אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא של״חOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 338
א׳ירוש' יבש המעין וכו' אמר רב יצחק כשיבש כל המעין שלו ברם אין הוא עמיק תרתין אמין ואיתעביד עמיק תלת אמין יכלי למימר ליה... והוא סגי. נקצץ האילן אמר ר' יצחק כשנקצצו בל האילנות כולן אבל אם משנשתייר ממטע עשרה לבית סאה יכלי למימר ליה בקדמיתא הוו דחישין לא הוו כעבדין סגיאין ברם כדין אינון דלילין ועבדין סגין:
1
ב׳[דף ק"ד ע"א]
אמר רב פפא הני תרתי מתנייתא קמיית' משכחת להו בין בחכרנותא בין בקבלנותא בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו בקבלנות יש לו לטעון בחכרנות וגם יבש המעין נמי אם אמר לו חכור לי שדה שלחין זו דכי היכי דבחכירות כי יבש המעין מנכה לו הם בקבלנות אם קיבלה לשליש יטול עכשיו מחצה הכל לפי מה שנפסד מיכן ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכל אחת מיפרשא במקומה. תניא בתוספתא דרמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות וחוכר בפירות והמקבל נמי בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע מחצה או שליש או רביע כמנהג המדינה והחוכר נותן לו פירות קצובין:
אמר רב פפא הני תרתי מתנייתא קמיית' משכחת להו בין בחכרנותא בין בקבלנותא בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו בקבלנות יש לו לטעון בחכרנות וגם יבש המעין נמי אם אמר לו חכור לי שדה שלחין זו דכי היכי דבחכירות כי יבש המעין מנכה לו הם בקבלנות אם קיבלה לשליש יטול עכשיו מחצה הכל לפי מה שנפסד מיכן ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכל אחת מיפרשא במקומה. תניא בתוספתא דרמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות וחוכר בפירות והמקבל נמי בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע מחצה או שליש או רביע כמנהג המדינה והחוכר נותן לו פירות קצובין:
2
ג׳[שם]
אם אמר לו חכור לי בית השלחין זה כו'. ואמאי לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך כך היתה נקראת ולא בשביל המעיין העליתי בחכירות מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך חצי בית כור הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור. פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רימונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדס. אמר שמואל לא קשיא הא דא"ל מחכיר לחוכר שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. הא דא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא. רבינא אמר אידי ואידי דאמר מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בנויה עסקינן בית השלחין למה לו למימר הכי קאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא הילכך אם יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכירו דא"ל בשביל המעיין ובשביל האילן חכירנא מינך. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבינא מיהו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר הוי ודאי קפידא ולא בא רבינא לומר אלא שפעמים היכא דא"ל מחכיר לחוכר נמי הוי קפידא:
אם אמר לו חכור לי בית השלחין זה כו'. ואמאי לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך כך היתה נקראת ולא בשביל המעיין העליתי בחכירות מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך חצי בית כור הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור. פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רימונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדס. אמר שמואל לא קשיא הא דא"ל מחכיר לחוכר שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. הא דא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא. רבינא אמר אידי ואידי דאמר מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בנויה עסקינן בית השלחין למה לו למימר הכי קאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא הילכך אם יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכירו דא"ל בשביל המעיין ובשביל האילן חכירנא מינך. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבינא מיהו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר הוי ודאי קפידא ולא בא רבינא לומר אלא שפעמים היכא דא"ל מחכיר לחוכר נמי הוי קפידא:
3
ד׳[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו משזכה בה הובירה שלא חרשה ולא זרעה שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכר כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. והאי בקבלנות איירי שקיבלה למחצה ולשליש ולרביע. אבל בחכרנות לא שייכא האי דמאי שמין איכא חכירתו יתן לו. תוספתא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ואין שמין אותה כנגד שדות שבצידה שמא זאת נירה וזו אינה גידה זו מזובלת וזו אינ' מזובלת זו מטוייבת וזו אינ' מטוייבת אלא שמין אותה במה היא ראויה לעשות ונותן שכך כותב לו אם אוביד ולא אעביד אשלם במיטבא:
מתני' המקבל שדה מחבירו משזכה בה הובירה שלא חרשה ולא זרעה שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכר כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. והאי בקבלנות איירי שקיבלה למחצה ולשליש ולרביע. אבל בחכרנות לא שייכא האי דמאי שמין איכא חכירתו יתן לו. תוספתא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ואין שמין אותה כנגד שדות שבצידה שמא זאת נירה וזו אינה גידה זו מזובלת וזו אינ' מזובלת זו מטוייבת וזו אינ' מטוייבת אלא שמין אותה במה היא ראויה לעשות ונותן שכך כותב לו אם אוביד ולא אעביד אשלם במיטבא:
4