אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא רנ״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Batra 252
א׳כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל ראובן שמכר שדה לשמעון. ובא לוי וקיבל אחריותה עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון הרי זה חייב. ובזה הודו רבותיי . וכן הערב או קבלן שחייב עצמו על תנאי אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד מפני שהיא אסמכתא. כיצד כגון שאמר תנו לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך. ואם לא יהיה פטור. שכל התולה שעבוד שאינו חייב בו אם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד. שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבין זה לזה אע"פ שלא פירש. שנים שערבו אחר כשבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה. ואם לא יהיה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב. ואחר שערב שנים כשיפרע למלוה יודיע איזה החוב משניהם הוא פורע כדי שיחזור עליו. האומר לחבירו ערוב זה לפלוני ואני ערב לך. הרי זה כמי שאמר לו הלויהו ואני ערב לך. וכשם שנשתעבד ערב למלוה. כך נשתעבד הערב לערב הראשון. ודין הערב עם המלוה כדין ערב ראשון עם ערב שני דין אחר הוא. מי שלא פירש קצב הדבר כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב הלויהו ואני ערב או מכור לו ואני ערב. יש מן הגאונים שהודה שאפי' מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל. ונראה לי שאין הערב זה חייב כלום. שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכא דעתיה ולא שיעבד עצמו. ודברים של טעם הן למבין. מי שאומר לחבירו הלויהו ואני ערב לגופו של לוה. זה לא ערב עצמו לממון. אבל כל זמן שתרצה אביאנו לך. וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניתהו כל זמן שתתבע אותו אביאנו לך וקנו מידו על זה. ואם לא יביא זה מן ההלואה. יש מן הגאונים שהורה שחייב לשלם. ויש שהורה שאפי' אם התנה עליו ואמר אם לא אביאנו אליך או שימות או שיברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד. ולזה דעתי נוטה. עכ"ל. ועוד כתב מלוה שתבע את הלוה ולא מצא לו נכסים. אינו יכול להפרע מן העדב עד אחר שלשים יום מיום שנתחייב החוב לשלם. ולא יהיה כח של זה פחות מן הלוה. בזה הורו המורים ואם התנה עמו הכל לפי התנאי. היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך אצלו. או שמת הלוה והניח בנים קטנים שאין נזקקין לנכסיהן הרי זה תובע את הערב תחילה שהרי אין הלוה מצוי. מלוה שתבע את הלוה ומצאו שהעני אינו יכול להפרע מן הערב תחילה עד שישבע הלוה בתקנת חכמים שאין לו כלום שמא עשו קינוניא על נכסיו של ערב. מי שהיה ערב לחבירו מלוה על פה. ובא מלוה לתבוע את הערב. והיה הלוה במדינת הים. אומר לו הערב הבא ראיה שלא פרעך הלוה ואני אשלם לך. עכ"ל:
1
ב׳[שם]
ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנון בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לא דרב חנון בריה דרב ייבא גברא רבא הוא דקסבר נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה. ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקיימא לן יתבע מן הערב החילה. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינן ליתמי. פירשתי ביש נוחלין בשמעתא דגובין מן העבדים:
ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנון בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לא דרב חנון בריה דרב ייבא גברא רבא הוא דקסבר נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה. ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקיימא לן יתבע מן הערב החילה. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינן ליתמי. פירשתי ביש נוחלין בשמעתא דגובין מן העבדים:
2
ג׳[שם]
ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמיה דליתבעינהו ליתמי. פירשתיה ביש נוחלין בשמעתין א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי [אמר] אמימר מהגרוניא משמיה דרבא אפי' למ"ד חיישי' לצררי ה"מ בישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישי' לצררי. א"ל אדרבה איפכא מסתברא אפילו למ"ד לא חיישינן ה"מ ישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל אי לאו דאתפשיה מעיקרא צררי לערב לא הוה מקבל ליה לערבות שהיה יודע בודאי שהגוי יחזור עליו ולא על הלוה. והילכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי:
ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמיה דליתבעינהו ליתמי. פירשתיה ביש נוחלין בשמעתין א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי [אמר] אמימר מהגרוניא משמיה דרבא אפי' למ"ד חיישי' לצררי ה"מ בישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישי' לצררי. א"ל אדרבה איפכא מסתברא אפילו למ"ד לא חיישינן ה"מ ישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל אי לאו דאתפשיה מעיקרא צררי לערב לא הוה מקבל ליה לערבות שהיה יודע בודאי שהגוי יחזור עליו ולא על הלוה. והילכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי:
3