אור ה', המאמר השני, הכלל השני ג׳Ohr Hashem, Second Treatise, Second Principle 3
א׳הפרק ג בבאור הספקות במה שחייבו בפנה הזאת:
1
ב׳וראוי לנו להעיד תחילה על מקומות (העיון) [הנטיה] שבדרך זה שנתבכו בה ממה שהשרישו לנו חכמינו ז״ל ומכתובי התורה והנה מקומות הנטייה ב׳ הא' במה שהניחו בגמול הצדיק והב' בעונש הרשע אם בגמול הצדיק למה שהונח היות ההשגחה בהודעת הטובות הנכונות לבא עליו והוא מבואר מכתובי התורה ומהספורים שבאו בנבואה בייעודי האבות וזולתבם שההשגה בהם בהשפעת טובות יוצאות מהשעור והמנהג הטבעי אשר לא יתכן בהם היות' נכונות מפאת הגרמים השמימיים כאלו תאמר ד״מ רדיפת עשרה מאה ומאה רבבה ועשיית השגה הששית לג׳ השנים אפס כי לא יחיה כך אביון שלא יתכן זה להיות מסודר מפאת הככבים בכל שנה ששית ונסים רבים מתמידים על צד ההשגחה כשתיית מי סוטה ובהבטחה שלא יחמד איש את ארצנו בעלייתנו לרגל ויתר הנסים המקובלים שהיו במקדש על צד ההשגחה הפרטית והנה ידמה שבריחתם מזה המין מהגמול למה שיהי׳ ידיעתו יתברך הפרטים כי הם דמו שההודעה שתהיה לשלם היא איפשרות מצד התאחדות מה עם השכל הפועל ולזה יקרה לו ההודעה מזולת שידע האיש הפרטי אבל המצאת טובות פרטיות לאיש הפרטי אין המלט משידע הממציא הטוב הפרטי ע"צ הפלא אל האיש הפרטי ולפי שהם סלקו הידיעה ברחו מזה המין מן ההשגחה והוא מבואר שזה הנטיי׳ והיציאה משרשי האמת ואם בעונש הרשע הוא יותר מבואר למה שהונח ענשו העצמי עזיבתו למקרי הזמן לא בהמציא לו רעות מדומות בלתי נבונות מפאת הסדור וכאשר סופק עליהם מהיעודים שבאו בתורה שיראה מהם היותם מכוונים [לעצמם יאמרו כי הם מכוונים] (ולא) לעצמם אבל הם על צד ההשגחה אם על אשר התחילו ברע כדי שיסורו ממנו ואם על אשר הפליגו ברע מצד כללות האומה הטוב והנה אלו היה זה כמו שהונח אין המלט מידיעתו יתברך הפרטים וזה שאם הרע המגיע לרשע הוא מכוון הגעתו אליו מצד ההשגחה לטובים הנה (הגעת) הרע ההוא אי אפשר בזולת פועל מניע הרע אל האיש ההוא ואין דרך שיגיע אליו מצד התאחדות וקורבה מהמגיע כי הוא רחוק מאד ונעזב ולזה א״א שיצוייר זה הפץ מההשגחה בזולתי פועל יודע הצדיק והרשע למה שהוא מבואר שאין לטבע מבוא להיותו נביא לדעת הטוב והרע ולזה הממציא הסבות לפעול הרע באיש הרשע הפרטי א״א שלא ידענו ולזה הוא מבואר שבמה שהניחו יתחייב להם ידיעתו יתברך הפרטים והוא הדבר שברחו ממנו והנה אשר הניחוהו סותר הוא פשטי הכתובים וזה שבעוגש דור המבול שהיה כולל כבר יראה שלולי נח מצא חן בעיני הש״י כבר היה נמחה מין האדם בכללו ולפי הנחתם אם לא מצא חן בעיניו לא היה מגיע עונש כלל לדור ההוא וזה בתכלית הגנות והנה אין דרך להנצל מזה אלא כשיאמר שהמבול היה מסודר מפאת המערכת ושההשגחה היתה לנח להצילו בדרך שישאר המין וזה ואם הוא הפך פשט הכתובים המיחסים העונש לרשעים הנה הוא בלתי האפשר שהסרור אשר לגרמים השמימיים אשר היא להשגחה לשמירת המציאות הזה השפל ימשך ממנו רע בעצם למין הנבחר שבו בכללו והוא גם כן הפך הנחתם אלא שאין ספק שהיה על צד העונש לדור ההוא ואם היה נח מכללם גם הוא היה לוקה עמהם ומלבד זו ל״ו כריתות שבאו בתורה על עברות ידועות האם יש בה קשר ותנאי שיהיו עוברים נודעים לזולתם והנה לפי הנחתם האוכל חלב ודם לא יהיה נכרת על צד העונש אם לא יהיה נודע לזולתו מהצדיקים כי ענשו ע״צ ההשגחה לצדיקים לבד וכבר בארו רז״ל גבולי הכרת במקומות מתחלפים ושהוא מיתת הגוף עוד שלא ימנע מהיות הכרת הזה לגוף או לנפש ואם הוא לגוף יתחייב שהעובר בינו לבין עצמו לא יענש ואם הוא לנפש מי יתן ואדע אם הוא להשגחת על נפשות הצדיקים שירגישו באבדן הנפש ההיא ולא ישתקעו עוד בפעולות ההם אלא שכל זה הריסה ליסודות התורה וכפירה גמורה בקבלה האמתית ועוד שלפי הנחתם זאת שעונש הרשע הוא להשגחה על הצדיק הנה אם כן העונש האמתי לרשע באבדן הנפש שאין דרך להיותה על צד ההשגחה על הצדיק יתחייב שיהיה טבעי ולא נימוסי וזה אמנם יתאמת למי שלא ישתמש במושכלות לפי דעתם אבל מי שמשתמש במושכלות וקנה אותם אין דרך להענש על הפעולות ובכמה מקומות בתלמוד נתבשרו המסורות והנותנים חתיתם בארץ החיים וכיוצא בהם בעונש נפלא לנפשות אולי יאמר אומר שגם זה להשגחה על הצדיק היודע כי כלה ונחרצה לרשע באבדן נפשו וימנע מלהמשך אחר הפעולות ההם והנה זה הכל ורעות רוח בי הצדיק אינינו יודע אלא א״כ מאמין ואם הוא מאמין אין צורך להשגחה ההיא ושימשך הרע ההוא על צד הפלא אחר המות לנפש ההיא אשר היה ההשארות מחוייב לה קניין המושבלות אשר לה ומכל זה יראה בכל מה שהניחו אם בגמול הצדים ואם בעונש הרשע היותו סותר לעיקרי התורה ושרשיה. ואחר שהעירונו על מקומות הנטיה והיציאה מהדת נבאר הספקות במה שחייבו. בפנה הזאת ונאמר שהספק הא׳ אשר הגיעם אל מה שהניחו בפנה הזאת נשאר בעינו וזה שהוא מבואר בנפשו ומקובל מהם שהגמול והעונש האמתי הוא הגמול והעונש הנפשיי ולזה מחויוב לפי הנחתם שאשר קנה שיעור גדול מהמושכלות ונטה אל פעולות הרשע שיהיה ענוש עונש נפשיי ובייחוד אם יהיה מהכת שהוא מקובל לפי שרשי התורה שאין להם חלק לעולם הבא. ולזה אין המלט משלא יהיה העונש הזה ר״ל הרע והאבדון המניע לנפש הזאת מניע מהש״י בעצמות כי המאמר בהיותה העונש הזה אחר המות ליסר זולתו הוא מאמר בטל עם שבו ספק אחר איננו למטה לפי דרכם וזה שהנפש הזאת אשר לה המושכלות בקניין והיא בטבע עצם נצחי כשיניע לה הפסד בג״ה על עונש הפעולות הנה אם שתפסד אל דבר או אל לא דבר וזאת חלוקה הכרחית ושקר שתפסד אל לא דבר לפי דרכם וזה שבעלי הדעת הזאת יראו שההוי' מלא דבר או הפסד אל לא דבר הוא מן הנמנע אשר לו טבע קיים יחוייב א״כ שתפסד אל דבר ומה זה הדבר מי יתן ואדע שחלוקה תגזור שיהיה עצם או מקרה ושקר שהוא. מקרה למה שיאמר בנושא ולא יצוייר מציאותו זולתו יחוייב אם כן היותו עצם והעצם אם שיהיה נבדל או בלתי נבדל ושקר שיהיה בלתי נבדל כי הנפש אחר הפודה היא עצם נבדל והיות הנבדל בלתי נבדל הוא בהתקבץ ההפכים יחוייב אם כן שיהיה עצם נבדל ואם הוא עצם נבדל הנה אין לו סבות ההפסד וישאר נצחי בהכרח ויש לו חלק לעולם הבא [וכבר הונח שאין לו חלק לעולם הבא] התבאר אם כן שהספק שהניעם אל הדעת הזה נשאר בעינו ויותר חזק ממנו והנה הספק הא' גם כן שהונח היותו רחוק שישגיח ית׳ על האדם לפחיתותו ביחס אליו נשאר ג"כ בעינו וזה שמה שיאמר בהתרו שההתאחדות המניע להיות כל המושכלות בפעל אצל השי׳ והאדם כחיי על הרבה מהם יחייב ההשגחה הוא בלתי מספיק למה שהתבאר מדברינו בכלל הא' מהמאמר הזה במה שאין ספק שהידיעה וחהשכל אינם נאמרים בו ית' וכנו בהסכמה והדברים שלא יאמרו בהסכמה לא יהיו בהם התאחדות באופן שיחייב בו ית׳ השגחה על האדם וכ״ש לדעת הרב שיראה שהם נאמרים בשתוף השם ונשאר הספק בעינו שהאדם עם היותו משכיל הוא כתכלית הפחיתו׳ ביחוס אליו עד שהיחס ביניהם בב״ת ולזה הוא רחוק שישגיח בו התבאר א״כ שהספקות אשר הגיעו אותם אל הדעת הזה נשארו בעצם עמו מלבד הספקות אשר בו מצד הידיעה כאשר קדם לנו בכלל ההוא והעירונו בהם בזה הפרק:
2