אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא ער״דOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 274
א׳וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ומסתברא דהילכתא כר"ש ב"ל משמיה דחזקיה דחזקיה רבו של ר' יוחנן הוא. ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן לחזקיה דפליג בהדי ר' יוחנן להדיא הילכתא כר"י. וכן פר"ח זצ"ל דכיון דבהדיא לא אשכחן פלוגתייהו לא דחינן לר' יוחנן. מיהו אשכחית בירושלמי פלוגתייהו להדיא. והכי איתא התם אמר חזקיה כשמסר לו גחלת אבל אם מסר לו שלהבת חייב אר"י היא גחלת היא שלהבת:
1
ב׳[שם]
מתני' השולח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי. אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור המביא את האור חייב. בא אחד וליבה המלבה חייב. ליבתו הרוח כולן פטורין. ירושלמי תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פטור . ר"י ורשב"ל דאמרי תרווייהו אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא:
מתני' השולח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי. אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור המביא את האור חייב. בא אחד וליבה המלבה חייב. ליבתו הרוח כולן פטורין. ירושלמי תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פטור . ר"י ורשב"ל דאמרי תרווייהו אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא:
2
ג׳[דף ס' ע"א]
ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כשאין ברוח כדי ללבות לבדה מיירי דאי יש בה כדי ללבות אפי' יש בליבויו של המלבה כדי ללבות למה יתחייב מאי עביד ביון דבלאו איהו נמי נתלבה והזיק אלא ודאי לפי שאין ברוח כדי ללבות מתחייב המלבה בשיש בליבויו כדי ללבות דאיהו עשה הכל דהוה ליה זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע ואין בו ממש. בפ' המצניע ואם אין בליביו כדי ללבות וגם לא ברוח לבדה כדאוקמ' לה פטור. וכגון שאם לא נתלבת מחמת הרוח לא היתה יכולה להזיק דלא מיחייב עושה אש אלא א"כ עשה כ"כ בפ"ע בלא סיוע רוח או סיוע דבר אחר כיוצא. כרוח שתלך האש והזיק ע"י רוח מצויה אחר גמר מעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה המבעיר כל כך שיכולה משם ואילך לצאת מעצמה ולכך פטור כאן כשמסייעתו הרוח בליבוי שלא עשה בפ"ע כדי שתוכל לילך ולהזיק מעצמה כי בלא ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי היינו גמר עשיה שעשה אז אינה יכולה לצאת מעצמה זה לא עשה המלבה מעצמו. ופרכינן אמאי פטור וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ועושה הליבוי ע"י רוח מצויה כאילו עשאו בפ"ע כמו לענין שבת כעושה מלאכה בפ"ע כשזורה ורוח מסייעתו. ומשני רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזריית הרוח המסייעתו קרינן ביה שעושה מלאכת מחשבת ולכך חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה ידים בפ"ע לא מיקרי ואינו קרוי המבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא המבעיר ולא גורם הבער ע"י רוח מצויה המסייעתו ולהכי הך חשיבא לענין נזקין ראש בכל שאר גרמות דאמרי' גרמא בנזקין פטור. וההיא דפ' לא יחפור דבי מריון בריה דרבי אבין מפצי כיתנא הוה קא אזלא דקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר כי קאמר' ר' יוסי בגירי דידיה ה"מ היכא דאזלא מכחו אבל הכא זיקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דאמימר אמר היינו זורה ורוח מסייעתו. ההיא לא פליגא אשינויא דר"א דהכא לא מדמי ליה מר בר רב אשי לזורה אלא למחשביה גיריה דידיה לענין תשלומין דחב הרחקה אבל לא לחיוב התשלומין דהוי דומיא דהרחקת סולם מן השובך דחשבינן ליה התם גירי דידיה לענין הרחקה אע"ג דלא הוי אלא כמו גרמא בנזקין כדקאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור פי' אעפ"י שפטור אסור וחייב להרחיק:
ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כשאין ברוח כדי ללבות לבדה מיירי דאי יש בה כדי ללבות אפי' יש בליבויו של המלבה כדי ללבות למה יתחייב מאי עביד ביון דבלאו איהו נמי נתלבה והזיק אלא ודאי לפי שאין ברוח כדי ללבות מתחייב המלבה בשיש בליבויו כדי ללבות דאיהו עשה הכל דהוה ליה זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע ואין בו ממש. בפ' המצניע ואם אין בליביו כדי ללבות וגם לא ברוח לבדה כדאוקמ' לה פטור. וכגון שאם לא נתלבת מחמת הרוח לא היתה יכולה להזיק דלא מיחייב עושה אש אלא א"כ עשה כ"כ בפ"ע בלא סיוע רוח או סיוע דבר אחר כיוצא. כרוח שתלך האש והזיק ע"י רוח מצויה אחר גמר מעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה המבעיר כל כך שיכולה משם ואילך לצאת מעצמה ולכך פטור כאן כשמסייעתו הרוח בליבוי שלא עשה בפ"ע כדי שתוכל לילך ולהזיק מעצמה כי בלא ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי היינו גמר עשיה שעשה אז אינה יכולה לצאת מעצמה זה לא עשה המלבה מעצמו. ופרכינן אמאי פטור וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ועושה הליבוי ע"י רוח מצויה כאילו עשאו בפ"ע כמו לענין שבת כעושה מלאכה בפ"ע כשזורה ורוח מסייעתו. ומשני רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזריית הרוח המסייעתו קרינן ביה שעושה מלאכת מחשבת ולכך חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה ידים בפ"ע לא מיקרי ואינו קרוי המבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא המבעיר ולא גורם הבער ע"י רוח מצויה המסייעתו ולהכי הך חשיבא לענין נזקין ראש בכל שאר גרמות דאמרי' גרמא בנזקין פטור. וההיא דפ' לא יחפור דבי מריון בריה דרבי אבין מפצי כיתנא הוה קא אזלא דקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר כי קאמר' ר' יוסי בגירי דידיה ה"מ היכא דאזלא מכחו אבל הכא זיקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דאמימר אמר היינו זורה ורוח מסייעתו. ההיא לא פליגא אשינויא דר"א דהכא לא מדמי ליה מר בר רב אשי לזורה אלא למחשביה גיריה דידיה לענין תשלומין דחב הרחקה אבל לא לחיוב התשלומין דהוי דומיא דהרחקת סולם מן השובך דחשבינן ליה התם גירי דידיה לענין הרחקה אע"ג דלא הוי אלא כמו גרמא בנזקין כדקאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור פי' אעפ"י שפטור אסור וחייב להרחיק:
3
ד׳[שם]
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר:
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר:
4
ה׳[שם ע"ב]
וכתב ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' וכתיב ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים. מאי קמיבעיא ליה. אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה אי כר"י דמחייב ואי כרבנן דפטרי ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב אמ גדישין דשעורין הוו קא מנטרי בהו פלשתים וקמיבעיא ליה מהו למיקלינהו להציל עצמו בממון של חבירו שלחו ליה אסור להציל א"ע בממון של חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן ואיתימא רב בר מרי אמר גדישין דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו וקמיבעיא ליה מהו לאיחלופי גדישים דישראל דשעורין לפני בהמתו על מנת לשלם מגדישים דפלשתים. שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שישלם רשע הוא. אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו:
וכתב ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' וכתיב ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים. מאי קמיבעיא ליה. אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה אי כר"י דמחייב ואי כרבנן דפטרי ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב אמ גדישין דשעורין הוו קא מנטרי בהו פלשתים וקמיבעיא ליה מהו למיקלינהו להציל עצמו בממון של חבירו שלחו ליה אסור להציל א"ע בממון של חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן ואיתימא רב בר מרי אמר גדישין דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו וקמיבעיא ליה מהו לאיחלופי גדישים דישראל דשעורין לפני בהמתו על מנת לשלם מגדישים דפלשתים. שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שישלם רשע הוא. אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו:
5
ו׳[דף ס"א ע"א]
בשלמא למ"ד היינו תרתי היינו דכתיב ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא לי' מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם. משום דלא אמרינהו משמיה הגבורים אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרין הלכה משמו:
בשלמא למ"ד היינו תרתי היינו דכתיב ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא לי' מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם. משום דלא אמרינהו משמיה הגבורים אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרין הלכה משמו:
6