אור זרוע, חלק ב כ״בOhr Zarua, Volume II 22
א׳זה לשון ה"ג אר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש ואף על גב דלא בריך בהמ"ז לבתר דמקדש שרי דמוציא וגמר סעודתיה ומברך בהמ"ז. ע"כ לשון ה"ג. וכן פירש הרב ר' יצחק אלפס זצ"ל והיינו כר' יהודה שהרי פריסת מפה לדידן כעקירת שלחן לר' יהודה ות"ר בני חבורה שהיו מסובין לשתות יין וקדש עליהם היום מביאי' להם כוס ראשון של יין ואומר עליו קדושת היום כוס שני אומר עליו ברכת המזון דברי ר"י ר' יוסי אומר אוכלין והולכין עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון כוס שני אומר עליו קדושת היום ופי' הרב ר' יעקב דקורבל הקדוש זצ"ל דזו הגירסא עיקר וגם פי' ההוא דשמואל דפורס מפה ומקדש היינו קודם בהמ"ז. מיהא הא מספקא לן כשהוא מקדש אם צריך לברך בפה"ג אם לאו. ובירוש' מוכח שאינו צריך לברך בפה"ג אלא תופס הכוס ומתחיל קידוש מיד בלא ברכת בפה"ג דאמרינן בירושלמי ספ"ק דברכות כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה הברכה סמוכה לחבירתה כגון קריאת שמע ותפלה אין פותחין בהן בברוך כו' התיבון הרי הבדלה שניא היא דמר רבי בא בר' זבדא ר' הי' מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס כו'. הרי קדושה. שנייא הוא שאם היה יושב ושותה מבע"י וקידש עליו היום שאינו אומר בפ"ה. פי' הרי קדוש דסמוכה לבפ"ה ופותחין בברוך. שנייא היא. שאם היה אוכל מבע"י ומשך סעודה עד שקדש היום אינו אומר בפ"ה. הרי למדנו מן הירושלמי שאינו אומר בפ"ה. מיהו נראה דפליג אתלמוד דידן דא"ר כשם ששבת קובעת מוקצה למעשר כך שבת קובעת לקידוש פי' שמיד כשנכנס שעת קידוש אסור לאכול ולשתות עד שיקדש וכיון דנאסר בשתיה אין לך הפסקה גדולה מזה וצריך לברך בפ"ה וכן משמע מדברי ה"ר משה מיימון זצ"ל שכתב היו שותין ואמרו בואו ונברך בהמ"ז או בואו ונקדש היום נאסר להם לשתות עד שיברכו או יקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו אע"פ שאין רשאין צריכין לחזור ולברך בפ"ה אבל אם אמרו בואו ונבדיל אין צריכין לחזור ולברך עכ"ל. וההיא דירושלמי איכא לאוקומי אליבא דר' יוסי דסבר אין מפסיקין ולא קבע שבת לקידוש הלכך אין צריך לברך בפה"ג. וקשה אהא דאמר ר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש היכי מצי שמואל לאפלוגי אר' יהודה ור' יוסי ואיהו דאמר כמאן. ופרשב"ם דשמואל ס"ל כר' יוסי שאין מפסיקין אלא שבא להחמיר קצת יותר ולומר שצריך לפרוס המפה כדי שיקדש ואח"כ יגמור סעודתו. ולפי הירוש' אתיא שפיר דה"ג בירושל' רב יהודה בשם שמואל אמר זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים פורס מפה ומקדש. וה"ר משה כהן זצ"ל פי' לפי גירסת תלמוד דידן שעל פי הקבלה אמר כך שמואל מפני (זה) [שהוא] היה תחילת אמוראים ולפני התנאים למד ע"כ היה בו כח לומר מה שקיבל מרבותיו התנאים. וכהאי גוונא אשכחן פ' במה אשה דאמר אביי דלמא ר' יוחנן הא מתני' לא שמיע ליה כו' א"נ שמיע ליה וקסבר אין הלכה באותה משנה וה"נ אמרי' פ"ק דחולין גבי מוגרמת רב ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליגי עליה בחדא וכי מעיינת התם בפי' רש"י משכחת לה דפליגי אר' יוסי ורבנן הלכך בעינן למימר דפליגי משום שכך קבלו מרבותיהם התנאים. והא דאמרינן ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. פירשב"ם דיש ספרים דל"ג ליה אלא ה"ג אין מביאין וכו' וכתב דה"פ רבה בר רב הונא אקלע לבי ריש גלותא ולא היו אוכלים מבעוד יום קודם חשיכה ולאחר שהחשיך ובאו מבהכ"נ הביאו לפניו השלחן והפת ערוך עליו ופרס מפה עליו כמו שאנו עושין לפי שלא ברצונו הביאו שלא היה מקדש על דפת וכדתניא בסמוך אין מביאין בד. ע"כ פירס מפה על הלחם שזה כמאן דליתיה דמי וראיה לדבר שפריסת מפה מועלת כה"ג. הביא בשאילתות דרב אחאי פרשת וישמע יתרו דכתיב בהו הכי. וקרובי תכא מקמי דלקדוש קדושא דשבתא לא מקרבינן מ"ט כי היכי דליתיה סעודתא ביקרא דשבתא והיכא דקריבו לא מסלקינן ליה לאחורי' אלא פורס עליו מפה ומקדש והיכא דאתחיל בסעודתא מדאנהד במעלי שבתא וקדש עליה יומא פורס עליו [מפה] ומקדש עכ"ל. ופרשב"ם שמטעם זה נהגו לפרוס מפה על השלחן עד לאחר קדוש בשבתות ובימים טובים כי היכי דליתי סעודתא ביקרא דשבתא כי כשיסיר המפה מע"ג הפת כאילו עתה ערך השלחן. והתשובות פירשו טעם של פריסת המפה בענין אחר בשם רב שרירא גאון וז"ל. ודשאילתון הא דנהוג עלמא למפרס מפה על גבי השלחן בקידוש והבדלה טעמא מאי הכי [תנינא] דכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה הוא מוקדם לברכה ומשו"ה מברכינן בחול המוציא ברישא אריפתא והדר מברך בפ"ה אחמרא אבל לילי שבתא וימים טובים במוצאי שבת ובמוצאי ימים טובי' דמחייבי בקידוש ובהבדלה שמתרמי להו כסא דחמרא פריס מפה עלוי ריפתא ומקדש עליה דחמרא כי היכי דליפסוק בין קידוש להמוציא ובתר דמקדש משי ידיה ומברך ענ"י ומסלק המפה ושרי המוציא וכן להבדלה כי היכי דליפסוק ומנין דבעינן פריסת מפה להבדלה דאמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ואי לית ליה יין לא לפרוס מפה אלא שקיל ריפתא ומקדש אריפתא ובבהמ"ז נמי פריס מפה [אריפתא לאחר] הסיבה דגמרי סעודתייהו עכ"ל התשובה. מיהו אנו רגילים לפרוס המפה אפי' כשאנו מקדשים על הפת כגון היכא דלית ליה חמרא משום זכר לטל כדפרישית בסוף הלכות המוציא. ומתוך דברי רב שרירא גאון זצ"ל היה מקיים ה"ר משה גרינצין זצ"ל גירסת הספרים דגרסי ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש והיה אומר אפי' מאן דאמר על איזה מהם שירצה יברך ה"מ בשכבר מונחים לפניו שניהם אבל לכתחילה אין להביא לפניו על השולחן אלא את המוקדם. ורשב"ם פי' לפי אותם ספרים דהא דקתני ושוין דאפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי קאי דאפי' ר' יוסי דאמר אין מפסיקין ה"מ כשהתחיל כבר וקדש עליו היום מיהו בשאר ע"ש מודה הוא דאין מתחילין עד שיקדש ואין מביאין השלחן אא"כ קידש. וגם כתב די"מ דאפלוגתא דב"ש וב"ה קאי דתנן פרק אלו דברים בברכות בש"א נוטלי' לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובה"א מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ואע"ג דנטל ידים מודים ב"ש שאין מביאים את השלחן אא"כ קדש וההיא דפ' כ"כ הקודש דאמר שני מ"ה מלוין לו לאדם בע"ש מצא שלחנו ערוך כו' משמע דצריך אדם לערוך השלחן מבע"י היינו שהיו עורכים השלחן מבע"י לצורך השב' אבל לא היו מביאי' אותו למקו' הסעודה כ"א לאחר הקידוש מפני ששולחנות שלהם היו קטנים אבל אנו בזמן הזה פריסת המפה סגי לן:
1