אור זרוע, חלק ב כ״חOhr Zarua, Volume II 28
א׳פרק כירה תנן נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמרי' בגמ' לימא תנן סתמ' כר' יוסי דאמר [גורם] לכיבוי אסור ותסברא אימר דאמר ר' יוסי בשבת בערב שבת מי אמר וכו' עד אלא אמר רב אשי אפי' תימא רבנן שאני הכא [מפני] שמקרב את כבויו. ילפי' מההוא שמעתא דגרם כבוי מערב שבת אפי' לר' יוסי שרי ולא פליגי אלא בגרם כיבוי בשבת כדתנן פ' כ"כ הקודש ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך פי' ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה. ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכ״ח חדשי' מלאים מים מפני שאין יכולין לקבל את האור (וכך) [והן] מתבקעין ומכבין את הדליקה ופי' הוא דגרם [לכבות] הדליקה מפני דכי מטיא דליקה לכלים דליקה הוא דפקעה לכלים ודליקה עצמה מכבה את עצמה מפני דמפקעה הוא לכלים וזה ששם כלי לשם לא עשה אלא גרמ' בעלמא ואפ"ה אסור לר' יוסי דסבר גרם כבוי אסור ולר' שמעון בן ננס שרי דסבר גרם כבוי שרי והלכה כרשב״נ דקאי רב כותי' בגמ' דאר״י אמר רב טלית שאחז בה את האור מצד אחד נותן עלי' מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. ומוקי לה כר"ש בן ננס והא דרב גרם כבוי הוא אע״ג שנותן מים ע״ג הטלית אפ״ה אין זה קרב כבוי אלא גרם כבוי מפני דשמא יכבה קודם שיגיע במקום השרוי ואפי' כשיגיע שם שמא לא יכבה שחום הלהב והאור מייבש המים ונשרף גם השרוי שאפי' דבר השרוי במים הולך ונשרף ורב אשי נמי לא בעי לאוקומי סתמא דמתני' דפ' כירה כרבי יוסי ש"מ דס״ל כר"ש בן ננס דגרם כיבוי שרי וכדרבא וכ"פ ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל דהלכה כרב בספר התרומה. וכ״כ ה"ר משה בר מיימון בהלכות שבת וזה לשונו ומותר לעשות מחיצה בכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה אפי' כלי חרס חדשים מלאים מים עושים מהם מחיצה אע״פ שודאי מתבקעים ומכבים שגרם כיבוי מותר עכ"ל הלכך גרם כבוי מע״ש שרי אפי' לר' יוסי כדמוכח ס"פ כירה כדפרי' לא נחלקו אלא בגרם כיבוי בשבת שר״ש בן ננס מתיר ור' יוסי אוסר וסימנך מ״ם מ"ם סמ״ך סמ״ך והלכה כר' שמעון [בן] ננס דהא רב קאי כותי' וכ"פ רבותי כדפרי' אבל קרב כיבוי ההוא אסור אפי' לר״ש ואפי' מערב שבת דהיינו ליתן כלי עם מים תחת הנר ומפני שמקרב ומזמין כבויו מכבה ממש הוא כדתניא ס״פ כירה נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות בשבת ולא יתן לתוכו מים בערב שבת מפני שהוא מכבה ואצ"ל בשבת. ופירש"י שכשנתן חמים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו חשיכה מפני שמקרב כיבויו בהדיא והו"ל מכבה ממש אי הוה יהיב לי' בשבת הואיל שמכבה ממש הוא. מעתה אפי' לר' שמעון אסור דגזר ע״ש אטו שבת דאין לומר דמע"ש שרי קרב כבוי לר"ש מידי דהוה אפריסת מצודה ע"ש עם חשיכה וכל הנהו דפ"ק דשבת דשרי ב"ה עם השמש וברייתא ר' יוסי הוא דמחמיר בגרם כיבוי מחמיר נמי בקרב כבוי אפי' מע״ש. חדא דזהו דוחק להעמיד ר' יוסי דלא כב״ה ותו דלא דמו אהדדי כמו שפירש ה״ר יוסף דהכא בקרב כבוי ראוי להחמיר משום שעומד בצד האדם וסמוך לו והרואה אומר שבשבת נוטלו ומכבה בשבת הוי הלכך מסתבר דקרב כבוי דאסור אפי' מע״ש אפי' ר"ש מודה. מעתה יקשה לך על המנהג שלנו שאנו נוהגים בע"ש שאנו ממלאים צלוחית מים ושמן על גבי מים ומדליק בע"ש וכשהשמן כלה בשבת מגעת הפתילה למים אז הוא כבה מחמת המים נמצא שקרב הכבוי שפיר' שאסור לכ״ע. ונ״ב דלק"מ והמנהג מנהג כשר הוא דכל מה שאמרנו שקרב הכבוי אסור וגם הגרם כבוי לר' יוסי היינו דוקא שכבר הנר דולק ואח״כ גורם או מקרב דווקא כה"ג אסר תלמוד אבל הכא שכבר מילא המים והשמן ואח״כ מדליק ואחר הדלקה אינו גורם ואינו מקרב כל כה"ג ודאי היתר גמור הוא וטעות גמור נראה בעיני להקשות על המנהג שלנו והיתר גמור הוא מה שאנו נוהגים ואין לפקפק עליו כלל. וכן בערוך בערך נר שאילה [נר] של זכוכית שמטילין בו מים ושמן וכיון שכלה השמן בשבת מגיע אש אצל המים ונכבה. ושאלת אם יש בו גרם כיבוי או לא. [תשובה]. דבר זה היתר גמור הוא שאין גרם כבוי אלא [כמו] ששנינו] בפ' כירה נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים וכו' וכדקתני בכל כתבי ר״י אוסר בכלי חרס חדשים וכו' אבל נרות של זכוכית מותר להדליק בהם ואין לערער בהן ואין לחוש בכך כלום וכך אנו נוהגין להדליק בכל בתי כנסיות (ושני) [ובתי] מדרשות ובבית רבינו שבבבל (ובשתי) [ובבתי] ישיבות. עכ"ל ערוך. מיהו מה שמשמע מדברי ערוך שגרם כיבוי אסור הא ודאי לא נהירא לי כדפרישית ובירושלמי מוקי מילתא דרב כר' יוסי דאמר פ' כ״כ הקודש בירושלמי ר' ירמי' ר' בא בר ממל בשם רב ספר שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד השני ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין [פושטו וקורא בו ואם כבה כבה טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד שני ואם כבה כבה אחז בה האור מב' צדדין] נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה ר' שמואל בשם רבי זירא דרבי יוסה היא א"ר יוסה הוה סברינן מימר מה פליגין ר״י ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דמר ר' שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסה היא הדא אמרה אפי' עשה מחיצה של מים הוא המחלוקת עכ״ל הירושלמי. ואיני יודע לישבו דחדא דפליג אתלמוד דידן דמוקי לי' לרב כר״ש בן ננס ותו דבפ' כירה בגמ' דידן מוכח דמחיצה של מים לכ״ע אסור והכא בירושלמי קאמר דאפי' במחיצה של מים פליגי ותו דרב גופי' לא אתיא שפיר דמה לי אחז בה מצד אחר מה לי אחז בה משני צדדין ושמא רוצה לומר דאחז בה מצד אחד הוי גרם [כבוי] דשמא לא יכבה אבל מב' צדדין בבירור מכבה והוי כמחיצה של מים והיינו דקאמר דמדאוקי לי' לרב כר' יוסי ש"מ דאפי' במחיצה של מים פליגי מיהו שבקינן תלמוד ירושלמי וסמכינן אתלמוד דידן וכדפרישית ׃
1
ב׳פרק יום טוב במסכת ביצה אמרינן עולא אקלע לבי רב יהודה קם שמעי' זקפיה לשרגא איתבי' רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. פרש״י הנותן שמן לנר. בשבת חייב משום מבעיר. המסתפק. הנוטל ממנו ואוכל חייב משום מכבה וכבוי ביו״ט לא אשתרי. ע״כ רש"י. רוצה לומר דמעשה דעולא ביום טוב הוי ואפי' הכי פריך משבת איו"ט דאסור כבוי ביום טוב כמו בשבת וכ"כ ובתוס' ריב"א זצ״ל דבשבת קאי ואליבא דר' יהודה דאמר משאצ״ל חייב עלי' דאילו ביו"ט כשמסתפק ממנו לאכילה אינו חייב דמכבה הוא לצורך אוכל נפש ואפי' לכתחיל' נראה שהי' מותר ביום טוב עכ״ל. ועוד כ' בתוס' ריב״א דדוק' שמן נקיט למחייב המסתפק ממנה משום מכבה הואיל דדרכו של שמן כולו לימשך אחר הפתילה בכל שעה וכשיטול ממנו כשהוא דולק בנר הרי הוא במכבה פתילה עצמה. באותו מקום שנטל [שעכשיו בכל שעה הי' מסייע אותו שמן שנטל] להדלקת הפתילה ואינה כגרם כבוי אלא כמכבה ממש הוא אבל אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונוטל אחת מן החתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה החתיכה שנטל אלא שסופה הי' לידלק ממנה ואינו מכבה ממש אלא כגרם כבוי הוא. מיהו לכתחילה ודאי אסור בין בשבת בין ביו"ט וכן אם חתך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק מקצת הנר אין נראה שיהא חייב דאינו מכבה גמור אלא כגורם הוא לכבוי שאם לא חתך הי' דולק יותר וכשחתך גורם הוא שיכבה לכשיגיע למקום החתך. עכ"ל. ובעיני נראה דליקח החתיכה מן הנר הדולק שפיר דמי דאין זה אפי' גרם כבוי אי לאו שהוא אסור משום מוקצה וביו"ט ה"נ דשרי. ואע"פ שכך נראה בעיני איני מורה הלכה למעשה אלא כדברי ריב"א. מיהו זה ודאי הוא אמת שגרם כבוי מותר. ונ"ב דהא דפליגי רשב"נ ור' יוסי בגרם כבוי היינו דוקא להציל מפני הדליקה אבל גרם כבוי שלא להציל מודו כ"ע דאסור והיינו שמשמע מדברי ריב"א ומדברי ערוך דגרם כבוי אסור היינו בגרם כבוי שאינו להציל [וקשה] לי על סברתי מהא דפריך פ' כירה לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גרם כבוי אסור דהוה לי' למימר אפי' תימא רשב"נ ע"כ לא שרי ד' שמעון בן ננס אלא בגורם הכבוי להציל מן הדליקה אבל שלא להציל אפי' ד"ש מודה ונראה בעיני דהתם נמי להציל מיידי בדנותן מים בכלי להגן מפני הנצוצות וכן פירש"י [בפ' כירה. ומה שכתב ריב"א ז"ל] ופי' דאפי' לכתחילה שרי ביום טוב להסתפק משמן שבנר הדולק הי' רוצה ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל להביא ראי' לדבריו מההיא דספ"ב דביצה דרש רב גביהה מבי כתיל אפיתחא דבי ריש גלותא קטורא שרי א"ל אמימר מאי קיטורא [אי] בידי אדם מעשה אומן הוא אי לעשן הא קא מכבה ואסור א"ל רב אשי לעולם לעשן מידי דהוה אבישרא אגומרי פי' דאע"ג דמכבה אפ"ה שרי אלמא דכבוי לצורך אכילה שרי מיהו לאו מילתא הוא דדוקא התם שרי כבוי לצורך אכילה משום דלא אפשר מאתמול לצלות אבל הכא דאפשר ליקח מאתמול משמן שבנר כה"ג כבוי אסור אע"ג דלצורך אכילה הוא וראי' לדבר מההיא דפ' ר"א דמילה דת"ר אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת ופריך והתני' ממתקין אותו [בגחלת] לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ פירש"י בגחלת של עץ אסור דשייך בה כבוי [לפי שעושה פחם]. גחלת של מתכו' לא שייך בה כבוי דאינו נעשה פחם. א"ל אביי לרב יוסף מ"ש מבשרא אגומרי פירש"י שצולין ביו"ט ואע"ג דמכבה א"ל התם לא אפשר והכא אפשר. פירש"י לא אפשר. לצלות מעי"ט דביומי' שביחא טפי אבל חרדל איפשר למתקן מאתמול. הא למדת דכל היכא דאיפשר מאתמול אסור ביו"ט על ידי כבוי מעתה אסור ליקח ביו"ט משמן הדולק בנר מפני שהוא מכבה הואיל ואיפשר ליקח זה השמן קודם הדלקה או מערב יום טוב:
2