אור זרוע, חלק ב ל״וOhr Zarua, Volume II 36
א׳נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם. פרש"י אין אומרי' לו כבה רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות. לא תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה. מפני שאין שביתתו. של עכו״ם. עליה' דישראל אינן מוזהרין על שביתת עכו"ם שאינן עבדם עכ"ל משמע אבל על שביתת עבדם מוזהרים כדכתיב למען ינוח עבדך ואמתך והיינו דוקא כשעושים מלאכה לצורך ישראל אדוניהם מוזהרים על שביתתם אבל כשעושים מלאכה לצורך עצמן אינם מוזהרים על שביתתם כההיא דכריתות פ' ד' מחוסרי כפרה דת"ר ר' יוסי אומר גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחוש"מ פי' דהיינו דבר האבוד. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת [לעצמן] כישראל בחול רש"א אחד גר ואחד עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש וע"כ ל"פ ר"י ור"ש אלא בגר ותושב אבל בעבד ואמה התושבין פי' שקיבלו עליהן שלא לעבוד עכו"ם בלבד כ"ע מודו דעושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול וכ"ש בעבד ואמה שגם עכו"ם עובדין שאינם מצווים על שביתתם בעושים לצורך עצמם:
1
ב׳מתני' אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. כלומר מוחין בידם ומוקמינ' לה בגמ' בקטן העושה לדעת אביו פי' קטן היודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו אבל קטן העושה לדעת עצמו אין אנו חייבים למחות בידו ונראה בעיני דהכי הילכתא דמעשה רב דאמרי' בפ' חרש רב יצחק בר ביסני אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחו להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל, נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ושקלינן וטרינן אליביה ושנינו אליבי' משניות טובא ש"מ דמסתבר לן דהילכתא כותיה וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל קטן שבא לכבות אין שומעין לו והוא שיעשה על דעת אביו (אלא) [אבל] מדעת עצמו אין ב"ד מצווין עליו להפרישו עכ"ל. אבל נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד ושרי אפי' ביודע שעושה נחת רוח לישראל מפני שלריוח של עצמו נתכוין והכי מוכח בירושלמי דמסיק ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו. תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכבוי:
2
ג׳א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וכתב בס' ׃ התרומה ובפ' המדיר לא למעוטי שאר אסורי שבת לאפוקי מה"ג דפירשו דליכא חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת עכ"ל ואני לא מצאתי לשון בה"ג מיהו נ״ב הלכה למעשה כמ"ש הוא בשם ה״ג דודאי ליכא חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת וראי' אני מביא מפ' כ"כ הקודש ירושלמי דתני כשם שמצילין מן הדליקה [כך מצילין מיר העכו״ם] ומיד הנהר ומיד המפולת ומיד כל דבר שהוא אבד ואיכא למ"ד במתני' דמצילין אף לחצר שאינה מעורבת. מעתה איכא למימר אם הושוו שאר הפסדות כגון גייס ונהר לדליק' לעניין שמצילין אע"ג דקא עביד מעשה בידים כ"ש שהושוו לענין שמותר לומר כל המציל מן הגייס או מן הנהר כו' דאמירה בעלמא היא בלא מעשה וההיא דפ' המדיר דקאמר לא למעוטי שאר אסורי שבת התם פירש"י למעוטי שאר איסורי שבת דחמיר' ולא התירו בה לומר העושה לו מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו עכו"ם ויעשו עכ"ל דהיינו מלאכה בעלמא כגון לבנות ביתו או לתפור בגדיו אבל להציל כל הצלות שוים להתיר ומותר לומר כל המציל ממוני מהפסד זה לא הפסיד וכן הלכה למעשה וכן שמעתי שכך הורה מורי אב"י העזר"י והי' גבור בתורה ובעל הוראות וראוי לסמוך עליו:
3