אור זרוע, חלק א של״וOhr Zarua, Volume I 336
א׳וכשמנקים את המקוה ומוציאין רפש וטיט וצרורות ומוציאים עם הצרורות כלים מלאים מים ואי אפשר להזהר בשום ענין שלא ישפכו מן הכלים מים השאובין בכלים וחוזרים ונופלים למקוה בשהוא חסר ממ' סאה. על זה כתב מורי רבינו אב"י העזרי דאע"פ ששאבו בכלי כיון שלא נתכוין לשם שאיבה שרי ובשירה מקוה זה לטבול בו. דתנן במקוואות פ"ב המסלק את הטיט לצדדין ומשכו הימנו שלשת לוגין כשר. פי' מפני שמושך ואינו תולש ממנו לגמרי. הי' תולש ומשכו ממנו שלשת לוגין פסול ור' שמעון מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב. והלכתא כר' שמעון אע"ג דפליגא אסתמא דתנן פ"ד ומייתי לה פ"ק דשבת בשמעת' די"ח דבר המניח כלים תחת הצנור. פי' שקבעו ולבסוף חקקו שאין בו פסול שאיבה כ"א מחמת כלים. אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' דלא תימא דלא חשיבי. ואפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלא חשיבי כלים לקבלת טומאה פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח דברי ב"ש וב"ה מטהרין בשוכח. פי' רבינו שלמה זצ"ל דלא השיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוין. אמר ר' מאיר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור. ופי' ר"ש (במניח) [בחצר שלא] תחת הצנור ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור. אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת. פי' ר"ש במניח תחת הצנור לא נמנו ורבו עלי' לבטל דברי ב"ה ולא הודו לב"ש. והלכתא כר' יוסי לגבי דר"מ דאפי' במניח תחת הצינור דאיכא מקצת כוונה ושכחו ב"ה מטהרין ולפי ראות עיני הך דב"ה עדיפא מדר' שמעון. ואמ' התם פ"ק דשבת אמר רב משרשיא (א"ר אמי) [דבי רב אמרי] הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים ד"ה פסולין בשעת פיזור עבים ד"ה טהורין לא נחלקו אלא [שהניחם] בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מר סבר בטלה לי' מחשבתו ומ"ס לא בטלה מחשבתו. ואע"ג דחזרו ונתקשרו מטהרין ב"ה אליבא דר' יוסי דלא חשיב כוונה. ותו תנן בפ"ד המניח טבלא תחת דצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה אם לאו אינה פוסלת זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת משמע כיון דכוונתו לידוח לא חשיבה. ואע"ג דתנן פ"ב המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר' אליעזר אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מיעוט מים בבור ישבר. פי' דאחשבינהו מפני שצריך להם. וא"ל לא ישבר ר' יהושע אומר בין כך וב"כ ישבר או יכפה אבל לא יערה. והלכתא כר' יהושע ומה לי לנגבן ומה לי אם זקפן לידוח. ותו דר' יהושע פליג ואמר בין כך ובין כך דמשמע דאפי' אם אינה עונת גשמים ישבר כדי שימשכו על גבי הקרקע עד שלא יפלו למקוה או יכפה וישפוך המים וימשיכם בלא שבירת כלי אבל לא יערם בלא המשכה ששאובין הן (ויתן אמרין) [והא דאמרינן] בשעת פיזור עבים ד"ה טהורין י"ל ה"מ בשוכח אבל במניח אפי' ב"ה מודו ומסלק את הטיט לא דמי למניח עכ"ל. ושלח את דבריו למורי רבינו שמחה זצ"ל והשיב לו אם דינו כמו מקוה שהוא מעיין כמו מקוותינו לפי דעתי אין מים שאובין פוסלין בו אפי' אין בו ארבעים סאה דכיון דמעיין מטהר בכל שהוא יש בו לעולם שיעור שלם ותנן פ"ק למעלה מהן מי מעיין שמימיו ממועטין שירבו עליו מים שאובין משמע בתחלה. ותנן בפ״ה מעיין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא. ואם אחד דן על מקוה מי גשמים והבאת מרבי שמעון דמכשיר שלא נתכוין לשאוב. לפי דעתי אינה דומה דה"פ לא נתכוין לתלוש המים כ"א הטיט. אבל כאן שמתכוין עם דמים לתלוש מודה ר' שמעון אע"פ שחזרו ונפלו בלי כוונה כדתניא בתוספתא ר"פ גיסטרא הטביל בו את הסגוס וזבו מימיו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פסול. ור' שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש. ומהמניח שהבאת טול לך מה שהבאת דמשמע אע״פ שהניחה לידוה ולא זקפה דפסול אע״פ שלא היתה כוונתו שיפלו מן הטביל' למקוה. ומה שהוכחת מהמניח [אינה ראיה] דליכא תפיסת ידי אדם בשאיבתו. ותניא בספרי דפסול מקוה תלוי בתפיסת ידי אדם. ע"כ לשון מורי רבינו שמחה זצ"ל. וכן נראה בעיני אני המחבר שהוא פסול דתניא פרק טבלא מים הנוזלין מאליהן מן הים מן הנהר והעולין באנטלייא פוסלין את המקוה. ואפי' נופלין לאחר מיכן למקוה מעצמן פוסלין אותו כדקתני העולין באנטליא. פי' אנטליא הוא הגלגל שמורידין בו הכלי למקוה ושואבין בו מי מקוה וכשמעלין את המים בכלי למעלה חוץ מן המקוה אע״פ שמעצמן נופלין המים מן הכלי למקוה אפ״ה פוסלין אותו. כדאמר סוף ויקרא רבה בפרשת אשרי משכיל העוה״ז דומה לגלגל אנטלייא דמתמלי מתרוקן מתרוקן מתמלי פי' בערוך גלגל שמשימין הבנאים על הבנין כשבונין בגובה ומשליכין על הגלגל חבל ארוך ושני ראשיו למטה וקושרין בשני ראשיו שני דליים ושמם אנטליא דמלא עולה והריקם יורד וחוזרין הלילה כן בני דעולם אחד יורד ואחר עולה. למדתי משם שאנטליא הוא גלגל השואבין בכלי. וא״ל ששואבין בו מן הים או מן הנהר שא״כ אז נופלין ממנו לים או לנהר והאיך יפסלו את המקוה אלא ודאי כי האי גוונא עסקינן שהיו מנקין את המקוה ושואבין המים בכלי והמים נופלין מן דכלי למקוה ופסלי לי' ואתי' אפי' לר' שמעון שהרי נתכוין לשאוב מים ולהוציאן לחוץ. וכבר הי' מעשה בריגונשבורק שהיו מנקין את המקוה וכשנחסר ממ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסל אותו הרב ר' משה ב״ר חסדי' זצ״ל וצוה להוציא כל המים לחוץ ולסתום הנקבים מקום שהיו נובעין ולנקותן. ולא שמעתי ראי' שלו מנין. אך ע״ז אני תמי' כי המקוה שבריגונשבורק הי' מעיין ואין מים שאובין פוסלין בו כמש״כ מורי רבינו שמחה זצ״ל. ונראין לי דבריו עיקר דכיון שהוא מקוה לכלים הרי שם מקוה עליו ואינו נפסל כמו שהוכיהו מן המשניות. וגם לאדם נראה בעיני שהמעיין הוא מקוה אע״פ שאין בו מ' סאה כגון תינוק קטן שגופו עולה בפחות מארבעים סאה כדתניא בתורת כהנים בפרש' ביום השמיני אי מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת״ל אך מעיין מעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעי' סאה וההוא קרא באדם איירי שאין לנו מעיין ומקוה כתובים בתורה כי אם בהאי קרא. ותו דקתני מעיין דומיא דמקוה מה מקוה לאדם אף מעיין לאדם ותנן פ״ק למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שירבו עליו מים שאובין. שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא משמע נמי דמעיין דומיא דמקוה מה מקוה לאדם אף מעיין לאדם והא דקתני רישא גבי מקוה שבו טובלין ומטבילין דהיינו טובלין אדם ומטבילין כלים וגבי כל שהוא דמעין קתני להטביל ולא קתני טובלין היינו משום דטובלין משמע בני אדם גדולים וא"א לו לטבול אלא בארבעים סאה. וההיא דפ"ג דתנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצא' ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלש' לוגין. לא כמו שפי' לעיל דמיירי שלא היו מי האמה מ' סאה קודם נשיקתו לבור דכיון דליכא מ' סאה לא מכשרי בהשקתו לשאובין לטבילת אדם שאע"פ שהמעיין מטהר בכל שהוא. לטבילת אדם מיהו אפי' מעיין בארבעים סאה. לא כך אלא ודאי המעיין מטהר את האדם אפי' בפחות ממ' סאה וכגון שכל גופו עולה בהן. וההוא היינו טעמא כמ"ש מורי רבינו שמחה בפירושיו בת"כ בפ' ביום השמיני דוקא נקט אמת המים דדרך זחילה אינו חיבור דקטפרס אינה חיבור. וכן פי' רבינו יצחק דסימפו"נט והאמה נכנסת כגון חרדלת גשמים עכ"ל. וההיא דתוספתא פ' טבלא דתניא מעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה התם כדגריס רבינו יצחק דסימפונט כיצד הוא עושה נוקבו למעיין נקב כל שהוא דהיינו שנוקבו כדי לחברו למעיין ולא לבטלו מתורת כלי ובכל מעיין מיירי ל"ש יש בו מ' סאה ול"ש אין בו מטהר השאובין בחיבורו ואינו נפסל בשאובין. כאשר כתבתי כן נראה בעיני הלכה למעשה אני יצחק בר משה נב"ה המחבר. ושוב מצאתי שכתב מורי רבינו שמחה בפירושיו מעיין מטהר כל שהוא הכל לפי מה שהוא. אדם וכלים לפי מה שהן יכולין להתכסות בבת אחת כלים אפי' פחות מרביעית ותינוק אפי' פחות ממ' סאה עכ"ל:
1