אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רל״בOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 232
א׳וכתב רבי' שמואל זצ"ל וגוי המהדק מגרופות גיגית מלאה יין כדי שיתחברו (חדקין) שבארכה מלמעלה למטה. אין זה כמחבק חבית הנבקעת לארכה דחבית מבוקעת מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך וכשהוא מחבקה מחבר כל היין זה לזה. אבל גיגית יין במקומו על ידי הידוק הראשון וסדק קטן יש שם שיוצא בו והוא מהדק. הילכך אפי' לארכה שפיר דמי. וכן לחבית עץ שלנו. אבל דבר זה להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק ובחידודי השוליים לסתום [אסור] מפני שנוגע הוא ביין עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב נראה בעיני שאם היין יוצא דרך הסדק או סביב שולי החבית ישים הישראל הבגד בכדי שיפסק הקילוח ושוב יהדק גוי כדי שלא יגע הגוי ביין. ואם לא שם הישראל הבגד אלא נכרי יש שמתירין מה שבתוך החבית משום דנצוק ההולך לאיבוד לא גזרו ביה רבנן כדפרי' לעיל עכ"ל. והרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל כתב בספר תרומות אומר מו' דמותר לגוי לתחוב הנעורת סביב השוליים במקום שמתרפק אל דופני החבית ומשם היין זב ויוצא. שהנעורת שתוחב אינו נוגע ביין שבפנים לפי שראשי השוליים מפסיקין שתחובין בחריצים שבדופני החבית סביב סביב. ובאמצע חיבור השולים אם ישראל נותן הנעורת בסדק ולא הדקו ועדיין היין זב ויוצא מותר לגוי לתוחבה יפה והוי כמו נוד של עור מלא יין והגוי תוחב אגרופו מבחוץ בעור וכופפו בפנים שמותר. וכמו עם הארץ שנגע באשכולות והמשקה מהלך דאמ' פרק בתרא ואורו רבנן לר' ירמיה כמ"ד אשכולות טמאות וכל הגת טהורה. ואם הגוי תחב הנעורת בסדק אם אין בו חלל שאין הנסרים של שוליים מחוברים זה אל זה בחוזק ואין מכניסן בחלל החבית יכול להיות שמותר וצריך להתיישב בדבר. עכ"ל:
1
ב׳[שם]
ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי בעצרתא דישראל ולא היה בה יין כי אם מעט אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח שאם טופח בידו על היין ידבק בידו מן היין כל כך שאם יחזור ויגע בדבר אחר בידו ויראה שם רושם יין שבידו. בעי הדחה ובעי ניגוב באפר ומים. דכיון דיש שם יין כל כך נסכיה גוי [ובעי] ניגוב כדי שיפלוט הגת מה שבלע מיין נסך. ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה דלא בלע גת מיין נסך כלל:
ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי בעצרתא דישראל ולא היה בה יין כי אם מעט אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח שאם טופח בידו על היין ידבק בידו מן היין כל כך שאם יחזור ויגע בדבר אחר בידו ויראה שם רושם יין שבידו. בעי הדחה ובעי ניגוב באפר ומים. דכיון דיש שם יין כל כך נסכיה גוי [ובעי] ניגוב כדי שיפלוט הגת מה שבלע מיין נסך. ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה דלא בלע גת מיין נסך כלל:
2