אור זרוע, חלק א תמ״גOhr Zarua, Volume I 443
א׳מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס תאכלנה ולא אמרי' אבר מן החי הוא שגם היא נתרת בשחיטת האם. ואינה מטמאה טומאת אוכלין דלא חשיבה אוכל ולא טומאת נבילות אם מתה הבהמה חישב עלי' לאכלה מטמאה טומא' אוכלין אם נגעה בטומאה דמחשבה משוי לי' אוכל. אבל לא טומאת נבילות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא. מיכן הי' דן רבינו יואל הלוי זצ"ל על שליא של נבילה או של טריפה שנתבשלה עם בשר כשירה שאינה אוסרת דהואיל דלא מטמאה טומאת אוכלין משום דלא חשיב אוכל ש"מ דפירש' בעלמא היא אע"ג דע"י מחשבה אית לה טומאת אוכלין מיהו הואיל ומעיקרא פירשא היא שרי דלא חזי לאדם. ואשכחן בפ"ק דבכורות דיליף ענין אכילה מענין טומאה דאמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של אדם מותר פי' מותר באכילה. אמר לי' רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע' לך עוד הכא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור. פי' והוא הדין לאכילה הלכך כי היכי דהתם יליף היתר אכילה מטהרת טומאה ה"נ אית לן למילף הכא לענין שליא דכיון דאינה מטמאה מותר נמי באכילה. וכ"ת הא אמרי' נבילה עד לכלב היינו היכא דמעיקרא חזיא לאדם כדאמרי' בריש פ' דם שחיטה אבל היכא דמעיקרא לא חזיא לאדם לא חשיבא אכילת כלב אכילה כדמפ' התם. ואין לדמות הא לנבלת העוף טהור והחלב בכפרים שצריך מחשבה ואפ"ה איכא עלה דהתם טעמא משום דבכרכים אכלי לי' בלא מחשב' וה"נ אמרי' בפ' כל הבשר ושליא פירשא בעלמא הוא. מיהו ההיא לאו ראי' היא דהתם איירי שמואל בדם ושליא שבישלם בחלב שאינו חייב עליהם משום ל"ת גדי בחלב אמו. וכדמפ' רבינו שלמה זצ"ל התם דם ושליא לא בעי קרא למעוטינהו דהא לאו גדי נינהו ומהיכא ליתו לאיסורא. דהא דם ודאי אוכל הוא ואוסר מה שנתבשל עמו אפ"ה קרי לי' פירשא לענין בישל בחלב משום דלאו גדי הוא:
1
ב׳הדרן עלך בהמה המקשה
2