יראה הראות מבואר בהשגת החושים כי הנה חוש המשוש ישיג מושגו כשיקרב אליו וימשחו וישיג במקום המשוש לבד קור או חום קושי או רחות וחוש הראות ישיג ברחוק מקום ועניינו. ובן התקש בשאר. ולזה כאשר היה המשיג הזה נצחי בלתי נתלה בזמן ראוי שישיג מושגו כפי מדרגתו שהוא בלתי נתלה בזמן וזה אמנם לעצמותו. ולזה ישיג כמה שלא נמצא השגחה נצחי כאלו היה נמצא. והכלל העולה מהדברים שהחמר הזה האפשרי כל אשר תפול בו הבחירה אם נאמר שטבע הרצון כן חייב שירצה ושלא ירצה בזולת מניע מחוץ והוא הדרך הנכון לפי התורה יהיו הדברים אפשריים בבחינת סבתם ועצמותם ומחוייבים בבחינת ידיעת השם ולהיותם אפשריים בבחינת עצמותם הנה החריצות ראוי בהם. והמצות והאזהרות והגמול והעונש עליהם למה שאם היה בוחר ההפך כבר היתה ידיעת השם יתברך בו בהפך. ולא ישאר אלא השאלה איך ידע השם יתברך הדברים האפשריים. וכבר חשבנו בו אם כפי דעת הרב ואם כפי דעתינו ובכלל למה שהוא מקנה המציאו לזולתו מהנמצאים הידיעה בהם ראוייה מחוייבת. ואיך שיהיה שורש העניין כלו האפשרות מצד וחיוב מצד אין המלט ממנו. וכבר העיד השלם אשר נכנס בשלום ויצא בשלום על כל העמוקות במאמר קצר. אמרו הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה הנה באמרו הכל צפוי הורה שהדברים כלם מסודרים וידועים והוא השורש הגדול אשר אין ספק באמתתו אשר נמעד בו רגלי קצת חכמינו והוא אשר הביאו לגלות הסוד הזה למה שנתפרצו בו רבים מאומתינו היום: ובאמרו והרשות נתונה העיד על סוד הבחירהו והרצון כי רשות כל אדם נתונה לו בבחינת עצמו כי לא תפול הצואה למוכרח ואנוס ובאמרו ובטוב העולם נדון העיד על היושר אלהי בדין רוצח לומד בגמול ועונש שאיננו לא לתכלית נקמה ולא לכוונת בקשת יושר מדיני המוני וזה אמנם לא לחיוב אשר מפאת הסבות אלא לסבת הטוב כמו שקדם ובאמרו והכל לפי רוב המעשה אפשר שהעיד על חיוב הסבות שיש שם קרובות ורחקות כאמרו כי גבוה מעל גבוה שומר או ירמוז אל השרש הידוע לפי' הקבלה היות העולם נדון לפי רובו. או אפשר שירמוז אל שרש גדול שיתבאר בכלל הו׳ בג״ה:
2