אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא תט״זOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 416
א׳הילכך שורת הדין שיחזור לראובן אם ראובן פקח לטעון כך-אפרים בר יצחק:
1
ב׳[שם]
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין שמין לו לא בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ופרכינן אמאי לימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה אלא משום דשליחותא דא עביד כידה דמי. אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רב זעירא וכי דעתו של אדם על תפילין דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אין קסבר מצוה קא עבידנא. אבל בכסות אשתו ובניו לא משום איבה. מתקיף לה ר' הושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם למשכנו אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה לאשתו ובניו סכותו מעיקרו. ופר"ח זצ"ל דשנויא דר' אבא שינויא הוא ופי' רש"י חדשים לרבותא נקט. ונר' דבעי למימר לא מיבעי כסותם הישנים שכבר נתנם להם ובאו לידם דלא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו אלא אפי' חדשים שעדיין לא באו לידם אלא שצבען לשמן ולקחן לשמן נמי לא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו וטעמא כדשני ר' אבא דנעשה כמי שהקנה להם ובאו לידם:
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין שמין לו לא בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ופרכינן אמאי לימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה אלא משום דשליחותא דא עביד כידה דמי. אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רב זעירא וכי דעתו של אדם על תפילין דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אין קסבר מצוה קא עבידנא. אבל בכסות אשתו ובניו לא משום איבה. מתקיף לה ר' הושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם למשכנו אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה לאשתו ובניו סכותו מעיקרו. ופר"ח זצ"ל דשנויא דר' אבא שינויא הוא ופי' רש"י חדשים לרבותא נקט. ונר' דבעי למימר לא מיבעי כסותם הישנים שכבר נתנם להם ובאו לידם דלא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו אלא אפי' חדשים שעדיין לא באו לידם אלא שצבען לשמן ולקחן לשמן נמי לא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו וטעמא כדשני ר' אבא דנעשה כמי שהקנה להם ובאו לידם:
2
ג׳הלכך נראה בעיני אני המחבר ללמוד מיכן שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שנתנם לו דק"ו להדיוט דהשתא להקדיש ולמישקל בערכו גזבר דלגבוה לא ק"ו לזבוני להדיוט דלא. ואפי' אם אין לו במה להתפרנס אינו רשאי למכור אפילו תכשיטי שבת שלה דכי היכי דאיהו נפשיה לא מחייבי ליה ב"ד למכור כלי שבת כי ההיא דשלהי מסכת פאה ירושלמי דא"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור אלא מתפרנס מן הכיס. הכי נמי הכא יתפרנס מן הכיס ואל ימכור כלי רגל וכלי שבת של אשתו שהרי כבר נתנם לה וזכתה בהם ואפי' חדשים שלקחם לשמה זכתה בהם כר' אבא אע"ג דלא באו לידה ולא מצי להו להקדיש ולא מצי נמי גזבר למשקלינהו בערכו הכי נמי וכ"ש דלא מצי לזבונינהו. והכי נמי איתא בכתובות דתנן בפ' מציאת האשה פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדה חמש עשרה מנה וכנגד השומא הוא פוסק פחות חומש פי' שאם הכניסה לו תכשיטיה ששמו אותם באלף דינרין הוא פוסק פחות חומש דהיינו שמונה מאות ואמר עלה בירוש' מה ראו לומר בכספי' אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר ר' יוסי בר חנינא שמין דעתה של אשה שהיא מצה לכלות את כליה ולפחות אותן. שמין דעתו של איש שהוא רצה לישא וליתן בהן ולעשות באחד ומחצה. א"ר יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. הא למרת בפי' דלא מצי אינש לזבוני כלי אשתו. מיהו מההיא לא שמעינן אלא כליה שהכניסה עמה אבל כלים שנתן לה בעלה לא שמעי' מהתם אלא משמעתין שמעינן לה כדפרי':
3