אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רס״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 267
א׳וכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק הוא הנקרא שיר ליאון דכן הלכה דכל איסורין שבתורה בששים. לבד מחמץ בפסח. ועוד הוסיף ר"ת זצ"ל ופי' דאפילו חמץ בפסח אפי' מב"מ בס'. ועיקר שמעתא דפ' כ"ש וגירס' ופירוש' הכי איתא אמר רבא חמץ בפסח בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר. במאי עסקי' אילימא בנותן טעם שלא במינו מותר והא קא יהיב טעמא אלא במשהו והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. רב גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו. שלא בזמנו מותר כו'. ולבסוף גרסינן אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. (ואי) אמר רבא הכי והאמר רבא קנסא הא קניס ר' שמעון כו'. ומילתיה דרב ור' יוחנן הכל אחד ולשון דבריהם שוין. ול"ג במילתיה דרבא אסור במשהו כרב כדמוכח בה"ג כדפרי' לעיל. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי דחמץ בפסח מין במינו בששים. והשתא אתי שפיר דלא תני לקמן בברייתא דמסייע' לר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך וחמץ דהא קיי"ל חמץ בפסח בששים. ועוד אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כי סברא גדולה היא. שאם תאמר במשהו א"כ אם נפל משהו חמץ לבור הגדול אוסרו כולו נמצא חומרא קולא כי מי יוכל להזהר מזה. משמע מדברי רבינו יצחק שרוצה להתיר מי הבור אם נפל לתוכו חמץ משהו:
1