אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קס״הOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 165
א׳ועל היין שנתקרח אני דן שבטל מתורת משקה. כדתניא פ"ב דטהרות מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין. נמוחו חזרו לטומאתן ישנה. מקוה טהור שהגליד טהור משום מים שאובים. נמחה כשר להקוות עליו. אלא על ידי שהגליד בטל מתורת משקה. ובעודו גלד פרחה ממנו טומאה שהיתה עליו וכ"ש שאינו מקבל טומאה. וה"ה שאינו מתנסך על ידי מדע גוי הואיל ואין תורת משקה עליו. ואם לענין מקוה בטל מתורת משקה וטהור משום שאובין וטובל בו ואוכל בקדשים ובתרומה דאוריי' כ"ש לסתם יינם ומדרבנן. ומה שכתב וכי גלד גרע משלג שלא היה עליו תורת משקה מעולם. אי על ידי מחשבה מטמאה טומאת משקין גלד שהיה מים מתחילה כ"ש דבמחשבה נחית לתורת משקין. וסתם יין שגגלד מחשבתו עליו שיהיה עליו תורת משקה. וכשקרש תניא לא אוכל ולא משקה. חישב עליו למשקין בטלה דעתו אצל כל אדם. ותו אם טומאה ישנה שהיתה עליו בעודו משקה פרחה הימנו לאחר שהגליד והיכי נחית ליה טומאה חדשה במחשבה. ועוד שאתה מייפה דין גליד לענין משקה. לענין מקומות אלו מעלין ולא פוסלין השלג והגליד. וקתני סיפא העידו אנשי מידבא משמו של ר' עקיב' שאמר להן צאו והביאו שלג ועשו מקוה לכתחילה. ואילו על הגליד לא העידו. וכל היכא דמהניא מחשבה קתני. וגבי גלד לא קתני דלא צריך. אם טומאה ישנה שעליו כבר פרחה הימנו כ"ש שלא תרד עליו טומאה חדשה במחשבה. ואל תשיבני ניקב במוציא זית וטהר עדיין כלי הוא כרימונים במחשבה לקבל טומאה דהא לזיתים שהיה עומד מתחילה לא תשכח שתחזור עליו במחשבה. ומה שכתבת דמקוה תליא בניחותא והבאת מהמניח כלים תחת הגג והמניח כלים תחת הצינור. אין ראיה אלא טעמא כדמפרש בסיפא דתלי בתפיסת ידי אדם והכשר הוא דוקא דתלי בניחותא. ובאתה להחמיר ביין נסך יותר מטהרות דחשיב משקה לענין יין נסך אע"ג דלא חשיב משקה לענין טהרות. אדרבה איפכא מסתברא. דאין דרך ניסוך בגליד בכך. דהא חומץ ויין מבושל אין בהם משום יין נסך ואפילו הכי מטמאין טומאת משקין. ואיני מבין מה שכתבת מים מחוברין לא מיתסרו הואיל ואין מקבלין טומאה מה ענינו לנדון זה. אני דנתי על הגלד שבטל מתורת משקה וזה תורת משקה עליו. ותו איהו גופה מנלן שמים מחוברין מתנסכין. אי מדמית ליה למשתחוה למעין. התם מעין גופיה נעשה ע"ז ולא משום תקרובת. ותו דלא משכחת לה בניסוך דאורייתא דוקא שמגביה כלי ושופכו ולא כשיכשוך כדמוכח בהניזקין. ואי תלשינהו הוו להו תלישי. ומה שכתבת שמא יש לחלק בין גליד של יין לגליד של מים עליך להביא ראיה. דאדרבה גליד של יין הוא גרוע אפי' לאחר שחזר ונמחה טעמו מה שאין כן במים. והוכחתך מנצוק דהוי חיבור לענין נסך. ושמא באתה להוכיח משום דיין נסך אלים מטהרות. והא מסיפא דייק איפכא. ולעיל מיניה בההוא פירקא מסיק דטהרות אלימי מיין נסך. ומייתי מטהרות איין נסך. וכן בפ' ר' (ישראל) חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה. ובתוספתא דטהרות כמה ברייתות. וכן ליין נסך ומה (שהן שיתה) . על מה שכתבתי בעור גלד אינו אסור משום יין נסך וכי פקע איסוריה מיניה תיקשי לך וכי משום דאחמיץ פקע טומאתו. אלא לא דמי לחומץ לא בטל ממשקה. ומה שכתבת דגליד ויין שתחתיו מין אחר הם והוי חיבור. לפי דעתי שני מינין הם דהיין מוגלד אוכל ולא משקה. ועוד שהגליד יבש והיין לח. ובכל חיבורין דעוקצין לא תמצא חיבור ביבש ולח. ותו דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי דתנן במס' עוקצין שמן שצף על גבי יין ב"ש אומרים חיבור וב"ה אומרים אינו חיבור. אע"ג דאיכא למידחי ר' יוחנן בן נורי לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. מיהו יחיד ורבים הלכה כרבים. וגבי טומאה צפה פ' בתרא דנזיר מחלק בין נבילה שנימוחה לנבילה שלא נימוחה. ואין לומר לענין טומאה וטהרה דוקא פליגי. חדא דמרמי לה אפי' אעקירות והנחות דשבת פ"ק דשבת ופ' הזורק וכ"ש ליין נסך שרוב הילכות יין נסך דמו לטומאה וטהרה. ומה שכתבת דעיקר איסור יין נסך על ידי שיכשוך. גם אני הייתי תופסו כך. אך אין בידי ראיה ברורה. ותו דבכל דוכתא מפיק להו תלמוד' בלשון מגע. שמחה בר שמואל זצ"ל: הנה פירשנו דיין שנתקרח אין בו משום מגע גוי לאוסרו בשתיה אלא מותר בשתיה. ועל היין שנתקרש לא ידענא מאי אידון ביה. ונראה בעיני דאין בו משום מגע לאוסרו בשתיה אם נגע בו כל זמן שהוא קרוש. אבל אם נגע בו לאחר שחזר ונמחה אסור בשתיה דאמרי' בהקומץ רבה אמר רבין בר חיננא אמר עולא אמר רב חנינא הלכה כר' שמעון שזורי. ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. ואמ' אהיין ושקיל וטרי עד רב נחמן בר יצחק אמר איין. דתנן ר' מאיר אומר שמן תחיל' לעולם פי' מפני שהוא משקה וחכמים אומרים אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר אף היין. מכלל דת"ק סבר יין לא. אלא אימא ר' שמעון שזורי אומר יין פי' יין דוקא הוי תחילה מפני שהוא משקה ולא שמן דת"ק ולא דבש דחכמים דלא הוו משקה אלא אוכל. וקבעי' הלכה כר' שמעון שזורי. וקשה לר"ת זצ"ל דבכולי תלמודא קיי"ל דשמן חשיב משקה. פ"ק דשבת גבי בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. ובמסכת מכשירין חשיב שבעה משקין יין ושמן וכו'. ופ' חבית גבי מוהל השמן. ופ"ק דפסחים גבי הוסיף ר' עקיבה מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן של כו' דייק עלה דקסבר ר' עקיבה טומאת משקה לטמא אחרים דאורייתא. ותו במסכת מכשירין סבר ר' עקיבה דמשקה הוא ומייתי לה ר"פ חבית [חלב] האשה מטמא לרצון כו' וקא' סלי זיתים וענבים יוכיחו. ופיר"ת זצ"ל דההיא דהקומץ רבה מיירי בין קרוש כדקתני רישא דהתם בפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן טופח הרי אלו תחילה. קרשו הרי אלו שניים. ועלה קתני בסמוך ר' מאיר אומר השמן לעולם תחילה פי' אפי' קרוש. והשתא ניחא הא דנקט לעולם. וכן דבש דחכמים ויין דר' שמעון הכל בקרוש מיירי. ובהא פסקי' הלכה כר' שמעון שזורי דשמן ודבש שנקרשו הוו אוכל ולא משקה ויין שנקרש הוי משקה. וקשה דמאי שנא יין מדם. דתניא בפ"ב דטהרות הדם שקרש לא אוכל לא משקת חישב עליו לאוכל מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דההיא דהקומץ רבה איירי בשמן ודבש יין שקרשו ונימוחו הילכך אליבא דר' שמעון שזורי שמן ודבש אע"פ שחזרו ונימוחו הוו אוכל. אבל יין כשחזר ונימוח אית ביה משום מגע הוי משקה. הלכה כר' שמעון שזורי דכשחזר היין ונימוח הוי משקה. אבל כל זמן שהוא קרוש לא הוי לא אוכל ולא משקה. הילכך בעוד שהוא קרוש לית ביה משום מגע גוי לאוסרו בשתיה ולאחר שחזר ונימוח אית ביה משום מגע גוי לאוסרו בשתיה. מיהו אם חישב עליו למשקה נראה בעיני שיש בו משום מגע גוי. מידי דהוה אדם שאם חישב עליו לאכילה שמטמא טומאת אוכלין. שסתם דם לאכילה קאי לגוים. וסתם יין למשקה קאי:
1
ב׳[דף ל"ג ע"א]
מתני' נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם שהכניס בהן יין לקיום אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. נודות הם של עור. וקנקנים הם של חרס. ת"ר נודות הגוים חדשים גרודים מותרים וישנים ומזופפין אסורין. פרש"י זצ"ל גרודים גרסי' בדל"ת כמו להתגרד בו שאין בהן זפת והן חדשים מותרין בכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר. ישנים ומזופפים כלומר ישנים או מזופפים אסורין. ישנים איידי דכנוס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור. ומזופפים אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל. וקשה לר"ת זצ"ל חדא דלא ידעי' בכמה מיקרי חרשים ובכמה ישנים. ועוד דפירש דכלי חרס בלע לאלתר. ולא ידענא מאי קאמר איבעי ליה למימר דהאי טעמא הוי בקנקנים דלקמן. כמוכן פי' ה"מ נודות אבל קנקנים לא משום דבלעי טובא. ולקמן פ' בתרא משמע דאיסורא דקנקנים משום דמכניסו לקיום. דת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בניגוב וחכמי' אוסרי' ומודה ר' בקנקנים של גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ואם נאמר דמה שפי' אבל כלי חרס בלע לאלתר לאו אקנקנים קאמר אלא אכסי כדאמ' לקמן. פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר מ"מ תקשי דגבי קנקנים מאי איריא משום דמכניסו תיפוק לי דבחד זימנא בלע כמו כסי. ומפר"ת זצ"ל דגירסת התוס' עיקר דה"ג נודות הגוים גרורים מותרין. חדשים וזפותין אסורין פי' אפי' חדשים כיון דזפותין דזפת בלע אפילו בחד זימנא כדפרש"י זצ"ל. והיינו טעמא דזפותין חדשים אסורין משום דליכא למיקם עלה דמילתא אם הכניס לתוכו יין אם לאו. ובגרודין אין חילוק בין לא היה בהם זפת כלל בין היה ונקלף ממנו. דהכי מוכח פ' בתרא דפריך מההיא דקתני וחכמים אומרים של חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. לההיא דגת ומשפך ומחץ שאינן זפותין. אלמא אין חילוק בין נקלף לזפת לשלא היה בהם זפת מעולם. וההיא דקנקנים ה"נ קנקנים של גוים חדשים מותרין. ישנים או מזופפין אסורין. וה"פ חדשים מותרים שלא נתן בהם יין כלל קרי חדשים. וקמ"ל דלא חיישינן דילמא שדי בהו גוי פעם ולא מינכר. דסמכינן אהיכרא דידן דנראה לן דלא הוה בהו יין כלל. ישנים אפי' מפעם אחת קרי להו ישנים ואסורין דמכניסן לקיום נינהו ולפי שעה גזרו בהו רבנן. או מזופפין אפי' חדשים אסורין. פי' אפי' נראה כחדשים אסורין דליכא למיקם עלה דמילתא ולהכיר אם ניתן בהם יין אם לאו:
מתני' נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם שהכניס בהן יין לקיום אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. נודות הם של עור. וקנקנים הם של חרס. ת"ר נודות הגוים חדשים גרודים מותרים וישנים ומזופפין אסורין. פרש"י זצ"ל גרודים גרסי' בדל"ת כמו להתגרד בו שאין בהן זפת והן חדשים מותרין בכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר. ישנים ומזופפים כלומר ישנים או מזופפים אסורין. ישנים איידי דכנוס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור. ומזופפים אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל. וקשה לר"ת זצ"ל חדא דלא ידעי' בכמה מיקרי חרשים ובכמה ישנים. ועוד דפירש דכלי חרס בלע לאלתר. ולא ידענא מאי קאמר איבעי ליה למימר דהאי טעמא הוי בקנקנים דלקמן. כמוכן פי' ה"מ נודות אבל קנקנים לא משום דבלעי טובא. ולקמן פ' בתרא משמע דאיסורא דקנקנים משום דמכניסו לקיום. דת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בניגוב וחכמי' אוסרי' ומודה ר' בקנקנים של גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ואם נאמר דמה שפי' אבל כלי חרס בלע לאלתר לאו אקנקנים קאמר אלא אכסי כדאמ' לקמן. פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר מ"מ תקשי דגבי קנקנים מאי איריא משום דמכניסו תיפוק לי דבחד זימנא בלע כמו כסי. ומפר"ת זצ"ל דגירסת התוס' עיקר דה"ג נודות הגוים גרורים מותרין. חדשים וזפותין אסורין פי' אפי' חדשים כיון דזפותין דזפת בלע אפילו בחד זימנא כדפרש"י זצ"ל. והיינו טעמא דזפותין חדשים אסורין משום דליכא למיקם עלה דמילתא אם הכניס לתוכו יין אם לאו. ובגרודין אין חילוק בין לא היה בהם זפת כלל בין היה ונקלף ממנו. דהכי מוכח פ' בתרא דפריך מההיא דקתני וחכמים אומרים של חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. לההיא דגת ומשפך ומחץ שאינן זפותין. אלמא אין חילוק בין נקלף לזפת לשלא היה בהם זפת מעולם. וההיא דקנקנים ה"נ קנקנים של גוים חדשים מותרין. ישנים או מזופפין אסורין. וה"פ חדשים מותרים שלא נתן בהם יין כלל קרי חדשים. וקמ"ל דלא חיישינן דילמא שדי בהו גוי פעם ולא מינכר. דסמכינן אהיכרא דידן דנראה לן דלא הוה בהו יין כלל. ישנים אפי' מפעם אחת קרי להו ישנים ואסורין דמכניסן לקיום נינהו ולפי שעה גזרו בהו רבנן. או מזופפין אפי' חדשים אסורין. פי' אפי' נראה כחדשים אסורין דליכא למיקם עלה דמילתא ולהכיר אם ניתן בהם יין אם לאו:
2