אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא קס״אOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Batra 161
א׳כתב רבי' ברוך מארץ יון זצ"ל וכן הילכתא כמר בר רב אשי. וכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל ודוקא דלא הוה ליה אלא חד ברא ואיהו אמר לבניי לשון רבים אבל הוה ליה תרי בני אז לא קמיבעיא ליה דלא הוה בר ברא בכלל. אבל זה קשיא תניא כמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים כו' מאי סייעתא אית ליה אם נפרש כמו שפירשנו שבזה לא נחלקו היכא דאית ליה בנים ובני בנים ואמר נכסיי לבניי דלא אמר על בני בנים. ומורי מפרש דמיבעיא ליה אף בברי בני. ומורי שכתב זה ר"ת זצ"ל:
1
ב׳[שם]
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לב"ד או בציבור ראו מה שהניח לנו אבינו ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו הרי אנו עושין ואוכלין ונתעצלו ב"ד לחלוק השביחו לעצמן. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל אורחא דמילתא נקט וה"ה אם גדולים כולם והשביחו מקצתן אין חילוק כדמוכח בגמ' גבי רב ספרא דהתם כולהו גדולים הוו השביחו באמצע ואפילו בעדים לא יהבי' להו במה שטרחו בחלק הקטנים. דמסתמא בחנם היה דעתם לטרוח להם הואיל דלא פירשו. אם אמרו גדולים ראו מה שהניח כו' אין נראה לפרש כדפי' בקונט' ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו כו' ורוצה לפרש שלא השביחו בכל הנכסים אלא בחלק המגיעם שהרי גבי רב ספרא בכל הנכסים הוה וגם פשטא דמתני' מיירי בכל הנכסים ודוחקו לפרש כן משום דקשה לו למה השביחו לעצמם במה ששבחו בחלק הקטנים אמאי לא הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתו'. אי נמי בעדים בשדה העשויה ליטע ונראה למורי לפרש האי דקתני השביחו לעצמן היינו נמי דשמין בעדי' אבל הל' השבי' לאמצע משמע כל השבח וגם רב ספרא לשם מאי שיימי' בזוזי. מיהו התם נמי מצינו לפ' שכר טורחן. ועוד אפילו בחלקם אמאי לא אמר מאן פלג לכו כדאמרי' בשאר שותפי באיזהו נשך ובאלו מציאות שצריך להביא עדים שחלק בפני שלשה. אבל נראה שיש להשיב חילוק שבכאן מן הדין השביחו לעצמם הכל אפי' במה שהשביחו בחלק הקטנים. משום דהכא כל זמן שלא חלקו יש להם רשות להשתכר בתפוסת הבית. ולא חשיב שלא ברשות דמאי איכפת להו לקטנים אם ישתכרו הגדולים בחלקם. וכמו זה נהנה וזה לא חסר הוי. שהרי בלא זה היו משתכרים בהם. וכ"ש אם הם כולם גדולים הואיל ולא מיחו כשאמרו קצתם הרי אנו משביחים לעצמינו הרי הוא כאילו מוחלים להם. דהכי מוכח טעמא בפ' המפקיד גבי מרי בר איסק אתא לי' אחאי מבי חוזאי דאמ' התם הואיל דשלא ברשות ירד וקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. פלג ליה מפרדיסי ובוסתני דכותל ולא יהבינן ליח אפי' בעדים במה שטרח בחלקו. ואע"פ שמסתמא כשטרח לדעת עצמו טרח שהרי לא ידע שאחיו היה וכאילו אמר אני משביח לעצמי. ועוד ששבחו נכסים מחמת עצמן היו הפרדיסי ובוסתני דשתל ואפי' הכי הואיל דשלא ברשות ירד לא שקיל מכלל דהך מתני' משמע התם דהיינו טעמא הוי דברשות הן משביחין ולא דמו נמי לשותפין דהתם נשתתפו כדי להרויח ומקפידין על הריוח שאינם רוצים שישתכר אחד יותר מחבירו ושניהם קיבלו כדי להשתכר לאמצע. משום הכי פלג בלא דעתא דחבריה שלא בפני ב"ד בדבר שצריך שומא לא הויא פלוגתא והוי השכר לאמצע אפי' אמר הריני משתכר לעצמי. עכ"ל:
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לב"ד או בציבור ראו מה שהניח לנו אבינו ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו הרי אנו עושין ואוכלין ונתעצלו ב"ד לחלוק השביחו לעצמן. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל אורחא דמילתא נקט וה"ה אם גדולים כולם והשביחו מקצתן אין חילוק כדמוכח בגמ' גבי רב ספרא דהתם כולהו גדולים הוו השביחו באמצע ואפילו בעדים לא יהבי' להו במה שטרחו בחלק הקטנים. דמסתמא בחנם היה דעתם לטרוח להם הואיל דלא פירשו. אם אמרו גדולים ראו מה שהניח כו' אין נראה לפרש כדפי' בקונט' ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו כו' ורוצה לפרש שלא השביחו בכל הנכסים אלא בחלק המגיעם שהרי גבי רב ספרא בכל הנכסים הוה וגם פשטא דמתני' מיירי בכל הנכסים ודוחקו לפרש כן משום דקשה לו למה השביחו לעצמם במה ששבחו בחלק הקטנים אמאי לא הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתו'. אי נמי בעדים בשדה העשויה ליטע ונראה למורי לפרש האי דקתני השביחו לעצמן היינו נמי דשמין בעדי' אבל הל' השבי' לאמצע משמע כל השבח וגם רב ספרא לשם מאי שיימי' בזוזי. מיהו התם נמי מצינו לפ' שכר טורחן. ועוד אפילו בחלקם אמאי לא אמר מאן פלג לכו כדאמרי' בשאר שותפי באיזהו נשך ובאלו מציאות שצריך להביא עדים שחלק בפני שלשה. אבל נראה שיש להשיב חילוק שבכאן מן הדין השביחו לעצמם הכל אפי' במה שהשביחו בחלק הקטנים. משום דהכא כל זמן שלא חלקו יש להם רשות להשתכר בתפוסת הבית. ולא חשיב שלא ברשות דמאי איכפת להו לקטנים אם ישתכרו הגדולים בחלקם. וכמו זה נהנה וזה לא חסר הוי. שהרי בלא זה היו משתכרים בהם. וכ"ש אם הם כולם גדולים הואיל ולא מיחו כשאמרו קצתם הרי אנו משביחים לעצמינו הרי הוא כאילו מוחלים להם. דהכי מוכח טעמא בפ' המפקיד גבי מרי בר איסק אתא לי' אחאי מבי חוזאי דאמ' התם הואיל דשלא ברשות ירד וקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. פלג ליה מפרדיסי ובוסתני דכותל ולא יהבינן ליח אפי' בעדים במה שטרח בחלקו. ואע"פ שמסתמא כשטרח לדעת עצמו טרח שהרי לא ידע שאחיו היה וכאילו אמר אני משביח לעצמי. ועוד ששבחו נכסים מחמת עצמן היו הפרדיסי ובוסתני דשתל ואפי' הכי הואיל דשלא ברשות ירד לא שקיל מכלל דהך מתני' משמע התם דהיינו טעמא הוי דברשות הן משביחין ולא דמו נמי לשותפין דהתם נשתתפו כדי להרויח ומקפידין על הריוח שאינם רוצים שישתכר אחד יותר מחבירו ושניהם קיבלו כדי להשתכר לאמצע. משום הכי פלג בלא דעתא דחבריה שלא בפני ב"ד בדבר שצריך שומא לא הויא פלוגתא והוי השכר לאמצע אפי' אמר הריני משתכר לעצמי. עכ"ל:
2