אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא תע״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 472
א׳נראה בעיני דהיינו טעמא דכל זמן שהשלישות בידו דמי אנפשיה ומדכר אבל היכא שיוצא מתחת ידו מסלק הדבר מלבו ולא מדכר. הילכך לא מהימן. אבל אין נראה לפרש שנאמן כשהשלישות בידו משום מיגו דאי בעי יהיב ליה דהא אמר ס"פ זה בורר ההיא איתתא דנפק שטרא מתותיה ידה אמרה ליה ידענא ביה דפריע הוא איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעי קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא בעי קלתיה לא אמרי'. איתיביה רבא לרב נחמן סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מיד שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן תיובתא. ואי איתא הוה ליה לשנוי דהא שליש מהימן כגון דאית ליה מיגו אלא מדלא משני הכי שמע מינה דקים לו לתלמודא דשליש מהימן אפי' היכא דלית ליה מיגו משום דהימניה וסמך עליו כשהפקיד אצלו אלא הטעם הוי דכל זמן שהשלישות בידו דמי אנפשיה לצורך מה השלישות בידו כדי לקיים שלישותו אבל כשיוצא מידו מתיאש מן הדבר ושכח והכי מתפרשא לי נמי הא דתניא במיצעתא נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי את מקחי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא כאחד מכל האדם הכא נמי כל זמן שהמקח בידו רמי אנפשיה ומדכר למי ליתן המקח וכשיצא המקח מתחת ידו מתיאש ממנו ושכח ולא מהימן. הילכך הא דפריך בפרק עשרה יוחסין ליחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקיט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה. התם אסיפא פריך דתני דהיכא דאין מקחו בידו לא מהימן ודלא כפר"ח זצ"ל דפי' דפריך ארישא ופי' דמהימן במיגו דיהיב ליה דהא ליתא דאית לן לפרש דומיא דשלישות דטעמא לאו משום מיגו כדפרי' אלא משום דרמי ודכיר. אלא בפירוש רש"י זצ"ל דפי' דפריך אסיפא:
1