אור זרוע, חלק א תרפ״טOhr Zarua, Volume I 689
א׳הכל נאמנין להעיד על אשה שמת בעלה להתירה להנשא חוץ מחמותה ובת חמותה וצרת' ויבמת' ובת בעלה שאינן נאמנות מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומר' תירש כל עמל אבי ואמי ואני אידחה ויבמתה יריאה שמא סופה להיות צרתה בת בעלה אומרת זאת באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה ובת חמיה מבעיא לן בגמ' ולא אפשיט הלכך אזלינן בה לחומרא ולא מהימנא ואשת אב וכלה נמי לא מהימנו להעידה כדתניא בגמ' וחמות הבאה לאחר מיכן מבעיא לן בגמ' ולא איפשט הילכך אזלינן בה לחומרא פי' חמות הבאה לאחר מיכן אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה אינה נאמנת לומר [מת] בעליך והתייבמי לבני או חלצי והנשאי לאחר דמסקה הך אם יבם אדעתה דילמא מיית בעלה ונפל' קמי יבם ברי וקאכלה לגירסאניי ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה וכן פר"ח לשון אחד לשון שני פר"ח יעקב יש לו שתי נשים לאה ורחל ויש לו בנים ראובן מלאה ויוסף מרחל וראובן נשוי אשה וחמותה לאה הלה אומרת אשת ראובן אם ימות בעלי ראובן יכניסנה יוסף אחיו מאביו ותבוא רחל אמו ותצערני אלא אומר' שמת יעקב ותנשא רחל וכשיבוא יעקב וימצא אותה שנישאת לאח' תיאסר עליו ותצא מזה ומזה ואם ימות ראובן בעלי ויכניסני יוסף לא תמצא זו בבית יעקב לצערני:
1
ב׳מעשה בלאה שבאת לפני ב"ד ואמרה ראובן אמר לי שמת בעלה ושלחו ב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה והיא אומרת באמת אמר לי לשם עדות ולא בלשון השטאה. וכתב מורי רבי' אבי העזרי אע"פ שאינו מודה עתה אומר אני דהיא נאמנת כדאמרי' ביבמות ובכתובו' ובסוטה עד אומד מת ועד אומד לא מת וכו' ועד מפי עד כשר בעדות אשה והאשה עצמה נאמנת ואין לחלק ההכחשות וראיה ברורה מדאמרי' פ' שבועת העדות אר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא דא"ל לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כו' פי' אין הפסד כפירת ממון של הכתובה בכפירת עדותו שהיא נאמנת עדיין להעיד שא"ל שמת וכיון דגביא כתובה מותרת לינשא כדא' לכשתנשאי לאחר טלי מה שכתוב ליכי ואמשביע עד אחד פלוגת' דראב"ש ורבנן קאי והיינו מושבע מפי אחרים היינו דוקא בפני ב"ד בין לר"מ בין לרבנן כדתנן התם במתני' וא"כ ע"כ השביעתו בב"ד. ולא א"ל לב"ד שכחש בדבר. ואפ"ה איהי מהימנא לומר דא"ל שמת דאי לא מהימנא איכא כפירת ממון בשבועתו וא"א לפרש שהנשבע שלא בב"ד קודם ומפי עצמו ולא א"ל לב"ד כלום (שמא) [שלא] בא לפניהם דהא אמשביע עד אחד קאי והיינו מפי אחרים והיינו דוקא בב"ד וגם אין לפרש שבב"ד לא רצה לומר כלום מפני שכבר אמר לה דאם נאמן הוא להכחישה יכופוהו ב"ד לומר הן או לאו ודמי ללא מבטלינן קלא דסוף גיטין וחומרא דהתם הוי כאן קולא וכיון שהאמינו כאן אשה להתיר אזלינן בביטול קול להקל כי היכי דאמר התם דמ"ד לא מבטלינן ס"ל אפי' מפי נשים והיינו חומרא בקידושין ה"נ הכא להיפך לקולא לכ"ע: וגרסי' בפ"ב דכתובות ת"ר אמרה נשבתי ויש לי עדים כו' ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו וזאת הראיה יש לדחות אבל ההיא דשבועות נ"ל ראיה וצ"ע לעשות מעשה עכ"ל. ושלח דברים למורי ה"ר שמחה והשיב לו דדמי לההיא דפרק המדיר משמשתו נדה אע"ג דהתורה האמינתה וספרה לה מלמד שסופרת לעצמה וכשאומרת איש פלוני טיהר לי את הדם היא נאמנת וכי אזול ושיילי' ואשתכח שיקרא הוא נאמן ולא היא וכן גבי מאכילתו שאינו מעושר ומה שהביא מורי מפ' שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד אני סבור שפירושו הוא אמר לה בינו לבינה דמת בעלה אף [על פי] כן לא היתה צריכה להשביעו בב"ד שהרי היא נאמנת בלא העד לינשא וליטול כתובה ומה שמשביעתו בלא צורך אין כאן כפירת ממון דבשעת שבועה היה כפירת דברים בעלמא ואילו השביע עידי ממון במקום שהלוה מודה והיה מזומן לפרוע ונשבעין שאין לו עדות וכי היו חייבין אין לך מודה בעיקר יותר מזה עכ"ל רבי' שמחה זצ"ל:
2