אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא צ׳Ohr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 90
א׳ופסק רבינו תם זצ"ל דה"מ במלוה שניתנה להוצאה אינו נאמן לומר שפרע תוך זמנו אבל בפקדון אע"פ שלקחה להיות נפקד עד אותו זמן נאמן בשבועה לומר החזרתי לך תוך זמנו. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך תוך זמנו מהו מי אמרינן במקום חזקה מה לו לשקר או דילמא במקום חזקה לא אמרי' מה לו לשקר. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולא איפשיט וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הילכך מישתבע שבועת היסת דפרעיה ומיפטר. כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל טען הלוה שמטלטלין אלו שבידו אינן שלו אלא פקדון הן בידו או שאולין או שכורין אין שומעין לו אלא או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו. מדקאמר או יביא ראיה משמע אבל בשבועה אינו נאמן. ועוד כתב היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטרות וזכיות לגוים ואמר הרי כל נכסיי משועבדים לגוים ואם יטלו הישראלים בחובו יאסרו אותי הגוים ואהיה בשביה חזרו רבותי שאין שומעין לו ויגבו הישראלים וכשיבואו הגוים ויאסרוהו הרי כל ישר' מצווין לפדותו:
1
ב׳בפרק המקבל איבעיא להו מהו שיסדרו לבעל חוב גמרינן מיכה מיכה מערכין או לא וכו'. רבינו שלמה זצ"ל פסק בתשובה המתחלת הנני משיב לשלשת הנדיבים. דקיי"ל שמסדרין לבעל חוב. וכן משמע בדברי רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שכתב כל הלכות סידור יחד. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו דההיא ברייתא דמסדרין הילכתא היא כדפרישית לעיל. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וזה לשונו מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין כיצד אומרים ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפי' מחט אחת (וכו') ונותנין לו מן הכל מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה הימנו ונותנין לו כסות הראויה לו לשנים עשר חדש ומיטה ומצעה הראויה לו לישב עליהן. ואם היה עני מיטה ומפץ לישב עליו ואין נותנין כלים באילו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותם ונותנין לו סנדליו ותפיליו. היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגרות היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט ואין לוקחין לו כלים מדמי מרובה. היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמרו ולא חמורו. וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין ויתנינו לבעל חובו. דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסי' מסדרין לו ונותנין לבע"ח את השאר כמו שביארנו ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצא לו דברי' שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני ולא משביעין כדרך שדנין הגוים שנא' לא תהיה לו כנושה אלא אומרים למלוה אם אתה יודע לו נכסים לזה המחויב לך לך ותפוס אותן. טען שיש לו מטלטלין והחביא אותן והרי הן בתוך ביתו אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שלוחו ולא שליח בית דין שהתורה הקפידה על זה שנא' בחוץ תעמוד אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו. כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור התלמוד שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינו שיהיו משביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יותר מאלו על דברים שמסדרין לו ושלא החביא אותן ביד אחרים ולא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם לא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש. מזון הראוי לו וכסות הראוי לא לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים ולא מלבושי פחות וסגנים אלא כדרכו. וכל היתר על צורכו יתן לבע"ח ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחילה על מי שידע לפלוני נכסים גלוים או טמונים ולא יודיע לבית דין. גם אחר התקנה הזה אין בעל חוב יכול ליכנס לביתו של לוה לא הוא ולא שלוחו ולא שליח ב"ד שלא תיקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה בעצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי מניחין לו הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכן דנין ישראלים בכל מקומותיהם. נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא דאיה וכן הורו רבותי. מי שנשבע שבועה זו שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעלי חוביו אין כל אחד ואחד מבעלי חובות בא ומשביעו ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקים בה להחמיר אלא להקל. מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בע"ח להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא לצערו בשבועה זו ולהצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן הגוים בריבית או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו ואם השביעו ביטל לא תעשה שבתורה לא תהיה לו כנושה. ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בו בתובע ולטורדו מפני שהוא הולך בשרירות לבו שלא תיקנו גאוני' תקנה זו אלא מפני הרמאין והרי נאמר עד דרוש אחיך אותו אם רמאי הוא ואם אינו רמאי. ומאחר שהוחזק זה עני שאינו רמאי אסור להשביעו.
2