אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא תנ״זOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 457
א׳מעשה באשה אחת שנדרה שכר לראובן שישדך לה את שמעון שישא אותה. ויש שהיו מדמין לה להא דשמעתא דאין לו אלא שכרו. ושאלו לרבי' שמשון זצ"ל. והשיב וזה לשונו ועוד שאלת על אשה שאמרה אליך לדבר לאיש אחד להנשא לו ושתתן לך מ' דינרין בשכרך בין ירצה בין לא ירצה והיא כופרת שלא נדרה גם אומרת שלא עשית שליחותה ויש שרוצים לדמות הדבר לטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו וכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן לא דמיא לרבא דהדבר ידוע שיש בני אדם שנואי פנים ונשמעים איש לחבירו זה יותר מזה כאיכא אינשי דגייסי גבי הדדי ופעמים שנשמע לעצתו יותר מלגדול הימנו וראוי זה לשכירות גדול יותר מאדם אחר שאין נשמע לו כמוהו וגם היא אינה רוצה לגלות עצתה לכל אדם והאי צנוע לה טפי גם אין אדם מתבזה לעסוק בדברים הללו בשכר מועט וקודם היה מדבר בחינם שאדם מתבייש ליטול שכר מועט על בן ומבזים אותם השומעים ולא שייך כאן משטה אני בך מידי דהוה אשאר שכירים דעלמא ודמיא קצת לההיא דסוף פ' הזהב דאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ולא לראיה גמורה הבאתי כ"א לדמיון בעלמא. ועוד שהאשה אומרת להד"מ אלא משטה אני בך לא קא אמרה וכיון דלא טענה אנן לא טענינן לה כדמוכח סוף פרק זה בורר דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו טענינן ליה אכל משטה אני בך לא טענינן ליה. מיהו אפשר שיש לחלק בין ההיא דזה בורר לההיא דהגוזל בתרא מדקפסיק ותני אין לו אלא שכרו. וצורינו ישלח דברו ויאיר עינינו באורו הגדול ושלום - שמשון בר אברהם זצ"ל:
1
ב׳וכך השיב מו' הרב ר' שמחה וזה לשונו. ודאי מעשים בכל יום להרבות בשכר השדכנים וכן כל הסרסורים לפי חיבת המקח והרי הוא ככל פועל ששכר טרחו עומד ונוטל ואין כאן דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו דומיא הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון הדבר ידוע שאין קילקולו שוה פרוטה אם לא שיתפייס השלטון על ידו אע"פ שאין בידו להשיב שכר דבורו כמו עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דמילי דמזדבני בדינרי ומחמת חיבת המקח מרבה שכר גדול לסרסור על דיבור. צא ולמוד משוק של זונות יש זונה נשכרת בפרוטה ויש זונה נשכרת בד' מאות זהובים. ותנן פ' כל האסורין איזהו אתנן האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך אפי' מאה כולן אסורין ולא נאמר דבשכר טורחה בטלה אחד ואל תשיבני אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הרי אע"פ שאינו חייב לשלם קרוי אתנן כי גבי אתנן וכל היכא דאמ' ליה קם ליה בדרבה מיניה ודאי חייב לשלם ואי תפס לא מפקינן מיניה אלא שאין דינו מסור בידינו לדונו בגרמי כמו ביד בני ארץ ישראל לדון בדיני קנסות וחבלות אע"פ שהוא חייב מן התורה. וההיא פ' אלו נערות איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה והיינו דאמר בפרק מרובה אע"ג (דלעי) דלענין תשלומין כי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' זיל שלים אפי' הכי כיון דקא מקני לי' בהכי הויא מכירה ואם היה תנאו לתת לו חצי זקוק על מנת שיתפייס לכונסה הרי זמר פעולתו כשנתפייס ואילו היתה מודה לו היתה חייבת לפרוע. מיהו בנדון שלפנינו אין ברור לי אחרי שכופרת לא שכרתיך מעולם:
2
ג׳[שם ע"ב]
מתני' שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. פר"ח זצ"ל סוגיין דשמעתין אילו הפסיד את שלו בידים להציל ממון חבירו בסתמא אם לא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ואם פירש והתנה עמו אפי' אפסידא דממילא נותן לו דמי כולו כאשר פירש וכ"ש אם הפסיד בידים:
מתני' שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. פר"ח זצ"ל סוגיין דשמעתין אילו הפסיד את שלו בידים להציל ממון חבירו בסתמא אם לא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ואם פירש והתנה עמו אפי' אפסידא דממילא נותן לו דמי כולו כאשר פירש וכ"ש אם הפסיד בידים:
3
ד׳[דף קט"ז ע"א]
בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל על מנת שיתן דמי שלו ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן מעיקרא דאפקדיה כאבוד דמי ומיחייב ליה האיך לשלומי והדר זכי בה מרה מהפקירא או דילמא כיון דסליק סליק. א"ל ההיא משמיא הוא דרחימו עליה ואית ליה דמיה כאלו מת. כי הא דרב ספרא הוה שקיל ואזיל בההוא שיירתא לווינהו אריא והיה משמר בהמותיו מחיות וליסטין כל אודתא הוו שדו ליה חמרא דחד מנייהו ההוא אורתא דמטא גבי רב ספרא שדייה ניהליה לחמריה ולא אכיל אריא וקדים רב ספרא למחר זכי ביה בחמריה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים וזכה ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה אמר ליה לרווחא דמילתא הוא דעבד:
בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל על מנת שיתן דמי שלו ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן מעיקרא דאפקדיה כאבוד דמי ומיחייב ליה האיך לשלומי והדר זכי בה מרה מהפקירא או דילמא כיון דסליק סליק. א"ל ההיא משמיא הוא דרחימו עליה ואית ליה דמיה כאלו מת. כי הא דרב ספרא הוה שקיל ואזיל בההוא שיירתא לווינהו אריא והיה משמר בהמותיו מחיות וליסטין כל אודתא הוו שדו ליה חמרא דחד מנייהו ההוא אורתא דמטא גבי רב ספרא שדייה ניהליה לחמריה ולא אכיל אריא וקדים רב ספרא למחר זכי ביה בחמריה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים וזכה ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה אמר ליה לרווחא דמילתא הוא דעבד:
4
ה׳[שם]
בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו ולא כל שהתנה עמו:
בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו ולא כל שהתנה עמו:
5
ו׳ירוש' תני הניח את שלו והציל את של חבירו ועלה את של חבירו מאליו אינו נזקק לו כלומר אלא הניח את שלו להציל את של חבירו ועלה את שלו מאליו מהו שיאמר ולא נתיאשתי. נשמיענה מן הדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי רשב"ל אומר כל זמן שהוא צווח לא נתיאש ר' יוחנן אומר חזקה מייאש היא:
6
ז׳מעשה באחד שברח מן העיר מחמת ממון שהיה חייב לאנס. לאחר זמן היה דעתו לחזור ושלח לחבירו ד' זקוקי' לפרוע לגוי ופישר זה שלוחו בב' זקוקים ופטרו מן הגוי באותן ב' זקוקים והמשלח תובע ב' זקוקים הנותרים. ושאלו למורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל והשיב וזה לשונו: מדמה אני אותו לעובדא דרב ספרא בהגוזל בתרא הכי נמי אם הפקיד זה המשלח אדעתא להבריח ממנו והבריח ממנו במקצת דמים מן שמיא הוא דרחימו עליה במה יזכה השליח במותר. ותנן נמי בפ' בתרא דמעילה נתן לו דינר זהב וא"ל הבא לי חלוק והביא לו חלוק בשלש ובשלש טלית שניהם מעלו ר' יהודה אומר בעל הבית לא מעל שהוא אמר לו חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע. ומייתי לה בפ' אלמנה ניזונת ומוקי לה דאייתי ליה שוה שש בשלש הרי קנה לו חלוק בשלש שוה כל הדינר שנתן לו לשליח אפי' הכי אמר ר' יהודה אי אייתית לי בשית הוה שוה תרתי סרי. ואי אמרת שליח זוכה בעודף מן הדין לא הי' לו להביא בשית שהרי אילו היה חולין היה השליח זוכה בעודף נמצא שהשליח עשה שליחותו ונמעול בעל הבית. ותנן נמי מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ולא מציא למימר אנא הוינא כשלוחו של היתומין. וההיא דפ' מרובה שהבאתה הרי עלי עולה והפריש שור ובא גנב וגנבו דגנב פוטר בכבש לרבנן בתור בן יונה לר' אלעזר בן עזריה התם אליבא דר' שמעון דשקיל וטרי דאם דבר הגורם לממון כממון דמי ואילו לרבנן אין לבעלים עסק עם הגנב ולר' שמעון פשיטא נמי דלבעלים אין להם עסק עם הגנב אלא הפסד ממון שגרם להם הגנב והוא אינו אלא כבש לרבנן ובן יונה או תור לר' אלעזר בן עזריה הילכך אינו ענין לכאן אילו אמר הרי עלי עולה ונתן מעות לשלוחו דמי שור לקנות לו שור ולהביאו ליד כהן וקנה לו תור או בן יונה והביאו ליד כהן והקריבו וכי יתפוס השליח המותר עד כאן לא קמיבעיא ליה אלא דוקא הפריש שור לעולה דאין כאן דבר הגורם לממון אלא תור או בן יונה דלא נשאר ביד הגנב ממונו כלום כשישלם הפסד דבר הגורם לממון דהיינו תור והמותר משל הקדש דאמר רחמנא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. אבל אם היה המותר משלו פשיטא דהיה חייב להחזיר:
7