אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא רל״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 232
א׳פר"ח זצ"ל וקיימא לן כרב חדא דסוגיא דשמעתין כוותיה וכל מה דאקשו עליה פירקיה וסוף ריבית איסורא הוא וקיימא לן הילכתא כרב באיסורי. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כרב. מתני' ועל העביט של ענבים פרש"י זצ"ל כלי גדול שבוצרים בו את הענבים והם מתחממים ומתבשלים להוציא את יינם יפה. ופרכינן והא מחוסר מיכמר פי' להתחמם ועייולי לבי מעצרתא ומירש פי' לדרוך בגת ומינגד למשוך היין מן הבור שלפני הגת כדתני רב חייא על הכומר של ענבים שכבר נתחממו. והא איכא תלת. באתרא דההוא זבין ההוא נגיד. מתני' ועל המעטן של זיתים ופרכי' והא מחוסר מיכמר. עייולי לבי דפא ומידש ומינגיד כדתני ר' חייא על הכומר של זיתים. והא איכא תלת באתרא דההוא דזבין ההוא נגיד. מתני' ועל הביצים של יוצר פרש"י זצ"ל פוסק עם יוצר על הקדירות באיזה שער שירצה ואעפ"י שלא יצא השער אם הכניס עפר ועשאו ביצים ועושה מהן קדירות. ופרכי' והא מחוסר לפופי שמגלגלן לפי מידתן אם גדולות אם קטנות ועושה להם בית קיבול ויבושי ועייולי לאתונא ומישוף לצורפן בכבשן ואפוקי כגון דמלפפא ויבוש והא איכא תלת באתרא דההוא דזבין ההוא מפיק. מתני' ועל הסיד משישקענו בכבשן פי' פוסק עמו משישקעו בכבשן האבנים והעצים לשרוף ופרכי' והא מחסור מיקלא ואפוקי ומידק באתרא דההוא דזבין ההוא דייק. ולשמואל דאמר בידי אדם אפי' מאה פוסק למה לי משישקענו בכבשן. אימא משראוי לשקען בכבשן משהכין וזימן האבנים והעצים והכל בידו ואינו מחוסר אלא מלאכה. ת"ר אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שיעשן דברי ר' מאיר אמר ר' יוסי בד"א שצריך שיהא מוכן בידו בעפר לבן אבל בעפר שחור שהוא מצוי במקומן כגון כפר חנני' וחברותיה כפר שיחין וחברותיה פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה:
1
ב׳[שם]
אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי בהו עפרא משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה כמאן אי כר' מאיר הא אמר עד שיעשו אי כר' יוסי האמר אע"פ שאין לזה יש לזה. לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשיק עפרא יקר ואינו מצוי אי מעיילי עפרא סמכא דעתיה ויהיב להו זוזי אי לא לא סמכא דעתיה. וקיימא לן ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דאמימר עבד עובדא כוותיה. וכגון ריש לזה ביצים דמלפפן ומייבשן ואינו מחוסר שלש כדאמרי' לעיל. אבל אין לפרש דיש לזה עפר דהא מחוסר שלש אינו פוסק לרב. מתני' פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפתות וחכמים מתירין. חכמים היינו ת"ק אמר רבא ימות הגשמים איכא בינייהו פרש"י זצ"ל ת"ק אכל ימות השנה קאמר ופליג עליה ר' יוסי ואמר לא שנא ימות החמה לא שנא ימות הגשמים עד שיהיו לו למוכר זבל באשפתות וחכמים מתירין אע"פ שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הם שהכל יש להם זבל שכבר נרקב ונישף בימות הגשמים ונעשה זבל. אבל בימות הגשמים לא. מתני' ופוסק עמו כשער הגבוה פרש"י זצ"ל אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תן לי כשער הזול. שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטין. ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו כשיראה שער הזול תן לי כזה או תן לי מעותיי שהרי לא משך ויכול לחזור ואפי' במי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער סתם דעתיה דאינש אדעתא דזילא קא פסיק:
אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי בהו עפרא משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה כמאן אי כר' מאיר הא אמר עד שיעשו אי כר' יוסי האמר אע"פ שאין לזה יש לזה. לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשיק עפרא יקר ואינו מצוי אי מעיילי עפרא סמכא דעתיה ויהיב להו זוזי אי לא לא סמכא דעתיה. וקיימא לן ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דאמימר עבד עובדא כוותיה. וכגון ריש לזה ביצים דמלפפן ומייבשן ואינו מחוסר שלש כדאמרי' לעיל. אבל אין לפרש דיש לזה עפר דהא מחוסר שלש אינו פוסק לרב. מתני' פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפתות וחכמים מתירין. חכמים היינו ת"ק אמר רבא ימות הגשמים איכא בינייהו פרש"י זצ"ל ת"ק אכל ימות השנה קאמר ופליג עליה ר' יוסי ואמר לא שנא ימות החמה לא שנא ימות הגשמים עד שיהיו לו למוכר זבל באשפתות וחכמים מתירין אע"פ שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הם שהכל יש להם זבל שכבר נרקב ונישף בימות הגשמים ונעשה זבל. אבל בימות הגשמים לא. מתני' ופוסק עמו כשער הגבוה פרש"י זצ"ל אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תן לי כשער הזול. שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטין. ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו כשיראה שער הזול תן לי כזה או תן לי מעותיי שהרי לא משך ויכול לחזור ואפי' במי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער סתם דעתיה דאינש אדעתא דזילא קא פסיק:
2
ג׳[שם ע"ב]
ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה פי' פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלו' ועשאו חמיו שליח לפסוק. זל נדוניא ורצה לחזור שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו. אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי פסקת כשער הגבוה שקול בי השתא אי לא שקול כדמעיקר'. אסרו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסיק שקיל כמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קני. אמר להו אנא נמי לקבולי עליה מי שפרע קאמינא אי פסק כשער הגבוה מוכר קא הדר ביה שאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול מקבל מוכר מי שפרע. אי לא פסק לוקח קא הדר ביה ומקבל לוקח מי שפרע. א"ל רבינא לרב פפא ממאי דמתני' רבנן היא דפליגי עליה דר' שמעון בפ' הזהב דאמרי מעות לא קני לוקח ולוקח יכול לחזור במוכר ואין עליו אלא במי שפרע כשחוזר בו אף בשלא נשתנה השער. אמ' במתני' אפי' הכי כשנשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן מעות לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זולא הוה לא אמ' הכי אלא א"כ פסק עמו בפי' כשער הגבוה הוא דשקיל כי השתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע דילמא מתני' דאצרכוה לפרושי ר' שמעון היא דאסר מעות קונות וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה בי לא משך ומקבל מי שפרע. אבל לוקח לא מצי הדר מכי יהיב זוזי אף אם לא ישתנה השער. ומשום הכי כי נשתנה נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתניתין דקנו ליה זוזי. אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו ואפי' בשער שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן אלא על מנת לקבל לאחר זמן אימ' במי שפרע נמי ליכא. ואפי' לא פירש דדעתיה דאינש הפוסק על לאחר זמן אתרעא זילא ולעולם אימא לך דמי שפרע נמי ליכא. א"ל אימור דאמר ר' שמעון דלוקח לא מצי הדר ביה בחד תרעא כגון שלא נשתנה השער. או הפוסק לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער. דכי פסק לאו איתרעא דתרעא זילא פסק בתרי תרעי כי מתני' מי אמ' דמודה הוא וחוזר ואין עליו מי שפרע. וכי נמי מוכחת לה כר' שמעון להנצל מקללת מי שפרע קא מצרכ' לפסוק כשער הגבוה. ואי לא פירש וחוזר בו מקבל במי שפרע. וה"ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי. דאי לא תימא הכי דבתרי תרעי מורה ר' שמעון דלוקח יכול לחזור בו מי שפרע לוקח לר' שמעון מי לית ליה והתניא מכל מקום כך הלכה. אבל אמרו מי שפרע כו' ור' שמעון קאמר להו בפ' הזהב מאי מכל מקום לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל מי שפרע. אלא כי אמר ר' שמעון בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי תיפוק לי' דאין מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שוויה של בית חמיו עשאהו שליח לפסוק וחמיו חוזר ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו. וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי א"ל היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובדבר עוות שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו. א"ל בתגרא דזבין ומזבין. לאו שלוחיהן עשאוהו. אלא הוא פוסק עם חתנו וחתנו פוסק עם חמיו ומשתכר. אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר:
ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה פי' פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלו' ועשאו חמיו שליח לפסוק. זל נדוניא ורצה לחזור שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו. אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי פסקת כשער הגבוה שקול בי השתא אי לא שקול כדמעיקר'. אסרו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסיק שקיל כמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קני. אמר להו אנא נמי לקבולי עליה מי שפרע קאמינא אי פסק כשער הגבוה מוכר קא הדר ביה שאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול מקבל מוכר מי שפרע. אי לא פסק לוקח קא הדר ביה ומקבל לוקח מי שפרע. א"ל רבינא לרב פפא ממאי דמתני' רבנן היא דפליגי עליה דר' שמעון בפ' הזהב דאמרי מעות לא קני לוקח ולוקח יכול לחזור במוכר ואין עליו אלא במי שפרע כשחוזר בו אף בשלא נשתנה השער. אמ' במתני' אפי' הכי כשנשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן מעות לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זולא הוה לא אמ' הכי אלא א"כ פסק עמו בפי' כשער הגבוה הוא דשקיל כי השתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע דילמא מתני' דאצרכוה לפרושי ר' שמעון היא דאסר מעות קונות וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה בי לא משך ומקבל מי שפרע. אבל לוקח לא מצי הדר מכי יהיב זוזי אף אם לא ישתנה השער. ומשום הכי כי נשתנה נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתניתין דקנו ליה זוזי. אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו ואפי' בשער שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן אלא על מנת לקבל לאחר זמן אימ' במי שפרע נמי ליכא. ואפי' לא פירש דדעתיה דאינש הפוסק על לאחר זמן אתרעא זילא ולעולם אימא לך דמי שפרע נמי ליכא. א"ל אימור דאמר ר' שמעון דלוקח לא מצי הדר ביה בחד תרעא כגון שלא נשתנה השער. או הפוסק לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער. דכי פסק לאו איתרעא דתרעא זילא פסק בתרי תרעי כי מתני' מי אמ' דמודה הוא וחוזר ואין עליו מי שפרע. וכי נמי מוכחת לה כר' שמעון להנצל מקללת מי שפרע קא מצרכ' לפסוק כשער הגבוה. ואי לא פירש וחוזר בו מקבל במי שפרע. וה"ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי. דאי לא תימא הכי דבתרי תרעי מורה ר' שמעון דלוקח יכול לחזור בו מי שפרע לוקח לר' שמעון מי לית ליה והתניא מכל מקום כך הלכה. אבל אמרו מי שפרע כו' ור' שמעון קאמר להו בפ' הזהב מאי מכל מקום לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל מי שפרע. אלא כי אמר ר' שמעון בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי תיפוק לי' דאין מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שוויה של בית חמיו עשאהו שליח לפסוק וחמיו חוזר ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו. וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי א"ל היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובדבר עוות שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו. א"ל בתגרא דזבין ומזבין. לאו שלוחיהן עשאוהו. אלא הוא פוסק עם חתנו וחתנו פוסק עם חמיו ומשתכר. אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר:
3