אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא ק״הOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Batra 105
א׳וכן השיב רבינו שלמה זצ"ל שקרובי המשומד יורשים את המשומד. וזה לשונו ששאלתם משומד לע"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המשומד לאחר זמן ולא רצה להחזירו לו ומת המשומד. וקרוביו הקרובים לירושה תובעים הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה מביא עדים גוים שנתן לו המשומד אותו ממון מתנה אחר זמן. דעתי נוטה שאין בדבר השליח כלום שאין עדות גוים עדות והראיה ליורשו את הפקדון ואם אין לזה עדים שתבעו משומד בחייו והוא אמר לא אתן זכו קרובים בממון וראויים לירש שלא מצינו שבטלה תורת ירושה מן הרשעים דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכ"ש שהן יורשין כשרים יכין רשע וצדיק ילבש. ואם שלח בו יד ראובן בחיי המשומד או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח בדיינין להוציאו. דאיתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו דתניא המינין והמסורות מורידין לבור אבל לא מעלין. למדנו שגופו הפקר וכ"ש ממונו. וחד אמר אסור לאבדו דילמא נפיק מיניה ברא מעליא דכתי' יכין רשע וצדיק ילבש ומשומד לע"ז מין הוא וגופו הפקר וממונו וכל טעמי מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו. ואם לא שלח ידו בחייו של משומד אין כאן זכייה. ואם יאמר ראובן שיש בני משומד כמותו ודוחים אותם הקרובים לאמר לאו בעלי דברים דידי אתם לי אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן אינו בן דתנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ מי שיש לו מן הנכרית. וצורינו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק. מיהו אם בן המשומד יורש את זקינו אבי המשומד מזה לא כתב בתשובה זו כלום:
1
ב׳[שם]
שלח ליה רבבא לרב יוסף בר חמא. עבדי גנבת מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי ואתה נתתו לי במתנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ונאמן הוא בטענה זו. דאע"ג דאמרי' בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להם חזקה. והכא נמי כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:
שלח ליה רבבא לרב יוסף בר חמא. עבדי גנבת מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי ואתה נתתו לי במתנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ונאמן הוא בטענה זו. דאע"ג דאמרי' בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להם חזקה. והכא נמי כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:
2
ג׳[דף קכ"ח ע"א]
רצונך השבע וטול רבותא הוא דקא"ל האי מוחזק למערער שהרי פטור לגמרי זה המערער מכל השבועות שבעולם כדקיי"ל אין נשבעין על העבדי' בשבועו' ואינו מחוייב שבועה כלל. וגם זה התובע אין שבועה מועלת לו לגבות לו מזה דאין נשבעין דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו השבועה לישבע וליטול. ונשבע זה התובע. ואינו יכול זה המוחזק לחזור לו ולומר משטה אני בך שהרי פטור הייתי וגם אתה לא נתחייבת שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו השבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי. והא דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הפכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אני נשבע ואפטר. אלא אפי' עבדים דלא שייכי בהו שבועה אפילו הכי כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה. עכ"ל:
רצונך השבע וטול רבותא הוא דקא"ל האי מוחזק למערער שהרי פטור לגמרי זה המערער מכל השבועות שבעולם כדקיי"ל אין נשבעין על העבדי' בשבועו' ואינו מחוייב שבועה כלל. וגם זה התובע אין שבועה מועלת לו לגבות לו מזה דאין נשבעין דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו השבועה לישבע וליטול. ונשבע זה התובע. ואינו יכול זה המוחזק לחזור לו ולומר משטה אני בך שהרי פטור הייתי וגם אתה לא נתחייבת שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו השבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי. והא דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הפכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אני נשבע ואפטר. אלא אפי' עבדים דלא שייכי בהו שבועה אפילו הכי כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה. עכ"ל:
3