אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רנ״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 257
א׳הילכך אסור לאפות טפילה של גבינה או של בשר עם הפת בתנור לכתחילה דלכתחי' ריחא מילתא היא. ופר"ח זצ"ל וכן רבי' תם זצ"ל דריחא מילתא היא דהא אסיקנן מילתיה דרב דלכ"ע בפרק כיצד צולין. ותו דתני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח. ותו אמ' ההוא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא. אסריה רבא מפרזקיא למיכל' בכותחא משום דקא סבר ריחא מילתא היא. ומרבא דבת תיהא אומ' ר"ת זצ"ל דליכא לסיועי ללוי. דשאני הכא דריחא דפיטומא הוא ומודה בה רבא דכי האי גוונא ריחא מילתא היא. ואומר ר"ת זצ"ל דאע"ג דריחא מילתא היא אפילו הכי מותר לנו לאפות טפילה של בשר שקורין פשטידש עם הפת בתנור דהואיל ומכוסין מלמעלה. ותנורין שלגו גדולים הם לא מהני בהו ריחא. וריב"א פי' דההיא דרב כהנא בריה דרב חיננא וההיא דביניתא ליתנהו ראיה לרב דהא לוי מודה דלכתחילה אסור וזהו כמו לכתחילה. כיון דאיפשר למיכלינהו בלא כותח. וכן פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהא דתני רב כהנא וההיא דביניתא לאו בדרב בלחוד שייכן. אלא ללוי נמי אסירי למיכלינהו בכותח אי שרית למיכלינהו בכותח כמאן דשרית לאטוויי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולוי לא קא שרי. דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחילה. ועור דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרינן בלחוד בלא כותח הוה ליה כדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וכן הכריע הרב ר' אליעזר בר יצחק מבהם זצ"ל כרש"י דהלכה כלוי. וראיה מרבא דבת תיהא. ואין לחלק ביניהם דהא הנהו תנאי גופייהו דמייתי לאביי. ורבא גבי בת תיהא מייתי לרב ולוי גבי בשר שמן שצלאו עם בשר כחוש. ש"מ דחד טעמא נינהו:הילכך קיימא לן דריחא מילתא היא לכתחילה ובדיעבד שרי. ואף על גב דריחא מילתא היא לכתחילה. אפילו הכי לדידן בתנורים שלגו גדולים הן. ופשטידש שלנו מכוסים מלמעלה שרי לן לכתחילה לאפותן עם הפת בתנור. ובלבד שידקדק בטוב ויזהר שלא יזוב שומן הבשר חוץ לפשטידא ויבלע בתנור. כי אז הוא מתפשט השומן בתנור. ואע"פ שהפת רחוקה מן הפשטידין אפילו הכי היא בולעת מן התנור ואסור לאוכלה אפי' במלח כההיא דפ' כל שעה דההוא תנורא דטחו ביה טחייה שנתנו שומן בקרקעיתו. אסריה רבה בר אהילאי למיכליה לריפתא אפי' במילחא לעולם אפי' חזר והוסק דילמא אתי למיכליה בכותחא. ואיתותב בהא דאסר אפילו חזר והוסק. אבל לא חזר והוסק מסייעא ליה והילכתא כוותיה. הילכך כשזב השומן קרקעית התנור בולע וחוזר ומפליט לתוך הפת אסור לאוכלה אפי' במלח. הואיל וכן טוב ליזהר שלא לאפות שם טפילות עם הפת בתנור. דילמא זב השומן ולא אדעתיה. אלא יאפה הפשטי' ויסיק התנור ויאפה הפת. וכן מוכיח בירוש' דתרומות פ' בצל דהלכה כלוי דאמרינן התם מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד. רב ירמיה בשם רב אמר אסור ושמואל אמר [בשם לוי] מותר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובת. לא אמ' אלא מפני התערובת. הא שלא מפני התערובת לא. וכך נשאר לשם ורוצה לפרש מפני תערובת גופים. הא לתערובת טעמא לא חייש. ולא ניחא ליה לשנויי בדשני תלמודא דידן בכיצד צולין. אלא סבירא ליה דהלכה כשמואל. דלא חייש לר' יוחנן ואפילו לכתחילה. דהא שמואל ורב בלכתחילה קא מיפלגי כדקאמ' מהו לצלות דהיינו לכתחיל'. ושוב מסיים התם אלא מיצתרי רב אמר אסור ושמואל אמר מותר. אכל שמואל לרב מיצתרי פי' אלא מאחר דפליגי רב ושמואל בהא דרב אסר ושמואל שרי. א"כ ההוא מאכל ששמו מיצתרי שהיה בכי האי גוונא שהיה בו ריחא דאיסורא לרב אסיר ושמואל שרי. ומסיק שהאכילו שמואל לרב מההוא מאכל. ושוב מסיק הדין טווייה. רב חייא בר אשי בשם רב משגר ליה בחרותיה פי' אותם צליות שאמרנו למעלה שנחלקו רב ושמואל הוא היה משגר אותם דורון בשעת שמחה שהיה נוהג בהם היתר. דהיינו כולה שיטה דהתם מוכתא להיתירא ואפילו לכתחילה. מיהו אנן לכתחילה לא שרינן אלא בדיעבד דוקא כדפרי' לעיל:
1
ב׳[דף ס"ז ע"ב]
תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר לפגם מותר לשבח אסור. מאי טעמא דר' מאיר יליף מגיעולי גוים. גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא הכא נמי לא שנא. ואידך כרב חייא בר הונא. דאמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירא בת יומא. ואידך קדירה בת יומא נמי אי איפשר דלא פגמה פורתא. וקיימא לן כר' שמעון דנותן טעם לפגם מותר. כדאמ' לעיל אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא כדתנן כל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח אלא לפגם מותר. ולקמן נמי אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר ולעיל פ' אין מעמי' סתם דתלמודא. דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נותן טעם לפגם מותר ואמ' נמי התם אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי. אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. ובפרק אלו עוברין אמ' רבנן גיעולי גוים נמי חידוש הא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור:
תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר לפגם מותר לשבח אסור. מאי טעמא דר' מאיר יליף מגיעולי גוים. גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא הכא נמי לא שנא. ואידך כרב חייא בר הונא. דאמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירא בת יומא. ואידך קדירה בת יומא נמי אי איפשר דלא פגמה פורתא. וקיימא לן כר' שמעון דנותן טעם לפגם מותר. כדאמ' לעיל אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא כדתנן כל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח אלא לפגם מותר. ולקמן נמי אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר ולעיל פ' אין מעמי' סתם דתלמודא. דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נותן טעם לפגם מותר ואמ' נמי התם אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי. אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. ובפרק אלו עוברין אמ' רבנן גיעולי גוים נמי חידוש הא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור:
2