אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רס״דOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 264
א׳הילכך עכבר שנפל לגו חלא או לגו שיכרא או לתוך שאר משקין ולא אימרטט משליכו לחוץ והמשקה בס'. ובמגילת סתרים בשער ק"א ראיתי כתוב וזה לשונו. כתוב בה"ג בהילכות יין נסך. חבית שיש בה משקין יין או שמן או שאר משקין ונפל לתוכה שרץ או עכבר שיעורו אחד מאלף. והחבית והמשקין פחות מאלף אסור. ואם בקש לטהר את הכלי מכניסן לכבשן עד שיהא כבתחילה. מצאתי עיקר דבר זה בגמ' מערבאי במס' תרומו' פרק עשירי. והכי גרסי' ר' יוסי בר בון הורה בהדין עכברא חד מאלף. ע"כ לשון רב ניסים גאון זצ"ל. ודבר תמוה הוא זה דמאי (שנאמ') מכל איסורין שבתורה מין בשאינו (מין) בששים לכ"ע. ותו דהא פסקי' הילכתא בששים ואתרוייהו קאי אחלא ואשכר אלא ודאי ליתיה להאי פיסקא אלא לכל שרץ ועכבר משערי' בס'. והדין עכברא דהורי ר' יוסי בר בון לא להתיר המשקין אלא להתיר גוף העכבר. הוה עובדא שנתערב בהיתר ולא היה ניכר והורה לבטלו באלף וה"ה בפחות כי הבריה בטילה בתשע מאות וששים. אלא דהכי עובדא דהוה תמן אלף דהתירא. דתנן בפ"י דתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק (מאתים) אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל. ופי' רשב"א זצ"ל דמיירי בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרו כולהו משום דבריה לא בטלה אלא בשיעור זה. גרב הוא חבית או כד שמחזיק סאתים דגים טהורים ונתערב בהם דג טמא משקל עשרה זוז. ומפרש בירושלמי שהוא אחד מתשע מאות וששים. כיצד סאה עבדא כ"ד לוגין ולוגא עביד שני ליט' וליט' עבידא מאה זוזי נמצא דסאתים עולין לתשעים ושש מאות זוז. ותשעים מאות הם עשרה פעמים ט' מאות ושש מאות עשרה פעמים ששים. אלמא איכ' לעשר' זוז עשרה פעמים תשע מאות וששים. נמצא כל זוז אחד מתשע מאות וששים. ואחר כך קאמר בירושלמי הורי ר' יוסי בר בון בהדין עכברא אחד לאלף כלומר מצא אחד לאלף והתיר. וה"ה דבאחר ותשע מאות וששים היה מתיר. והאי דבעי שיעורא כל כך משום דבריה היא ולא בטלה ובהכי בטלה. ואין ללמוד מיכן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח דנימא דבאלף בטלי. דדילמא הוי כדבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל. וסתם יינן דבמשהו תניא בתוספתא דע"ז שטיפה של יין נסך אסירא ואוסרת יין שבחבית ושבבור. ואין סברא לומר בשאין שם אלף טיפין. ובפ' כל הזבחי' תנן אפילו אחד בריבוא ומשמע התם בגמ' דלמ"ד כל שדרכו ניח' דלא בטלי. וקצת קשה בפ' גיד הנשה דחשיב גיד הנשה שהיא בריה וחתיכה של נבילה הראויה להתכבד דעדיפא מכל שדרכו. ועביד שם צריכותא. ואינן שוין לענין ביטול. ואין לפרש מתניתין דלא בתערובת הדג עצמו אלא טעם כל הבריה הוא דחמיר דזה אי אפש' להיות. דגבי גיד הנשה תנן בזמן שמכירו בנותן טעם עכ"ל. הרי פי' דהתם מיירי לבטל גוף העכבר דומיא דדג. אבל עכבר שנפל במשקה משליכין אותו לחוץ ומשערינן בששים כנגד כל העכבר. וכן הלכה. והילכתא בששים וכן כל איסורין שבתורה:
1