אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא כ״דOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 24
א׳הילכך היכא דא"ל קני בהמה וקני כלים והבהמה כפותה והיו כלים שעליה וא"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה כיון שמשכה קיימא לה הבהמה ברשותיה וקנה גם הבהמה גם הכלים ואם אין הבהמה כפותה קנה הבהמה ולא הכלים. והיכא שאמר לו משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה והבהמה כפותה לא איפשיט לך אי קני כלים אי לא. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמדנקט בהמה ולא נקט קופה משוך קופה זו וקנה כלים שבתוכה משמע דהתם פשיטא לן דקני לפי שהקופה והכלים שבתוכה משיכתם שוה אבל משיכת הבהמה ע"י הילוך ומשיכת הכלים על ידי גרירה ואע"ג דבהמה כפותה נמי איירי. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מיכן משמע דהאדם האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא"ל קנה אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך כדפי' רש"י כדפרישית לעיל:
1
ב׳[שם]
מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה. אם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום. פירש"י זצ"ל ואפי' אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו האי כיון דיהבה ניהליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא בלא מתכוין הא יהבה ניהליה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין הוי לה הפקר עד דמטת לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קניה עכ"ל. הרי מספקא ליה הגבהה בלא מתכוין בהפקר אי קניא אי לא קניא. ונראה בעיני דה"מ במגביה מציאה לצורך חבירו הוא דמספקא ליה דכיון שנתנה ליד חבירו תו לא מהימן לומר שהגביה לצורך עצמו. ומספקא לן כל הגבהה כי האי גווגא שהגביהה לצורך חבירו ולא נתכון בעצמו לקנות אי קני איהו המגביה בהאי הגבהה אי לאו וכפלוגתא דרב נחמן ורב ששת שלהי מסכת ביצה דאיתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמיפלגי מר סבר בירא דהפקירא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא. ואמר במסקנא לא דכולי עלמא בירא דהפקירא הוא אלא הכא במגביה מציאה לחבירו וקנה חבירו קא מיפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה. ופי' רבי' ש"י זצ"ל דה"ג ובמגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ול"ג במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קמיפלגי. ול"ג נמי מר סבר קנה חבירו וכו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דמיבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חבירו דהאמר כרגלי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין אמרינן רב נחמן ורב חסדא תרוייהו אמרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא ה"ג במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ותו לא ופירוש במגביה מציאה לחבירו ודכולי עלמא לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא דעתיה למיקני אלא למי שנתמלאו לו קנאם במשיכה בשקיבלם שבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חבירו כל זמן שהם ביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קני דתנן התם ואם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. ורב ששת אמר קנה המגביה תחילה ומידו קיבלם זה הילכך כרגלי הממלא עכ"ל. דהיינו נמי איפליגו במגביה לצורך חבירו ולא מיכוין איהו גופיה למיקני ומתני' מיפרשא לר"נ דזכי בה חבריה מהפקירא ולרב ששת זכי בה מכח מתנה:
מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה. אם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום. פירש"י זצ"ל ואפי' אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו האי כיון דיהבה ניהליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא בלא מתכוין הא יהבה ניהליה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין הוי לה הפקר עד דמטת לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קניה עכ"ל. הרי מספקא ליה הגבהה בלא מתכוין בהפקר אי קניא אי לא קניא. ונראה בעיני דה"מ במגביה מציאה לצורך חבירו הוא דמספקא ליה דכיון שנתנה ליד חבירו תו לא מהימן לומר שהגביה לצורך עצמו. ומספקא לן כל הגבהה כי האי גווגא שהגביהה לצורך חבירו ולא נתכון בעצמו לקנות אי קני איהו המגביה בהאי הגבהה אי לאו וכפלוגתא דרב נחמן ורב ששת שלהי מסכת ביצה דאיתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמיפלגי מר סבר בירא דהפקירא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא. ואמר במסקנא לא דכולי עלמא בירא דהפקירא הוא אלא הכא במגביה מציאה לחבירו וקנה חבירו קא מיפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה. ופי' רבי' ש"י זצ"ל דה"ג ובמגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ול"ג במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קמיפלגי. ול"ג נמי מר סבר קנה חבירו וכו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דמיבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חבירו דהאמר כרגלי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין אמרינן רב נחמן ורב חסדא תרוייהו אמרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא ה"ג במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ותו לא ופירוש במגביה מציאה לחבירו ודכולי עלמא לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא דעתיה למיקני אלא למי שנתמלאו לו קנאם במשיכה בשקיבלם שבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חבירו כל זמן שהם ביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קני דתנן התם ואם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. ורב ששת אמר קנה המגביה תחילה ומידו קיבלם זה הילכך כרגלי הממלא עכ"ל. דהיינו נמי איפליגו במגביה לצורך חבירו ולא מיכוין איהו גופיה למיקני ומתני' מיפרשא לר"נ דזכי בה חבריה מהפקירא ולרב ששת זכי בה מכח מתנה:
2
ג׳הילכך היכא שהגביה מציאה לצורך חבירו בין לרב ששת בין לרב נחמן הויא של המגביה לרב ששת דהא קני בלא מתכוון ולרב נחמן כל זמן שהיא בידו יכול לזכות בה בעצמו אעפ"י שהגבהתה היתה לצורך חבירו ולא נפקא מינה בפלוגתייהו אלא לענין עירוב דלרב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ולרב ששת כרגלי הממלא אבל היכא שהגביה בסתם שלא נתכוון לקנות וגם לא נתכוון לצורך חבירו קני וכגון שהגביה ג' טפחים כההיא דפ' המניח את הכד דתנן ההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקיו ואמר ר' אלעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות. אבל לא נתכוון לזכות בה פטור ואוקמא רב אשי לההיא דר' אלעזר כשהפכה לפחות מג' דהא דמוקים ר' אלעזר למתני' כי לא נתכוון לזכות בה פטור לכשהפכה לפחות משלשה דמתחילה לא הגביה ג' הילכך לאו הגבהה היא דכל פחות מג' כלבוד דמי. ופרכינן מאי דוחקיה לאוקמא כגון שהפכה לפחות מג' וטעמא דכי נתכוון לזכות בה הא לא נתכוון לזכות בה לא. לוקמה למעלה מג' דאגבהא טובא ואע"ג דלא נתכוון לזכות בה ואמר רבא מתני' קשיתיה וכו':
3