אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא שע״אOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 371
א׳פר"ח זצ"ל וקיימא לן דכל היכא דפליגי תרי אמוראי ותניא כחד מינייהו הילכתא כוותיה. ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה סכין של בית המטבחיים שמקצבין בו בשר אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדרי' דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש ותא קום בדינא עילויה על חובך אם מודה לך או אם יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת היסת. רבא אמר כיון דמישכנו ואין עדים שמישכנו והיה יכול לטעון לקוח הוא בידי לא צריך למיקם בדינא עילויה דקנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו. ואביי לאו אית ליה האי סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא ואתי מריה דחושלי ותפסינהו והוה קא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. התם לאו מידי דעביד לאושלי ולאוגרי הוא הכא מידי דעביד לאושלי ולאוגרי הוא. דשלח ר' חנינא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא לא אית ליה האי סברא דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא פי' מספרים שגוזזים בהם צמר וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר שהביאו הבעלים עדים שהיו שלהם והיו טוענים שהשאילום לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו נמי טענינן להו. אמר לך רבא סכינא דאשכבתא לאו מידי דעביד לאושלי ולאוגרי הוא דכיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי:
1