אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא ק״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Batra 102
א׳מעשה בראובן שהיה לו שתי בנות ונישאו. ואחר מות ראובן תפשו האלמנה הנכסים. והיתה משופעת בעושר. ואחר מות ראובן נשתמרה הבת האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל. ושוב מתה המשומרת ובעל המשומרת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין כי לא להם אח. ונשאל מורי רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל אם יורש לאשתו המשומרת אי מיקריא שארו כיון שזינתה ואסורה לו. והשיב וזה לשונו נראה לי שיורשה ומעת שמעת שמת אמה זכתה בנכסים ואז היתה ישראלית. אפי' לדברי הגאון שפי' שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה. והבעל למה קנסינן כמו שהאב יורש לבנו המשומד הכי נמי הבעל יורישנה אע"פ שאינה ראוי' לקיימה. דפ' יש מותרות בירוש' אמרי' לגבי שניות תני יורשה ומטמא לה דתני ר' חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לפסולה. ופי' מאחר דמדאורייתא אינה פסולה הויא כאשתו. ואפי' אי אמ' דהא דאמור רבנן מקנין על ידי גוי ואמ' התם והא אסורה עליה וקיימא דהוי איסורא דאורייתא אף לגבי גוי מוהיא נתפסה שאפי' גוי במשמע. ולגבי אסתר דרשינן כאשר אבדתי אבדתי שנאסרה לבעלה. מיהו כל קנסות דפ' האשה רבה חס לגבי דידה ולא לגבי דידיה אע"ג דאיסורא דאורייתא הוא לבר ממציאתה שמפורש שם הטעם כי היכי דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים ענייה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא מלגבי טומאה דאיכא קרא לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא לאו הכי שארו מיקריא לטומאה וכן לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפרכי' בהאשה רבה יורשי כתובה מאי עיבדתה ומשני כתובת בנין דיכרין. מהו דתימא איהי דעבדא איסורא קנסו רבנן זרעא דלא עבדו איסור' לא קנסו רבנן קמ"ל. פי' משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ' אע"פ דלא עדיפי אינהו מדידה כיון שמכחה היא באין אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא לו כדאי' בפ' בתרא דיבמות ולא אמרי' לאח כשר מיטמא ולא לפסול כדאיתא התם ולא גמרי' טומא' מטומא' כ"ש דירושה לא גמרינן מינה ובנו לכל דבר. והבעל לא דמי לזרעא דידה למה יפסיד. דמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורש אותה כמו שפסקו דגאונים. וההיא דתותרנית דפרק מי שמת נראה כדברי המפרשים דבארוסה מיירי. ואפי' אם נפרש בנשואה התם הוא פושע שתותרנית אינה ראויה להוציא על מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמר בפרק האשה רבה מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס כתובה ומדידיה לדידה קניס ות"ק דקניס טעמא כדפרי' לעיל אבל ליורשה לא לישתמיט תנא דפ' האשה וליתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא ירושת בנין דיכרין והא לא קתני ש"מ דהבעל יורשה. ותנא הוא דגרסינן בירושלמי בהאשה רבה ולא זה וזה מיטמא לה הדא היא דתני ר' חייא מיטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. אית תנא דתני הכא תונא בשלש' עשר דבר פי' שלשה עשר קנסוה והם שנויים כולם בהדיא במשנה האשה רבה . ואית תנא תני ארבעה עשר מאן דתני שלשה עשר עביד מציאה ומעשה ידיה חדא ומאן דתני ארבעה עשר עביד כל חדא וחדא חד ואם אינה יורשה נפישי להו. ופ' יש מותרות לא קתני גבי אלמנה לכהן גדול ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכהן גדול יש לה כתובה כמו שמפורש שם הטעם. ואמ' התם איכא בינייהו שוטה ודאי קצרו של דבר רואה אני שהבעל יורשה. ע"כ תשובתו:
1
ב׳בפ"ק דקידושין אמר ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה:
2