אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין פ״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 87
א׳וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל סומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות דאמ' ההוא סומא באחת מעיניו דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה קא דאין דינא ולא א"ל ר' יוחנן ולא מידי וכו' עד ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דהא כולהו אינשי לא מצו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וקתני דגומרין בלילה. וכיון דגומרין בלילה דין הוא לסומא באחת מעיניו שידון ביום לכתחי'. עכ"ל שכתב בשמעתין:
1
ב׳[שם]
אמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין ועושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוה להו עדים ואין עד נעשה דיין. הא מילתא איתא בפרק יש נוחלין ופי' שם רבי' שמואל זצ"ל ונראה בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו יעידו רצו יהו דיינין. אבל אם נכנסו כדי להעיד שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין דדמו לנכנסין בלילה דחשיב להו עדים לקמן הואיל ומתחילה לא היו דאויין לדין דלילה לאו זמן תחילת דין הוא. וכ"ש הכא דאם באו לשם עדות אין עדות נעשה דיין. וראיה לדברי בפ"ק דמכות דחשיב להו ר' יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעש' והם פסולין לעדו'. וחשיב לה עדו' שנמצא א' מהם קרוב או פסול ותיבטל עדות בולן. ור' פליג עלה ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש. ואמ' בגמרא דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד. דאמר רבא הכי אמ' למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאי זה דעת באתם הלראות או להעיד אי אמרי לאסהודי אתו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אי אמרי למיחזי אתאן מה יעשו שני אחין וכו'. ואמר רב נחמן התם הלכה כרבי וקיי"ל הלכה כרב נחמן בדיני. ומצינו למדין שהבא לראות [מעשה] כדי להעיד חשבינן ליה עד ואפילו לפסול כל חבירו כדי לבטל עדותן אם הוא פסול. כ"ש היכא דזימנוהו לבא לראות צוואת ש"מ כדי להעיד דשוב אין עושין דין והא דתנן בר"ה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. התם הוא שלא הלכו מתחילה לראות כדי להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם (לשוב) או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו. וסייג מצאתי לדבריי מתשובת רש"י זקיני זצ"ל שכתב בה כן. ועוד מדרב יהודה שמעינן שאין צריך לומר אתם עדיי [בשכיב מרע] דאמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין. ופירשה רב חסדא לא אמרן אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון דלילה לא חזי לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין. (ודאי) ביום היכי דמי אי דאמר להו הוו עלי עדים [מי מצו למימר רצו עושין דין הא בהדיא סהדי שוינהו אלא לאו דלא אמר להו הוו עלי עדים] וקתני רצו כותבין. ש"מ רצו כותבין את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו רצו עושין דין דהא שלשה נינהו ודנין ואמ' כך הדין שפ' יטול חלק זה ופ' יטול חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה. וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו לבא עוד להזהר ולערער זע"ז כלום. ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בראש השנה לא תהא שמיעה גדולה מראיה וכיון דהם רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים רמי. ולצורך מה יעידו בפניהם. וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת ש"מ במקצת [ודאיכא קנין] דודאי צריכה קנין דתו לא מצי הדר ביה כדאמ' לקמן בפרק מי שמת . אבל בלא קנין דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להם לדיינין לעשות דין בדבר שאיפשר להבטל. ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו. רצו עושין דין אם לא כתבו אבל אם כתבו שוב אין עושים דין [שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות] דאין עד נעשה דיין. לא שנו הא דאם רצו עושין דין אלא שנכנסו לבקר את החולה ביום דכיון ששמעו מפי החולה הרי הועד בפניהם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ויכולין הן לעשו' דין באותה שעה דיום הוא. וכיון דנתרצו להיות דיינין כששמעו העדות מפי החול' יכולין לדון היום או למחר בב"ד ששמעו העדו' והולכין לבתיה' ונו"נ בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות. אבל אס נכנסו לבקר את החולה בלילה שבאותה שעה לא היו ראויים להיות דיינין. ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה לא עדות בפני ב"ד הוא דבההיא שעתא אין יכולים להיות דיינין. וההיא (ראייה) דידהו לאו כשמיעת ב"ד הוא ששומעין עדות מפי עדים אלא הם עצמם עדים הם במה ששומעין מפי החולה. אפילו הם שלשה כותבין ואין עושין דין למחר אפילו לא כתבו אלא א"כ יבואו השנים אחרים ויעידו בפניהם [או שלשה והם ב"ד יושיבו מחבריהם אצל היחיד אחד מן השלשה ויעידו השנים בפניהם] ויאמרו השלשה מקודש. ופרכינן התם ולוקמו בדוכתייהו וליקדשו. ומוקמינן לה כשראו בלילה. הילכך הם עצמם אין יכולים לקדש למחר שהרי בלילה עדים היו ולא דיינין. ולמחר אין עד הרואה בדבר נעשה דיין ע"פ עדו' עצמו אלא א"כ יעיד אחר בפניו. דהשתא אינו עושה הדין על פי עדות עצמו. והילכך אחד מן השלשה שראו החדש כשמושיבין שנים אצלו להיות דיינין ושניהן הרואים מעידים בפניהם יכול הוא להיות דיין ואע"פ שראוהו בלילה עמהם שהרי ע"פ עדות אחרים שמעידין לפניו הוא דן את הדין ולא על פי ראיית עצמו דאין לנו לפסול דיינים בשביל שראום. כל זמן שלא העידו (בפניהם) אלא שהוא עצמו לא ידון הדיין על פי ראיית עצמו דאין עד נעשה דיין. וכגון שראה בשעה שלא היה יכול להיות דיין. אבל אם ביום ראה דבההיא שעתא מצי לדון את הדין. דלא תהא שמיעה גדולה מראייה (מי) לי אם ידין עכשיו מה לי ידון למחר. וה"נ מהאי טעמא משום דהוו להו עד[ים] בראיית הלילה. דלא מצינו למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה דההיא ראייה לא חשבינן לה כעדות שהועד בפניהם (אבל) [אלא] היכא דראו בשעה שיכולין לעשות [הדין]. אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין [כגון] בלילה ההיא ראייה ראיית עדים היא שרואין בדבר ולא ראיית דיינין. והילכך על פי ראייתן דהיינו כאילו [הם] עדים אין יכולין הם עצמן להיות דיינין על פי עדות עצמן דאין עד נעשה דיין. ומיהו ב"ד שהעידו לפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון למחר ביום. אבל ראייה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאילו הועד לפניהם בלילה. וכיון דלא חזו בההיא שעתא לדינא ראייה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה. אלא הם עצמם נעשו עדים ושוב לא יהו דיינין בעדות עצמם אלא אם כן יעידו אחדים בפניהם והכי הילכתא. וכי הך סוגיא אשכחן בבבא קמא בהחובל גבי התוקע לחבירו. [ואין] עד נעשה דיין המעיד על הדבר אינו נעשה שוב דיין באותו דבר. וגם אם ראה את הדבר ונעשה עד אינו נעשה עוד דיין בעדות עצמו אלא א"כ מעידין אחרים לפניו. ונראה בעיני דגזרת הכתוב הוא דכתב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר ולפני י"י היינו לפני הדיינין אשמעי' קרא דצריך להעיד לשנים לפני הדיינין אבל העדים אינן חוזרין ויושבין ודנין עכ"ל. למדנו מפירושיו שלשה דברים. למדנו דב"ד שהעידו בפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון על פי עדות זו למחר ביום. ולמדנו מדבריו דעד אין נעשה דיין היינו שאין יכולין לדון על פי ראיה עצמו. אבל כשאחרי' מעידי' לפניו יכול לדון על פי עדותן אע"פ שגם הוא עד בדבר. ולמדנו מדבריו דהא דאמ' נמצא אחד מהם קרוב או פסול אע"ג דלא העידו עדיין בב"ד אלא משעה שנעשו עדים בטלה עדותן. הרי קיימא לן דאין עד נעשה דיין. אבל דיין נעשה עד כדאיתא בירושלמי דראש השנה פ' ראוהו ב"ד. ואיתא נמי בירושלמי דסנהדרין רב הונא הוה ידע סהדו לחד בר נש אתא בעא מידון קומי' וכפר ביה. א"ל רב שמואל בר רב יצחק בגין דאת דע דרב הונא אינש רבא את כפר ביה מה אילו הוה אזיל מסהיד עלך קומי ב"ד חורן. א"ל רב הונא ועבדין כן. א"ל אין ושדא רב הונא גרמיה מן ההוא דינא. ואזל ואסהיד קומי ב"ד חורן. ויש לי ללמוד כמו כן מהאי עובדא שהעד נעשה דיין על ידי שיעידו אחדים לפניו כמו רב הונא דאע"ג דידע בעדות אפי' הכי רצה לדונו אם היו אחדים מעידין לפניו. ומה שפירש דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה משעה שנעשו עדים אע"ג דלא העידו עדיין. ר"ת זצ"ל פליג עליה בהא ומביא מפ' נגמר הדין דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא. אלא מעתה עדים גידמין מעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר פי' בשעה שהעידו היה להם יד. אבל אם נקטעה קודם שהעידו בב"ד אחר שראו העדות חייב דבשעת ראיית העדות לא מיקרו עדים ולישנא דקרא ביד העדים משמע שהעידו כבר. וכן פי' רבי יהודה בר נתן זצ"ל. (לא נשלם הדבור) :
אמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין ועושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוה להו עדים ואין עד נעשה דיין. הא מילתא איתא בפרק יש נוחלין ופי' שם רבי' שמואל זצ"ל ונראה בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו יעידו רצו יהו דיינין. אבל אם נכנסו כדי להעיד שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין דדמו לנכנסין בלילה דחשיב להו עדים לקמן הואיל ומתחילה לא היו דאויין לדין דלילה לאו זמן תחילת דין הוא. וכ"ש הכא דאם באו לשם עדות אין עדות נעשה דיין. וראיה לדברי בפ"ק דמכות דחשיב להו ר' יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעש' והם פסולין לעדו'. וחשיב לה עדו' שנמצא א' מהם קרוב או פסול ותיבטל עדות בולן. ור' פליג עלה ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש. ואמ' בגמרא דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד. דאמר רבא הכי אמ' למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאי זה דעת באתם הלראות או להעיד אי אמרי לאסהודי אתו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אי אמרי למיחזי אתאן מה יעשו שני אחין וכו'. ואמר רב נחמן התם הלכה כרבי וקיי"ל הלכה כרב נחמן בדיני. ומצינו למדין שהבא לראות [מעשה] כדי להעיד חשבינן ליה עד ואפילו לפסול כל חבירו כדי לבטל עדותן אם הוא פסול. כ"ש היכא דזימנוהו לבא לראות צוואת ש"מ כדי להעיד דשוב אין עושין דין והא דתנן בר"ה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. התם הוא שלא הלכו מתחילה לראות כדי להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם (לשוב) או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו. וסייג מצאתי לדבריי מתשובת רש"י זקיני זצ"ל שכתב בה כן. ועוד מדרב יהודה שמעינן שאין צריך לומר אתם עדיי [בשכיב מרע] דאמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין. ופירשה רב חסדא לא אמרן אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון דלילה לא חזי לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין. (ודאי) ביום היכי דמי אי דאמר להו הוו עלי עדים [מי מצו למימר רצו עושין דין הא בהדיא סהדי שוינהו אלא לאו דלא אמר להו הוו עלי עדים] וקתני רצו כותבין. ש"מ רצו כותבין את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו רצו עושין דין דהא שלשה נינהו ודנין ואמ' כך הדין שפ' יטול חלק זה ופ' יטול חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה. וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו לבא עוד להזהר ולערער זע"ז כלום. ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בראש השנה לא תהא שמיעה גדולה מראיה וכיון דהם רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים רמי. ולצורך מה יעידו בפניהם. וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת ש"מ במקצת [ודאיכא קנין] דודאי צריכה קנין דתו לא מצי הדר ביה כדאמ' לקמן בפרק מי שמת . אבל בלא קנין דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להם לדיינין לעשות דין בדבר שאיפשר להבטל. ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו. רצו עושין דין אם לא כתבו אבל אם כתבו שוב אין עושים דין [שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות] דאין עד נעשה דיין. לא שנו הא דאם רצו עושין דין אלא שנכנסו לבקר את החולה ביום דכיון ששמעו מפי החולה הרי הועד בפניהם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ויכולין הן לעשו' דין באותה שעה דיום הוא. וכיון דנתרצו להיות דיינין כששמעו העדות מפי החול' יכולין לדון היום או למחר בב"ד ששמעו העדו' והולכין לבתיה' ונו"נ בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות. אבל אס נכנסו לבקר את החולה בלילה שבאותה שעה לא היו ראויים להיות דיינין. ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה לא עדות בפני ב"ד הוא דבההיא שעתא אין יכולים להיות דיינין. וההיא (ראייה) דידהו לאו כשמיעת ב"ד הוא ששומעין עדות מפי עדים אלא הם עצמם עדים הם במה ששומעין מפי החולה. אפילו הם שלשה כותבין ואין עושין דין למחר אפילו לא כתבו אלא א"כ יבואו השנים אחרים ויעידו בפניהם [או שלשה והם ב"ד יושיבו מחבריהם אצל היחיד אחד מן השלשה ויעידו השנים בפניהם] ויאמרו השלשה מקודש. ופרכינן התם ולוקמו בדוכתייהו וליקדשו. ומוקמינן לה כשראו בלילה. הילכך הם עצמם אין יכולים לקדש למחר שהרי בלילה עדים היו ולא דיינין. ולמחר אין עד הרואה בדבר נעשה דיין ע"פ עדו' עצמו אלא א"כ יעיד אחר בפניו. דהשתא אינו עושה הדין על פי עדות עצמו. והילכך אחד מן השלשה שראו החדש כשמושיבין שנים אצלו להיות דיינין ושניהן הרואים מעידים בפניהם יכול הוא להיות דיין ואע"פ שראוהו בלילה עמהם שהרי ע"פ עדות אחרים שמעידין לפניו הוא דן את הדין ולא על פי ראיית עצמו דאין לנו לפסול דיינים בשביל שראום. כל זמן שלא העידו (בפניהם) אלא שהוא עצמו לא ידון הדיין על פי ראיית עצמו דאין עד נעשה דיין. וכגון שראה בשעה שלא היה יכול להיות דיין. אבל אם ביום ראה דבההיא שעתא מצי לדון את הדין. דלא תהא שמיעה גדולה מראייה (מי) לי אם ידין עכשיו מה לי ידון למחר. וה"נ מהאי טעמא משום דהוו להו עד[ים] בראיית הלילה. דלא מצינו למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה דההיא ראייה לא חשבינן לה כעדות שהועד בפניהם (אבל) [אלא] היכא דראו בשעה שיכולין לעשות [הדין]. אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין [כגון] בלילה ההיא ראייה ראיית עדים היא שרואין בדבר ולא ראיית דיינין. והילכך על פי ראייתן דהיינו כאילו [הם] עדים אין יכולין הם עצמן להיות דיינין על פי עדות עצמן דאין עד נעשה דיין. ומיהו ב"ד שהעידו לפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון למחר ביום. אבל ראייה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאילו הועד לפניהם בלילה. וכיון דלא חזו בההיא שעתא לדינא ראייה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה. אלא הם עצמם נעשו עדים ושוב לא יהו דיינין בעדות עצמם אלא אם כן יעידו אחדים בפניהם והכי הילכתא. וכי הך סוגיא אשכחן בבבא קמא בהחובל גבי התוקע לחבירו. [ואין] עד נעשה דיין המעיד על הדבר אינו נעשה שוב דיין באותו דבר. וגם אם ראה את הדבר ונעשה עד אינו נעשה עוד דיין בעדות עצמו אלא א"כ מעידין אחרים לפניו. ונראה בעיני דגזרת הכתוב הוא דכתב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר ולפני י"י היינו לפני הדיינין אשמעי' קרא דצריך להעיד לשנים לפני הדיינין אבל העדים אינן חוזרין ויושבין ודנין עכ"ל. למדנו מפירושיו שלשה דברים. למדנו דב"ד שהעידו בפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון על פי עדות זו למחר ביום. ולמדנו מדבריו דעד אין נעשה דיין היינו שאין יכולין לדון על פי ראיה עצמו. אבל כשאחרי' מעידי' לפניו יכול לדון על פי עדותן אע"פ שגם הוא עד בדבר. ולמדנו מדבריו דהא דאמ' נמצא אחד מהם קרוב או פסול אע"ג דלא העידו עדיין בב"ד אלא משעה שנעשו עדים בטלה עדותן. הרי קיימא לן דאין עד נעשה דיין. אבל דיין נעשה עד כדאיתא בירושלמי דראש השנה פ' ראוהו ב"ד. ואיתא נמי בירושלמי דסנהדרין רב הונא הוה ידע סהדו לחד בר נש אתא בעא מידון קומי' וכפר ביה. א"ל רב שמואל בר רב יצחק בגין דאת דע דרב הונא אינש רבא את כפר ביה מה אילו הוה אזיל מסהיד עלך קומי ב"ד חורן. א"ל רב הונא ועבדין כן. א"ל אין ושדא רב הונא גרמיה מן ההוא דינא. ואזל ואסהיד קומי ב"ד חורן. ויש לי ללמוד כמו כן מהאי עובדא שהעד נעשה דיין על ידי שיעידו אחדים לפניו כמו רב הונא דאע"ג דידע בעדות אפי' הכי רצה לדונו אם היו אחדים מעידין לפניו. ומה שפירש דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה משעה שנעשו עדים אע"ג דלא העידו עדיין. ר"ת זצ"ל פליג עליה בהא ומביא מפ' נגמר הדין דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא. אלא מעתה עדים גידמין מעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר פי' בשעה שהעידו היה להם יד. אבל אם נקטעה קודם שהעידו בב"ד אחר שראו העדות חייב דבשעת ראיית העדות לא מיקרו עדים ולישנא דקרא ביד העדים משמע שהעידו כבר. וכן פי' רבי יהודה בר נתן זצ"ל. (לא נשלם הדבור) :
2
ג׳[דף ל"ה ע"א]
[מתני'] דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. מה"מ דדיני נפשות ביום שלאחריו לחובה א"ר חנינא אמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה. ורבא אמר מהכא למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ אשרו דיין שמחמיץ את דינו. ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ פרש"י זצ"ל לכדדרשינן פ' שור שנגח את הפרה מנין שנזקקין לתובע תחילה. כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם לו. וזה טוען משכון היה לי בידך ונתקלקל. או (אם) נזקקים ב"ד תחילה לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקים לדין המשכון. אשרו חמוץ החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:
[מתני'] דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. מה"מ דדיני נפשות ביום שלאחריו לחובה א"ר חנינא אמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה. ורבא אמר מהכא למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ אשרו דיין שמחמיץ את דינו. ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ פרש"י זצ"ל לכדדרשינן פ' שור שנגח את הפרה מנין שנזקקין לתובע תחילה. כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם לו. וזה טוען משכון היה לי בידך ונתקלקל. או (אם) נזקקים ב"ד תחילה לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקים לדין המשכון. אשרו חמוץ החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:
3