אור ה', המאמר השני, הכלל החמישי ד׳Ohr Hashem, Second Treatise, Fifth Principle 4
א׳הפרק ד' ואיך שיהיה הדעת הזה החיוב אם החיוב בבחינת הסבות או החיוב מבחנת ידיעתו יתברך:
1
ב׳נרמז במקומות בכתובים וביחוד בספר קהלת ובמאמרי חכמים זכרם לברכה במקומות אמרם אין אדם ניקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה. ודרשו אמרה כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. הרי שעם היות עברו מהאפשריים מה שעברו מששת ימי בראשית היה ראוי זה ליפול. והסבה הקרובה העדר המעקה. ועם זה יוחס אל הקרי והידיעה נמנעת לאדם למה שלא תקיף הפרטים להיותם בלתי בעל תכלית. אמנם היא מחוייבת למי שהוא בלתי בעל תכלית. וממה שיורה על זה גם כן אמרם לא דוד היה ראוי לאותו מעשה. ולא ישראל היו ראויין לאותו מעשה אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד. ואם חטא צבור אומרים לו כלך אצל צבור. ועם זה היו נענשים. והנה לא יתישב זה אלא בדרך אשר ביארנו (בחר הו) ומה שיורה על החיוב גם כן אמרם בשעת שאמר להם הקדוש ברוך הוא מי יתן והיה לבבם היה להם לומר תן אתה תן ואף משה לא רמזה להם אלא לאחר ארבעים שנה. מכאן שאין אדם יורד לסוף דעת רבו אלא עד ארבעים שנה. ומאמרים רבים זולת אלה מוסיפין ספק ומבוכה לפי הנראה מהם ומתישבים בדרך זה כפשטם. וממה שיורה על קיום ההשתדלות עם החיוב הוא אמרם אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אמתי. ורבים זולתם אין צורך לזוכרם כמו מה שאמר בגמרא סוכה בשביל ששה דברים חמה לוקה וכמו שבא במסכת מכות אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו כ״ג אחר נגמר דינו חוזר במיתתו של שני. ואמרינן בגמרא מאי הוה ליה למעבד היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש שכל אלו המאמרי' אין להם קיום אלא במה שהתבאר מהיות הדברים כלם מסודרים וידועים לו יתברך טבעיים היו או בחיריים ודי בזה לפי כוונתינו. והנה בכלל הששי יבאו דברים מסכימים ונאותים אל הדעת הזה להיות טבע האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד ובכאן הותר הספק הגדול שייעדנו בכלל הא׳ מזה המאמר להתירו בכאן אשר מעדו בו רגלי הרבה מהראשונים כי לא שערו בחיוב אשר יסכים עם היושר האלהי התוריי. ואם היה מה שלא יסבלהו היושר המדיני ההמוני וכ״ש לפי דעת התורה. והוא הנכון שיסכים היושר המדיני ההמוני ודעהו: שבח והתהלה לאל.
2