אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא רכ״דOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 224
א׳נראה בעיני כגון שלא יצא השער דאי יצא השער אע"ג דאין לו כרפרישית לעיל:
1
ב׳[שם]
החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואינ' חוששין פרש"י זצ"ל החמרים המשתכרי' בתבוא' ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם לזמן פלוני הפירות כשער במקום הזול ואין חוששין שיהא ריבית שכר המתנה מעות מאי טעמא רב פפא אמר ניחא להו דמגלי להו תרעא פי' שע"י מעותיו של זה היו ניכרים סוחרים ומביאים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפי' אם לא היה זה ממתין להם שום זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך. רב אחא בריה דרב איקא אמר ניחא להו דמוזילו גבייהו פי' בכי מקום הזול כששומעין שאין אלו משתכרין בה כי מוזילי גבייהו כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. מאי בינייהו איכא בינייהו תגרא חדתא פי' חמר שאינו ניכר עדיין למאן דאמר דמגלו להו תרעא איכא למאן דאמר דמוזילי גבייהו ליכא כיון דאינו ניכר אין מאמינים בדבריו שהוא נותנה במקומו בזול ולא אוזילי גביה. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל הא דפי' רש"י זצ"ל שאחריות הדרך על החמרים דליתא דהא רב חמא דלעיל אע"ג דנקיט להו שוקא והוו שבקי ליה מוכסא היה האחריות על רב חמא כדפי' רש"י זצ"ל גופיה התם אבל אם היה האחריות עליהן היה ריבית. ועוד אפי' טרשא דרב חמא האחריות עליהן. הכא לא הוה מצי לפרושי הכי דלעיל ודאי לא היו טורחין בסחורתו בשביל שכר הלואה אלא בשביל שטובה גדולה היה עושה להם שכשהיו חוזרין ומוכרין לעצמם הוו שבקי להו מוכסין ומנקטי להו שוקא. אבל הכא לא היו עושין הבעלי בתים המלוים להם שום טובה אלא שהיו על ידי המעות היו ניכרים סוחרים כדפירש"י דהיינו דמגלו להם תרעא וזאת הטובה היתה להם בכל המעות שבעולם שהיו לוין ומה הנאה היו עושין להם דאין זו הנאה דכמו כן כל לוין משתכרין. אבל רב חמא שהיה עושה להם הנאה שלא היה עושה אחר ולא הי' על אותה הנאה שם הלואה כי הכי דליתא באותה הנאה אלא שם הנאת מלוה בלבד כיון שמכל בני אדם מרויחים כך. ועוד הא דאמר בסמוך רב חנינא מסורא הב זוזא לחמרא ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל חמשא. ופריך ונישקול שיתא. ואמאי לא פריך נמי ולא ליקבל עליה אונסא דאורחא כיון דאפי' היו האחריות על החמרים ולא הוה ריבית. וכי תימא כיון דשני על ההיא פירכ' אדם חשוב שאני ותו לא הוה מצי פריך מיד מ"מ הו"ל לאקשויי ברישא לא ליקבל עליה אונסא דאורחא הנזכר בתחילה. על כן נראה לר' שהאחריות על בעלי בתים. וא"ת מאי קא בעי מאי טעמא לוקמ' כגון דיהב ליה שכר עמלו כמו ברשות מוכר דלעיל דפרישית דמיירי כגון דיהב ליה שכר עמלו. הא לא קשיא דעל כרחיך הכא מיירי כגון דלא יהיב שכר עמלו דאם לא כן מאי קמ"ל פשיטא דשרי דאין כאן ריבית ועוד מאי איריא חמרין אפי' כל אדם נמי אלא הא קמ"ל דאפי' חמרין שאין רגילין ליתן שכר עמלם אין חוששין משום רבית עכ"ל. ופר"ח שאפי' שכירות החמורים נותן בעל הבית לחמרים. וזה לשונו. ה"מ החמרים המקבלים מעות במקום היוקר ושכירות החמורים והולכים וקונים ופורעין לבעלי החנויות פירות כשער שנמכרין במקום הזול ואין חוששין משום ריבית מאי טעמא ניחא להו לחמרים דמגלו להו אלו בעלי החנויות השערים. יש מי שגורם במקום בעל החנויות ספסרין שהם יודעים השערים ומגלין להם לחמרים. והיינו דאמ' מאי בין רב פפא לרב אחא בריה דרב איקא איכא בינייהו ספסירא חדתא רב פפא לחרש אסר לרב אחא בין חדש בין ישן שרי. עכ"ל:
החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואינ' חוששין פרש"י זצ"ל החמרים המשתכרי' בתבוא' ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם לזמן פלוני הפירות כשער במקום הזול ואין חוששין שיהא ריבית שכר המתנה מעות מאי טעמא רב פפא אמר ניחא להו דמגלי להו תרעא פי' שע"י מעותיו של זה היו ניכרים סוחרים ומביאים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפי' אם לא היה זה ממתין להם שום זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך. רב אחא בריה דרב איקא אמר ניחא להו דמוזילו גבייהו פי' בכי מקום הזול כששומעין שאין אלו משתכרין בה כי מוזילי גבייהו כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. מאי בינייהו איכא בינייהו תגרא חדתא פי' חמר שאינו ניכר עדיין למאן דאמר דמגלו להו תרעא איכא למאן דאמר דמוזילי גבייהו ליכא כיון דאינו ניכר אין מאמינים בדבריו שהוא נותנה במקומו בזול ולא אוזילי גביה. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל הא דפי' רש"י זצ"ל שאחריות הדרך על החמרים דליתא דהא רב חמא דלעיל אע"ג דנקיט להו שוקא והוו שבקי ליה מוכסא היה האחריות על רב חמא כדפי' רש"י זצ"ל גופיה התם אבל אם היה האחריות עליהן היה ריבית. ועוד אפי' טרשא דרב חמא האחריות עליהן. הכא לא הוה מצי לפרושי הכי דלעיל ודאי לא היו טורחין בסחורתו בשביל שכר הלואה אלא בשביל שטובה גדולה היה עושה להם שכשהיו חוזרין ומוכרין לעצמם הוו שבקי להו מוכסין ומנקטי להו שוקא. אבל הכא לא היו עושין הבעלי בתים המלוים להם שום טובה אלא שהיו על ידי המעות היו ניכרים סוחרים כדפירש"י דהיינו דמגלו להם תרעא וזאת הטובה היתה להם בכל המעות שבעולם שהיו לוין ומה הנאה היו עושין להם דאין זו הנאה דכמו כן כל לוין משתכרין. אבל רב חמא שהיה עושה להם הנאה שלא היה עושה אחר ולא הי' על אותה הנאה שם הלואה כי הכי דליתא באותה הנאה אלא שם הנאת מלוה בלבד כיון שמכל בני אדם מרויחים כך. ועוד הא דאמר בסמוך רב חנינא מסורא הב זוזא לחמרא ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל חמשא. ופריך ונישקול שיתא. ואמאי לא פריך נמי ולא ליקבל עליה אונסא דאורחא כיון דאפי' היו האחריות על החמרים ולא הוה ריבית. וכי תימא כיון דשני על ההיא פירכ' אדם חשוב שאני ותו לא הוה מצי פריך מיד מ"מ הו"ל לאקשויי ברישא לא ליקבל עליה אונסא דאורחא הנזכר בתחילה. על כן נראה לר' שהאחריות על בעלי בתים. וא"ת מאי קא בעי מאי טעמא לוקמ' כגון דיהב ליה שכר עמלו כמו ברשות מוכר דלעיל דפרישית דמיירי כגון דיהב ליה שכר עמלו. הא לא קשיא דעל כרחיך הכא מיירי כגון דלא יהיב שכר עמלו דאם לא כן מאי קמ"ל פשיטא דשרי דאין כאן ריבית ועוד מאי איריא חמרין אפי' כל אדם נמי אלא הא קמ"ל דאפי' חמרין שאין רגילין ליתן שכר עמלם אין חוששין משום רבית עכ"ל. ופר"ח שאפי' שכירות החמורים נותן בעל הבית לחמרים. וזה לשונו. ה"מ החמרים המקבלים מעות במקום היוקר ושכירות החמורים והולכים וקונים ופורעין לבעלי החנויות פירות כשער שנמכרין במקום הזול ואין חוששין משום ריבית מאי טעמא ניחא להו לחמרים דמגלו להו אלו בעלי החנויות השערים. יש מי שגורם במקום בעל החנויות ספסרין שהם יודעים השערים ומגלין להם לחמרים. והיינו דאמ' מאי בין רב פפא לרב אחא בריה דרב איקא איכא בינייהו ספסירא חדתא רב פפא לחרש אסר לרב אחא בין חדש בין ישן שרי. עכ"ל:
2