אור זרוע, חלק ב שנ״הOhr Zarua, Volume II 355
א׳מתני' בכור שנפל לבור וירא פן ימות שם ר"י אומר ירד מומחה הבקי לראות במומין ולהבחין בין מום עובר למום קבוע אם יש בו מום קבוע יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן. במאי קמיפלגי ר"י ור"ש ברואין מומין קמיפלגי ר' יהודה סבר רואין מומין ביו"ט [ור"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט] ואע"ג דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר' יהודה בהא הלכה כר"ש כדאמרי' לקמן אמי ורדינאה חזי בוכרי דבי נשיאה הוה וביומא טבא לא הוה חזי אתו אמרו לו לר' אמי א"ל שפיר עבד דלא חזי ליה איני והא ר' אמי גופיה הוה חזי ר' אמי במעלי יו"ט הוה חזי אם הוא מום קבוע או עובר ולמחר ביו"ט שיולי הוה שייל היכי הוה עובדא שפעמים היה טרוד בעיו"ט וכשראה המום א"ל לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנינן כל המומין הראוין לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אין נאמנין וצריך להביא ראיה שמאליו בא לו כי הא דההיא גברא דאייתי בוכרא קמי' דרבא אפניא דמעלי יומא טבא יתיב רב' וקא חייף רישי' בהדי דקא חייף רישיה דל עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנ' ותא למחר [כי אתא למחר] א"ל היכי הוה עובדא א"ל הוו שדיין שערי בהך גיסא דהוצא כלומר שעורים היו מושלכים מעבר לגדר והבכור הי' לעבר השני בהדי דעייל רישיה למיכליה בזעתיה הוצא (קניא) לשפתיה כלומ' יקרעה שפתו והוא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר א"ל דילמא את גרמת ליה ומדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח גדול והוצאה שהוטל עליכם שישראל אינו מטפל אלא ג' חדשים ונותנו לכהן א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שהיה בו בידים מניין שלא יגרום ע"י דבר שלא יביא בצק או דבילה ויניח לו ע"ג האוזן כדי שיבוא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. והלכה כר' אמי וכרבא דלא הוו הזו מומין ביו"ט כר"ש. ירושלמי אתא עובדא קומי ר' אמי וסבר מימר ר"י ור"ש הלכה כר"י אתיא רב הושעיא מתני' דבר קפרא מדרומא ותנא וחכ"א כל (שאין) מומו ניכר מעיו"ט ולא התירו מומחה אלא ביו"ט אין זה מן המוכן וקיבלה וחזר בו אע"פ שראה חכם מעיו"ט שהוא מום קבוע ואינו עובר אע"פ כן אם לא התירו מעיו"ט אין זה מן המוכן ואינו יכול להתירו למחר ביו"ט הלכך צריכין אנו לומר דר' אמי ורבא היו רואין מום קבוע בבכור מעיו"ט והיו אומרים מום זה ראוי לישחט עליו אלא שהיו אומרים לר לחזור למחר ולשאל שלא גרם לו ׃ מתני' בכור שנפל לבור וירא פן ימות שם ר' יהוד' אומר ירד מומחה ויראה אם יש שם מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט רש"א כל שאין מומו ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן. במאי קמיפלגי אי לימא ברואין מומין קמיפלגי דר"י סבר רואין מומין ביו"ט ור"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט ליפלגו ברואין מומין בעלמא. בבכור שלא נפל לבור. נפל לבור אצטריכא ליה סד"א משום צער ב"ה ליערים ולסקי' כר' יהושע קמ"ל. א"ה דמשום העלאה קתני דלא ליערים ולסקיה הא דקתני לא ישחוט לא יעלה וישחוט מבע"ל כלומר אם יש בו מום יעלהו וישחוט ואם לאו שאין בו מום לא יעלהו וישחוט. לא צריכא. האי דקתני תנא לא ישחוט ולא תני ולא יעלה: דעבר ואסקיה דסד"א לישחטיה קמ"ל דלא. וש"מ דבהמה שנפלה לבור ביו"ט דאסור להעלותה מן הבור אע"פ שיש לירא שלא תמות בבור אבל מותר ליתן לה מזונות בבור לשם כדי שלא תמות כדתנן משילין פירו' דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ומכסין את הפירו' מפני הדלף ופירש"י מי שיש לו חיטין ושעורין שטוחין על גגו לייבש וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשילן דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא ודווקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה הוא בתיקרת הגג אבל חלון כמו גג המוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהן עד החלון ולהשליכן לא טרחי' כדלקמן. ומכסין את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט הוא דשרו ליה רבנן משו' הפסד ממון (מזלף) [דלף] גשמים הנוטפין מן הגג עכ"ל הילכך ה"נ אסור להעלותה מן הבור דאיכא טירחא אבל משום הפסד ממונו נותן לה מזונות לבור וכדתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר"א אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ושוחטו ולשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות ר' יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט אבל בלא שחיטה כ"ע מודו להעלותו מן הבור אסור אבל ליתן לתוכו מזונות בבור מותר. ירושלמי מיחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מעיו"ט אסור' לפי שאינה מן המוכן כמדתמר רואין את הטריפה ביו"ט ודכוותה רואין את הבכור ביו"ט ר' יודן בעי דמאי מדבריהן וראיית טריפה מדבריהן כמדתמר רואין את הטריפה ביו"ט ודכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט. בעא מיניה הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת [או אין מוקצה לחצי שבת] היכי דמי מכדי סתם מוקצה היינו גרוגרות וצימוקין שמעלה אותן לייבשן ומקצה אותן לכך וכשמתחילין לייבש אין (רואין) [ראוין] לאכילה עד שיבשו לגמרי והאי חצי שבת דקאמרת היכי מספקא לך אי איחזו שנגמרה מלאכתן ביה"ש איהזו ואין כאן אפי' חצי שבת בהקצאה כלל ואי דלא איחזו ביה"ש ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעו"י ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעו"י בעי כדכתי' והיה ביום הששי והכינו לא צריכ' דחזו ביה"ש ואידחו בשבת שנפלו עליהן גשמים ותפחו והדר איחזו ששזפתן השמש וקא מיבעיא לן הך שעתא דאיקצאי מי אסיר' לה לכולי יומא או לא א"ר זירא ת"ש מפולין ועדשים שבישלן ביו"ט האי פולין ועדשים מעיקרא ביה"ש חזו לכוס חיין שדי להו בקערה אידחו להו. כל זמן שרותחין. גמר להו בישולייהו אישתרו להו ולא אמרינן שעה אחת היו מוקצות ואידחו א"ל אביי ולטעמיך דמשוית להו [לרתיחתן] תורת מוקצה וילפת מינה דאין מוקצה לחצי שבת תקשי לך קדירות בעלמא הא סתם קדירות בעלמא ביה"ש מסולקות מרותחות מן הכירה ואכלינן מנייהו לאורתא אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעיא לן דכיון דבידו לתקנו בו [ביום] לא מקצי מדעתיה מפני דחייתו הלכך פולין ועדשים אינן ראיה לכאן ומה"ט נמי שרינן קדירות של ביה"ש. כי קא מבעיא לן דגמרו בידי (אדם) [שמים] ע"י חמה דכיון דאין בידו לתקנו מסח דעתיה מיניה. שמעינן משמעתין דכל היכא דגמרו בידי אדם ויכול לגומרו ביו"ט בו ביום לית ביה תורת מוקצה וכבר היה מעשה בעכו"ם אחד שעשה מנעלים ביו"ט בסתמא למכור לכל מי שירצה ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחן מחנותו ובא מעשה לפני הרב ר' יום טוב זצ"ל ואסר לו לנועלו ביום טוב אע"פ שלא עשאן בשביל ישראל משום מוקצה דכשהיה העור שלם היה ראוי לישב עליו וכשנחתך לצורך מנעלים אידחי ליה והוה ליה מוקצה וראיה לדבר דתנן שלהי פ"ק לא מנעל שאינו תפור ופרכי' פשיטא למאי חזי לא צריכא דאע"ג דמינקיט בסיכי פי' יתידות קטנות של עץ ויש אומרים תופר שתי תפירות באמצען ושתים בראשן ושתים בעקיבו פי' דחזו קצת הא לאו הכי לא חזי כלל ואסור משום מוקצה. וה"ר אליהו זצ"ל הורה ואמר דכיון שלא נעשו בשביל ישראל מותר לנועלן ולא אסירי משום מוקצה כדשמעינן משמעתין דכל שגמרו בידי אדם אינו מוקצה הלכך הכא נמי כשנחתך העור דעתו של עכו"ם לגמור ולעשותו מנעלים הלכך לא הוי מוקצה וראיה לדבר דאמרי' רפ"ק דפירות הנושרין אסורין שמא יעלה ויתלוש והשתא אמאי לא קאמר משום דאיתקצו להו שהיו מחוברין ביה"ש כמו שרגיל רש"י לפרש דמחובר אסור משום מוקצה אלא הואיל ואיכא עורבין כגון דידע דהעורבין יתלשו פירות דהשתא דעתי' עלייהו מאתמול הוה ולא הוו מוקצין אפ"ה אסורי משום שמא יעלה ויתלוש. הא למדת דאגב דהעורבין עתידין בו ביום לתלשן לא הוו מוקצה דהוו גמרו בידי שמים וכ"ש דגמרו ביד אדם ואפי' הוא עכו"ם ואע"פ שאין ישראל יכול לעשות הכנה הויא ולא אסירי משום מוקצה וההיא דספ"ק גבי מנעל שאינו תפור מיירי במנעל של ישראל שאינו יכול לשלחו ביו"ט דלא הוי גמרו בידי אדם שאסור ישראל לגומיו וגס אסור לומר לעכו"ם לגמרו הילכך לא חזי ולא מידי: ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא פניא דמעלי יומא טבא יתיב רבא וקא חייף רישיה בהדי דקא חייף רישיה דל עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר כי אתא אמר ליה היכי הוה עובדא א"ל הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא בהדי דעייל רישיה למיכליה בזעתיה הוצא (קניא) לשפתיה ופרטיה א"ל דילמא את גרמת לי' א"ל לא פירש"י דילמא את גרמת לי' מדעת נתת השעורי' שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגידול והוצאה שהוטל עליו שישראל אין מטפל אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ"ל שמעי' מפירושו הא דתנן עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום ר' יהודה אומר בדקה ג' חדשים דלאחר הזמן הזה אם לא רצה הכהן לקבלו אלא אמר לישראל ליטפל בו עד שיפול בו מום ולאחר מיכן יתננו לו דכפינן ליה לכהן בע"כ שיקבל אותו ויטפל בו עד שיפול בו מום (אלא) ש"מ שצריכי' ע"כ לקבל ומתוך שצריכים ע"כ לקבל ולטרוח ולהוציא עליו ואינן יכולין ליפטר מטורח והוצאה בענין אחר אלא ע"י מום הם חשודין להטיל בו מום:
1