אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא רכ״הOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 225
א׳איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כרבי. פר"ח זצ"ל וקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דקיי"ל כשמואל דהילכתא כוותי' בדיני. וההיא דפ' הזהב גבי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרי שמיה ואי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משנה בדיבוריה ואמר בדידיה הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה יתיבנא קא חייפינא ראשי אתא ההוא גברא וקאי אבבא א"ל ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דהא חשכא לי אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו בביתא ואיגנוב אתא לקמיה דרבא א"ל כל ביתא קמך לא מיבעיא ש"ש לא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי. ופירש"י אפי' פשעו בשמירתן פטורין אלא דלא מחייב עד דמקבל עליה נטירותא. אית לן למימר דרבא סבר כרבי וכדשמואל דפסק כרבי אי נמי סבר כרבנן דכל ברשות הוי ש"ח ולישנא דהך ביתא קמך נדע דמשמע דה"ק הא ביתא קמך אי בעית להכניס תכניס דאנא לא מזדקיקנא. וה"נ מסתברא. דאמר רבא בפרקין הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות נמי חייב כדאמרינן בסמוך דלרבי חייב בסתמא בעל השור והכי נמי מתניתין דהקדר פרכינן רישא וסיפא ואוקמא רבא כולה רבנן היא וברשות שמירות קדירות קיבל עליו בעל החצר ואפי' נשברו ברוח אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי מדאוקי מתני' כרבנן ולא קאמר כר"ז דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו משמע דכרבנן ס"ל וא"כ הלכה כרב דאמר הלכה כת"ק הואיל ורבא קאי כוותיה. ולעיל נמי בפ' המניח ת"ר פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעה"ב ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעה"ב ומתו פטור. אחרים אומרים רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעה"ב הילכך בעה"ב חייב. ה"ד אי בגברא דשכיח בביתא מ"ט דת"ק ואי בגברא דשכיח בשוקא מ"ט דאחרים. ל"צ בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעה"ב א"ל אין ונכנס והוזק אחרים סברי אין עול תא משמע ות"ק סבר אין קום אדוכתך משמע. אבל אי אמר ליה תא עול בפירוש לכ"ע בעה"ב חייב. תניא כמ"ד אין קום אדוכתיך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעה"ב ונגחו שורו של בעה"ב ומת פטור אע"פ שנכנס ברשות. ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרא אבבא ואמר אין וש"מ אין קום אדוכתיך משמע. מדפריך ברשות אמאי פטור ומוקי לה דברשות דקתני היינו משום דא"ל אין דמשמע קום אדוכתיך. ש"מ דסבר סתמא דתלמודא דכל היכא דברשות בעה"ב חייב דכל בסתמא קביל עליה נטירותא דהיינו כרב דפסיק כת"ק. ופר"ח התם סוגיא דשמעתין פועל שבא לתבוע שכרו מבעה"ב ונכנס שלא ברשות בעה"ב והוזק מבהמתו של בעה"ב ואפי' אם מת פטור בעל הבית. וכ"ש זולתי פועל. ואם א"ל בעה"ב הכנס ונכנס והוזק בעה"ב חייב. ואם הוא בעל הבית שפעמים מצוי בשוק ופעמים אינו מצוי בשוק ובא ועמד בשער וקראו לבעה"ב והשיבו ואמר הן ונכנס והוזק פטור בעה"ב שלא היה לו ליכנס דאין לא משמע אל קום אדוכתיך משמע עכ"ל. ההיא לאו ראיה היא דההיא בנכנס לבית עסקינן שנכנסו לתבוע שכרן כדקתני דקרא אבבא ולא קאמר אתרעא. ובבית אפילו רבי מודה דבסתמא מקבל נטירותא עליה. דאמרי' בירושלמי אמר ר' ירמיה הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהן אתמה פליגין בחצר ר' אומר חצר כשדה ורבנן אמרי חצר כבית מכלל דבית אפילו רבי מחייב. הילכך ההיא דפ' הזהב דביתא קמך ע"כ ביתא קמך גרע מרשות סתמא דאי רשות סתמא משמע הוה חייב. אפי' לר' ואפי' הכי אפשר שפיר דרבא סבר כשמואל דפסיק כרבי והא דמוקי מתניתין דהקדר כרבנן משום דניחא ליה לאוקמי סתמא דמתני' כרבנן ואע"ג דסבר כר'. וכי האי גוונא טובא איכא כדפיר' בפ"ק דעירובין בסוגיא דאפשר לצמצם. וההיא דהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות. דילמא אליבא דרבנן קאמר ליה:
1
ב׳[שם]
מתני' הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:
מתני' הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:
2